טקס חלוקת אותות הגבורה והצל''שים של מלחמת לבנון השניה, היה מתוקשר ומיוחצ''ן כמו המלחמה עצמה. זה החזיר לי זכרונות מימים רחוקים.

במלחמת יום הכיפורים קיבלו בגדוד בו שירתתי שלושה חיילים, אנשי מילואים, צל''ש הרמטכ''ל. הראשון איש כבן ארבעים, מהנדס מחיפה, הפיל עם מקלע 05 שהיה קבוע בדופן זחל''ם, מיג 17 שטס לעבר הגדוד ותותחיו יורקים אש. במהלך הארוע נפצע, פונה לבית החולים, אולם אחרי יום או יומיים, חזר להלחם. רוב פצועי הגדוד, עשרות היו, נהגו כך.
השני- קיבוצניק, נתקל בחבורה של חיילים סורים, ירד מהזחל''ם, הסתער לעבר החפירה בה שהו והמיתם. השלישי היה רופא, איש מבוגר ממוצא רומני עם המיבטא. הוא ושני החובשים שלו, שניהם מרוקאים לא צעירים מקרית שמונה. גם הם עם המבטא (המרוקאי הבולט של פעם). שלישיית מלאכים טובים, תחת הפגזות איומות, פינו הפצועים, ניתחו, הקימו תאג''ד, טיפלו בעשרות חיילים.

הרופא, בכיר ברמב''ם חיפה מת מהתקף לב לאחר שביצע עשרות ניתוחי שדה. אינני זוכר את שמותיהם של החיילים האלה. הייתי סדירניק שמסופח כקת''ק (שמכוון ארטילריה) לגדוד של מילואיניקים ותיקים שמספרו היה 335 .

צורת ההחלטה, מי מקבל צלש''ים היתה מרתקת.
ישבו ''זקני הגדוד'' סמג''ד, קמב''צ, מפקדי פלוגות, רס''ר, רוב החיילים במעגל, ומחליטים מי ראוי להימסר לשליש כ''גיבור''. ישבו שעה ארוכה, דנו בכובד ראש ''ישראלי'' גם קול הורם, גם בדיחות קצת גסות של חיילים, גם רצינות, מעין ישיבת ועד של בית כנסת או אסיפת קיבוץ בחדר אוכל של פעם. היו הרבה אירועים של אומץ באותו גדוד אפור. חמישים הרוגים היו. אבל לבסוף הוחלט כי שלושה אלה יזכו בצל''ש, אולי כי השליש הגביל את המספר.

ועכשו אני שומע ורואה בטלויזיה את טכס חלוקת הצל''שים.
ולי זה מעט מוזר, כי מקבלי הצל''שים הצטיינו בפינוי, בריחה מסודרת פחות או יותר משדה הקרב ועזרה בפינוי פצוע או גופת חלל. לא היו צל''שים של נצחון בקרב.

אפילו בין מקבלי אותות העוז או המופת לא היה חייל אחד, שהסתער על עמדת אויב תוך ירי שהביא לנצחון או מפניה במערכה.
כולם שכבו, הסתתרו, השיבו אש, פינו פצועים, הרוגים, תמכו לחימה.

עלו במוחי מחשבות די עגומות מי החליט על מקבלי הצל''ש. בצבא בו שרתתי בצעירותי לא נראה לי שהיו חושבים אפילו לתת צל''ש על פינוי נפגעים מסודר, או בריחה מסודרת, והיו מקרים כאלה. ואולי בישראל של היום השתנו התובנות ולא ספרו לי?
אולי כדי לקבל צל''ש צריך לובי, לצעוק, לאמר מגיע לי מספיק זמן עד שישתכנעו? אולי לשכור יחצ''ן?

ולסיום דבר אחד חיובי.
לפחות לא עשו את זה בטלויזיה בשידור חי בתכנית ''צלשנ''יק נולד'' עם קהל צופים, שופטים שנונים, משפחה מעודדת וכתבים משולהבים וגם, כמובן, צביקה הדר ומרגול.

---