עד לא מזמן ניצלתי הזדמניות להביע תמיכה במלחמתו של הד''ר ירון זליכה נגד השחיתות והביזבוז בפעולות הממשלה. אלא שהמידע לו נחשפנו לאחרונה בהקשר הזה מעיד לכאורה על שינוי במטרותיו של החשב הכללי. האם הוא מחפש הזדמנות לעבור למגרש הפוליטי?
פעם, לפני ימים רבים, כך האגדה מספרת, היה ה
אתרוג אחד מארבעת המינים המשמשים לקיום מצוות הקשורות בחג הסוכות. אלא שלכאורה אצלנו אפילו תשמישי קדושה מקבלים משמעות של חול. זהו סיפור שהעובדות המרכיבות אותו ידועות ברבים.
לקראת ראשית שנת 2000, לאחר פרישתו של
נתניהו מראשות
הליכוד ערכה המפלגה בחירות פנימיות. במהלך מערכת הבחירות גייסה משפחת שרון כספים בסכומים מעל ומעבר למותר בחוק כדי לקדם את בחירתו של אריאל שרון לראשות הליכוד. החקירה בפרשה החלה בשנת 2001 והתקשורת ביחד עם מפלגות האופוזיציה חגגו.
אחר כך היו אירועי מערכת הבחירות למרכז הליכוד, בסוף שנת 2002, שבמהלכם דווח לציבור על מעשי שחיתות (למשל פרשת
נעמי בלומנטל ועוד). לקראת הבחירות לכנסת ה-16, ב-5 לינואר 2003, הדליפה
ליאורה גלט-ברקוביץ' את דבר החקירה הסמויה בפרשת
סיריל קרן. ללא הפתעה החגיגה בתקשורת ובקרב אוהדי מפלגות האופוזיציה טיפסה לשיאים חדשים.
בתאריך 16 לינואר הופיע מאמר,
עדיפים כבר המושחתים שלי, של
ישראל הראל שהסביר מדוע צריך להצביע עבור פוליטיקאים חשודים בשחיתות. תוצאות הבחירות, ב-28 לינואר 2003, הבהירו לכולנו שבוחרים רבים קיבלו את עצתו של הראל או שפשוט חשבו כך מעצמם, ללא עזרתו. הליכוד בראשות שרון הכפיל את כוחו - ניצח בגדול. הליכוד ביחד עם
ישראל בעלייה, זכה לקולותיהם של 992,998 מצביעים (31.5%, 40 ח''כ).
אוהדי האופוזיציה התלוננו על השחיתות בלי סוף אבל בין המנצחים לא היתה תנועה שדרשה טיפול בשחיתות. נראה היה ששחיתות פוליטית נעשתה בעיקר עיסוק של האופוזיציה. אלא שראש הממשלה
אריאל שרון החליט לעסוק בפינוי מתיישבי גוש קטיף. פתאום בוחריו שהתאכזבו מהכיוון שבחר, החלו להתעניין בפרשות הקושרות את ראש הממשלה לשחיתות. הם קיוו שהעלאת הנושא על ראש שמחתם תפיל את ראש הממשלה ורעיון הפינוי יהפוך לרעיון שאבד עליו הכלח. מצד שני, האופוזיציונרים שחשבו שרעיון הפינוי הוא ראוי החלו ''מתארגנים'' לפעול למניעת הפלת ראש הממשלה שרון.
במהלך התקופה הופיע במקומותינו ''משל האתרוג'':
דימיתי באוזניהם את שרון לאתרוג, שיש לשומרו בקופסה אטומה, מרופד בספוגית, צמר–גפן ונייר צלופן, לפחות עד תום ההתנתקות (
בזכות הגיוס, בגנות ההשתמטות). הרעיון של ישראל הראל הפך ל''אתרוג'', מושג פוליטי המוכר בכל בית בישראל. כך חברו להם שני עיתונאים, אחד מהימין ואחד מהשמאל, לייצר עבורנו נימוק ''בולט'' שתומך בשחיתות.
באופן מוזר משהו, הסיפור שלנו עם הד''ר
ירון זליכה מתחיל בראשית דרכה של ממשלת שרון שנבחרה, למרות השחיתות, בראשית 2003. היא זו שהציבה ביוזמת נתניהו את ד''ר ירון זליכה בעמדת החשב הכללי, הגזבר של המדינה; היא הציבה אותו לשמור על השמנת.
בתחילה לא כל כך שמנו לב למעשיו ולנוכחותו של זליכה במשרד האוצר. אחר כך התחילו לזלוג ידיעות על הצלחותיו במניעת ביזבוז כספי ציבור, התקשרויות ללא מכרזים בהתאם לחוק חובת המכרזים, פיגורים בגביה ובתשלומים ועוד. אני כמובן בירכתי על כך, אם כי באיחור מה. פעילותו של זליכה יצרה חסכון כספי משמעותי ביותר, יש אומרים שמדובר בכמה מיליארדים בטווח הקצר ורבים יותר בטווח הארוך.
עם התקרב מועד ההתנתקות, לאחר לבטים וזיגזגים, החליט נתניהו להתפטר מתפקידו בממשלה. העובדה הזאת הושיבה את
אהוד אולמרט על כסא שר האוצר. ודי מהר התברר לנו שאולמרט ''לא מרוצה'' מתיפקודו של זליכה, לא מחבב את הד''ר זליכה המוכשר והעקשן והממוקד בפעילותו המבורכת. העובדה שאולמרט לא מסתדר עם זליכה התאימה לראיית המציאות שלי – לי זה דווקא די הסתדר. בכל מקרה נסיונותיו של אולמרט לפטר את זליכה עלו בתוהו.
יצירת מפלגת קדימה ומחלתו של אריאל שרון קידמו את מר אהוד אולמרט לראש הפירמידה. כמצופה, על פי התרחיש שהוצג כאן, הופיע תיק אולמרט שהיה רדום כל עוד הוא לא חצה את הקווים. פתאום נזכרו בכל הפרשות הכלולות בתיק. מי נזכר? בעיקר מתנגדי המדיניות, שאותה תיכנן אולמרט לפני בחירתו. הם קיוו שעל ידי הבלטת פרשיות שחיתות ימנעו את בחירתו. הם לא הצליחו לשכנע את הציבור להתנגד למדיניות או לתמוך במדיניות לפי השקפתם וכמוצא אחרון העלו את נושא השחיתות – השחיתות כקרדום לחפור בו. גם במקרה של אולמרט העיסוק בשחיתות והזעקות שצריך לנקות את האורוות לא היה מטרה בפני עצמה.
לא פלא שאחד היעדים של ממשלת אולמרט היה תהליך שינוי תקנות שיאפשרו ''פטור מזליכה'' - פטור יותר רחב מחובת המכרזים. בציניות הם, השרים בראשותו של אולמרט, קראו לשינוי ''ייעול הרכש הממשלתי'' כי על פי טענתם ייעול משמעותו מהירות-זריזות. אבל פעולה מוגדרת יעילה כאשר מושגת העלות המינימלית: כאשר על ההתקשרות עם הממשלה מתחרים כמה יזמים וזוכה זה שהציע את המחיר הנמוך ביותר. הם לא הסתפקו בכך אלא הבטיחו עיסקאות לחברות ולאירגונים ממשלתיים לא יעילים כדי למנוע את פירוקם – הם הבטיחו הנשמה מלאכותית לאירגונים בשלבים סופניים.
התמיכה בעמדתו של זליכה, כי ראוי שיישאר בתפקידו, מאחדת חברי כנסת ממפלגות בעלות מצע מדיני שונה שמוכרים כלוחמים בשחיתות בעקביות (למשל
אריה אלדד). אלא שכלל לא בטוח שכל אותם חברי הכנסת שתומכים כעת במאבקו של זליכה חפים מתרגילי האתרוג.
התעקשתי להחזיק בעמדתי – המברכת את מעשיו של זליכה לביעור הביזבוז והשחיתות – למרות הטענות של מספר משתתפים שזליכה נכנס לתחומי העיסוק של הנבחרים וזה לא ראוי. בעיני המאבק בשחיתות הוא מטרה בפני עצמה ולכן הפגיעה בסמכות הנבחרים כדי למנוע שחיתות היא ראויה. בהקשר הזה אומר שאני מאד מקווה ש
הצעת התיקון לחוק חובת המכרזים שהגישו חה''כ ארדן ויחימוביץ תתקבל. אם וכאשר זה יקרה הממשלה לא תוכל להנהיג שינויים בחוק חובת המכרזים, שפוגעים ביעילות פעולת הממשלה, באמצעות תקנות.
אחת הסיבות לעקשנותי היתה העובדה שהאמנתי שהמאבק של זליכה הוא על כשרות והתנהלות לפי החוק ולא לפי המגרש הפוליטי. האמנתי לו שהוא לא באמת עוסק בפוליטיקה ושלא ראוי לנטוש את העוסקים במלאכה – שמנהיג לא נוטש באמצע הקדנציה. אבל עכשיו מתקרבת הקדנציה לסיומה וזליכה לא רוצה לעזוב – הוא נאבק כדי להישאר בתפקידו מעבר לקדנציה. מדוע?
בכל מקרה, ללא קשר איך יגמר הקרב הנוכחי, הד''ר ירון זליכה ראוי לשבחים רבים בזכות פעולתו פועלו נגד, ולמניעת, השחיתות והביזבוז. אבל, לכאורה, התעקשותו להישאר בתפקיד מעידה שהאג'נדה שלו השתנתה.
האם הד''ר זליכה הצטרף ללוחמים באולמרט וממשלתו מטעמים פוליטיים?
האם לד''ר זליכה יש שאיפות פוליטיות (להיות שר אוצר)?
