בשנת 701 לפני-הספירה צר סנחריב, מלך אשור, על ירושלים. התנ''ך מביא את הדברים שהטיח רבשקה, המצביא האשורי, בפני חזקיהו, מלך יהודה: עַתָּה הִנֵּה בָטַחְתָּ לְּךָ עַל-מִשְׁעֶנֶת הַקָּנֶה הָרָצוּץ הַזֶּה, עַל-מִצְרַיִם, אֲשֶׁר יִסָּמֵךְ אִישׁ עָלָיו, וּבָא בְכַפּוֹ וּנְקָבָהּ; כֵּן פַּרְעֹה מֶלֶךְ-מִצְרַיִם, לְכָל-הַבֹּטְחִים עָלָיו.מחברי התנ''ך כל כך התרשמו מהדברים עד כי הביאו אותם פעמיים (מלכים ב' י''ח, כ''א וישעיהו ל''ו, ו').

צריך להבין את הרקע ההיסטורי: מצריים הייתה אז מעצמה אדירה. במשך מאות שנים שלטה במישרין או בעקיפין בשכנותיה, ובכללן הארצות הקרויות כיום סוריה, לבנון וישראל. האשורים, לעומתם, היו כוח חדש. אחרי שכבשו את ממלכת-ישראל בשומרון, הגדולה שבין שתי הממלכות העבריות, הם ביקשו לכבוש גם את ממלכת-יהודה הקטנטנה. זו סמכה להגנתה על המעצמה המצרית.

זה היה הימור, והוא הצליח לזמן-מה. מסיבות בלתי-ידועות, הסיר הצבא האשורי לפתע את המצור והסתלק. ממלכת-יהודה נותרה על כנה עוד מאה שנה - עד שהבבלים, שבאו במקום האשורים, כבשו גם אותה. מצריים לא יכלה עוד להושיע. היא הפכה באמת לקנה רצוץ.

ארצות-הברית היא היורשת המודרנית של מצריים העתיקה. היא אדירה, עשירה וחזקה, מעצמה תרבותית, כלכלית וצבאית. פרעה מלך אמריקה שולט בעולם כשם שפרעה מלך מצריים שלט בשעתו על המרחב השמי. וכמו כל מעצמה השולטת בכיפה, היא מעוניינת בקיום הסטאטוס קוו. היא מגינה על המציאות הקיימת מול כל הכוחות העולים בעולם.

משום כך רואה ישראל ביחסיה המיוחדים עם ארצות-הברית את הערובה העליונה לביטחונה הלאומי. שום שטחים כבושים ושום מערכות-נשק אינם יכולים לשמש תחליף לחוט הטבור המקשר את ירושלים לוושינגטון - קשר שאין דומה לו בעולם, ואולי גם לא בהיסטוריה.

רבים ניסו - ועדיין מנסים - למצוא הסבר לקשר הייחודי הזה, ואיש לא הצליח עדיין למצות את כל מרכיביו.

יש לקשר הזה מימד אידיאולוגי: שתי המדינות הוקמו על-ידי מהגרים שבאו מרחוק, השתלטו על ארץ ונישלו את האוכלוסייה הקודמת. אלה גם אלה האמינו כי אלוהים בחר בהם והעניק להם את הארץ המובטחת. אלה גם אלה הקימו תחילה ראש-גשר על החוף, ומשם יצאו למסע היסטורי מתמשך שנראה כבלתי-ניתן לעצירה - האמריקאים ''מים עד ים זוהר'', הישראלים משפלת-החוף לירדן.

יש לקשר הזה מימד אסטרטגי: ישראל משרתת את הצורך האמריקאי החיוני לשלוט באוצרות הנפט של המזרח התיכון, אמריקה משרתת את מגמת השלטון הישראלי לשלוט בכל השטח עד הירדן ולדכא את ההתנגדות של בני המקום.

יש לקשר הזה מימד פוליטי: לארצות-הברית יש השפעה עצומה בירושלים, ולישראל יש השפעה עצומה בוושינגטון. השפעה זו מבוססת על מיליוני היהודים, שהיגרו לפני מאה שנה לארצות-הברית. הם מהווים כיום קהילה רבת-עוצמה, מאורגנת להפליא ובעלת השפעה פוליטית-כלכלית על כל מרכזי השלטון בחברה האמריקאית. העוצמה המשולבת של השדולה היהודית-ציונית והשדולה הנוצרית-אוונגלית, התומכת גם היא בימין הישראלי, אין לה שיעור.

(כמו בסיפור על אותו פוליטיקאי ישראלי, שהציע להצטרף לארצות-הברית כמדינה ה-‏51. ''השתגעת?'' טענו עמיתיו, ''אם נהיה אחת ממדינות ארצות-הברית, יהיו לנו שני סנטורים וכמה חברי-קונגרס. עכשיו יש לנו לפחות 80 סנטורים ומאות חברי-קונגרס!'')

עשרות מדינות קטנות בעולם מאמינות שהדרך לוושינגטון מובילה דרך ירושלים. כדי לרכוש את חסדי ארצות-הברית הן קושרות קשרים אמיצים עם ישראל, הנראית להן כמין שומרת-סף, שיש לשחד אותה כדי לעבור.

השפעה זו אינה בלתי-מוגבלת, כפי שנדמה לפעמים. פרשת יונתן פולארד מראה שכל העוצמה האדירה של השדולה הישראלית אינה מספיקה כדי להשיג חנינה למרגל ישראלי קטן אחד. ישראל גם אינה מסוגלת למנוע אספקת כמויות אדירות של נשק לסעודיה, אלא רק לקבל פרס-תנחומים של כמה מיליארדי דולרים.

ההשפעה גם אינה חד-סטרית. כשארצות-הברית נותנת לישראל פקודה ישירה, ירושלים מצייתת. לדוגמה: כאשר החליטה ישראל למכור לסין מטוס-ביון יקר, גאוות התעשייה הישראלית, הכריחה וושינגטון את ירושלים לבטל את העסקה, תוך גרימה נזק כבד ליחסי ישראל-סין.

אבל בוושינגטון ובירושלים שולטת האמונה שהאינטרסים של שתי המדינות זהים עד כדי כך, שאי-אפשר בכלל להפריד ביניהם. מה שטוב לאחת טוב לאחרת. את התאומות הסיאמיות האלה אי-אפשר להפריד.

ובכל זאת כדאי, מפעם לפעם, להרהר בדבריו של אותו מצביא אשורי לפני 2708 שנים. מעצמות עולות ויורדות, שום דבר אינו עומד לעד.

המאה ה-‏20 כונתה ''המאה האמריקאית''. בראשיתה עוד הייתה ארצות-הברית מדינה בשולי המערכת העולמית. בסופה, אחרי שתי מלחמות-עולם שבהן הכריע הכוח העולה של הענק האמריקאי, הפכה למעצמת-העל היחידה בעולם, ועל פיה נשק דבר. עד כדי כך, שפרופסור מלומד פינטז על ''סוף ההיסטוריה'' בחסות ארצות-הברית.

המאה ה-‏21 לא תהיה מאה אמריקאית. אפשר לחזות ירידה איטית אך מתמדת של ארצות-הברית מהמעמד הזה. אירופה הולכת ומתאחדת, באיטיות ובביטחה, וכוחה הכלכלי צומח בהתמדה. רוסיה חוזרת בהדרגה למעמד של מעצמה גדולה, בעזרת אוצרות הנפט והגז האדירים שלה. ובעיקר: שני ענקי האוכלוסייה העולמית, סין והודו, מטפסות במהירות בסולם הכלכלי.

נראה ששום דבר דרמטי לא יקרה. ארצות-הברית לא תקרוס לפתע ובבת אחת, כמו ברית-המועצות, ענק שעמד על כרעי-תרנגולת. היא לא תוכרע בקרב כמו גרמניה הנאצית, שיומרותיה הצבאיות עמדו על בסיס כלכלי רעוע. אבל הכוח היחסי של ארצות-הברית נמצא בתהליך בלתי-נמנע של ירידה הדרגתית.

המאורעות בעיראק הם דוגמה קטנה לכך. אמריקה לא נכנסה להרפתקה הזאת רק כדי להגן על ישראל, כטענת הפרופסורים וולט ומרסהיימר בספרם שהופיע זה עתה. גם לא כדי לשחרר את עיראק המסכנה מרודן צמא-דם. כפי שכתבתי פה בזמן אמת, היא פלשה לעיראק קודם כל כדי להבטיח לעצמה את אוצרות-הנפט החיוניים במזרח התיכון ולמקם במרכזם חיל-מצב אמריקאי קבוע. עכשיו היא שוקעת, כצפוי, בבוץ. אבל מדינה כמו אמריקה, שיכלה לעכל את התבוסה המבישה בוויאט-נאם, תספוג גם את המפלה הצפויה בעיראק. העוצמה הצבאית של ארצות-הברית, שאין דומה לה בעולם, נשענת על עוצמתה הכלכלית חסרת-התקדים.

אבל - הרבה מכות קטנות מצטרפות למכה גדולה. המלחמה פגעה ביוקרה האמריקאית, בביטחונה העצמי ובמעמדה המוסרי (גואטנאמו, כלא ע'ריב). פעם עוררה ארצות-הברית הערצה ברחבי העולם. היום מעידים סקרי דעת-קהל שכמעט בכל המדינות החשובות יש רוב השונא את ארצות-הברית. גם החוב הלאומי העצום שלה אינו מנבא לה טובות.

האם כדאי לנו להיות קשורים בארצות-הברית לחיים ולמוות? גם אם מתעלמים משיקולים מוסריים, האם נכון לשים את כל הביצים שלנו - כולן, כולן - בסל אחד ויחיד?

ציניקן יגיד: בוודאי. אמריקה שולטת עדיין בעולם. היא תמשיך לשלוט עוד הרבה זמן. אם וכאשר תרד מגדולתה, ניפרד ונחפש בעלי-ברית חדשים. כך עשינו עם בריטניה. בסוף מלחמת-העולם הראשונה עזרנו לה לקבל מנדט על פלשתינה, ובתמורה עזרה לנו להקים כאן יישוב עברי. בסוף היא הלכה, ואנחנו נשארנו. אחר-כך עזרנו לצרפת, והיא נתנה לנו בתמורה את הכור הגרעיני בדימונה. בסוף הם הלכו, והכור נשאר.

קוראים לזה ''ריאל-פוליטיק'', מדיניות מציאותית. נפיק מאמריקה כל מה שניתן להפיק, ואז, בעוד שניים-שלושה דורות, נראה הלאה. אולי ארצות-הברית תאבד רבים מנכסיה. אולי תאבד את העניין בישראל כאשר מציאות חדשה תביא לשינוי במערכת האינטרסים שלה.

אינני חושב שזוהי גישה נבונה. מדיניות ''מציאותית'' רואה את המציאות של היום, לא את המציאות של מחר. והרי לא הקמנו כאן מדינה לזמן-מה, אלא מדינה שתתקיים לדורות. אנחנו חייבים לחשוב מראש על המציאות של מחר.

אין ספק שהעולם של מחר לא יהיה עוד חד-קוטבי, כל-כולו-אמריקאי, אלא רב-קוטבי, עולם שבו תתחלק ההשפעה בין מרכזים רבים וייווצר מאזן בין וושינגטון ובייג'ין, מוסקבה וניו-דלהי, בריסל וריו דה-ז'ניירו.

כדאי להתחיל להתכונן לעולם הזה כבר עכשיו.

אך לא זאת, בעיני, המסקנה העיקרית מניתוח המאזן העולמי המשתנה.

השוויתי פעם את מצבנו לזה של מהמר ליד שולחן הרולטה, שיש לו רצף בל-ייאמן של מזל. לפניו נערמת ערימה של אסימונים, השווה מיליונים רבים. הוא היה יכול להפסיק ברגע הנכון, להמיר את האסימונים בכסף ולחיות כל חייו בעושר ובאושר. אבל הוא לא יכול. קדחת ההימורים אינה מניחה לו. וכך הוא ממשיך לשחק גם כשהמזל פונה לו עורף. והסוף ידוע.

ברגע זה אנחנו בשיא כוחנו. הקשר שלנו עם ארצות-הברית, שגם היא עדיין בשיא כוחה, מעניק לנו עוצמה החורגת בהרבה מהיכולות הטבעיות שלנו.

זהו הזמן להחליף את האסימונים בכסף, להמיר את נכסינו הזמניים במשאבים של קבע. לוותר על השטחים הכבושים ולעשות שלום, לבסס את יחסינו עם סביבתנו, להכות במרחב שורשים עמוקים, כך שיחזיקו מעמד גם כאשר יתפוגגו הרצון והיכולת של אמריקה להגן עלינו בכל מחיר.

זה נכון כפליים אם לוקחים בחשבון את עליית הקנאות האיסלאמית, שהיא תגובה טבעית על פעולות הציר האמריקאי-ישראלי. הסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא הגורם העיקרי לרעידת-האדמה הזאת, העלולה בבוא היום לגרום לצונאמי הרסני. גם לנו וגם לאמריקאים כדאי לסלק את הגורמים לתופעת-טבע כזאת.

אמריקה רחוקה מלהיות קנה רצוץ - עכשיו. מי שרוצה יכול לסמוך על הקנה הזה עוד כמה זמן. אבל כדאי לנו לנצל את הזמן הזה כדי להבטיח את קיומנו בשלום בעולם של מחר.

---