עיון בפירושיו השונים של המושג ''עשה לך רב'' מתוך מסכת אבות מלמד שעקרון שבעים פנים לתורה חל גם על ערך מכונן זה, שבימינו מתפתה הציבור המאמין לפרשו במובנו הסמנטי הצר המשקף את התפישה ההירארכית שהשתרשה בתקופתנו.

חכמי תורה דגולים של עידן גאונים וראשונים, במשך כאלף שנות ימי הביניים, מביעים גישה שונה למשמעות הגלומה במאמר ''עשה לך רב'' מזאת המקובלת בימינו בהוראת ''עשה לך מנהיג רוחני''. למשל, מתוך פירושיהם של רמב''ם, רש''י ורבנו יונה מתפרשת משמעותו של ''עשה לך רב'' בהוראת ''עשה לך חברותא''.

מתוך מעקב אחר התפתחות הפרשנות לסוגיית ''עשה לך רב'', מסתמנת המגמה של פירוש המאמר במושגים של ''עשה לך מנהיג רוחני'' כתופעה של העת החדשה ובמקביל להתחזקותו ההירארכית של המימסד הרבני בקהילה הדתית לתפוצותיה. על פי אבחנתי, המסתמכת על התבוננות מקרוב בהווי הציבור הדתי, הכוונה המקורית של ''עשה לך חברותא'' עברה בישראל מטמורפוזה לתפישת ''עשה לך גורו'', ששורשיה נעוצים בהתעצמות ההגמוניה הרבנית בקהילות אירופה במהלך העת החדשה. כך שלא בכדי מפליגים צעירינו אל מעבר לימים ומחפשים את דרכם אל הגורו הכריזמטי בנתיבי ההינדואיזם והבודהיזם.

יש מן הסתם משמעות עמוקה לכך שהמושג ''עשה לך רב'' אינו מופיע בספרים המכוננים ''משנה תורה'', ''ארבעה טורים'' ו''שולחן ערוך''. סביר להניח שמחברי הספרים הכירו לעומק את רזי הטבע האנושי והבינו את הסכנה הגלומה ב''עשה לך רב''. המציאות של ימינו ממחישה זאת בצורה מובהקת.

הנזק הגלום בתרבות הגורו, שהתפתחה ממושג תמים לכאורה של ''עשה לך רב'', הוא בניוון פוטנציאל החשיבה והעצמאות של האומה. לא רק בקרב הדתיים, אם כי מאפייני התופעה בציבור הדתי הם חמורים יותר, השתרשה מנטליות ציבורית של צייתנות עיוורת לשררה, כניעות אזרחית, פחדנות מחשבתית, פסיביות וקיבעון פטליסטי. רק על רקע זה ניתן להבין את הצלחתה המהממת של ''ההתנתקות'', ובכך גם המכנה המשותף שלה עם השואה. מחברי ''מיין קאמפף'' ידעו היטב עם מי יש להם עסק, והבינו את רזי נפשו של העם היהודי יותר טוב ממנהיגיו הרוחניים.

העיסוק בתורה, על כל היבטיו, חייב להיות חופשי ומטוהר לחלוטין משיקולים של פרנסה, שררה וכיבודים. זאת הבהיר הרמב''ם באופן חד ונוקב. סביר להניח שחז''ל מתהפכים בקברותיהם לנוכח הסילוף הנורא של ''עשה לך רב'', כפי שמתבטא ברבנים של ימינו משופעי שררה, כיבודים ופרנסה מתוקף מעמדם התורני.

יתרה מזאת, לא רק הציבור הרחב הוא קורבנם של נגעי ''עשה לך רב'' אלא גם הרבנים עצמם הם קורבנותיה של השיטה המשחיתה. אין כל ספק שיש ביניהם אנשים טובים, חכמים וצדיקים, אך גינוני ההערצה שמקיפים אותם, כנציגיה עלי אדמות של ההשגחה העליונה, עלולים לשבש את דעתו של כל נחבא אל הכלים, העניו בענווים והצנוע שבצנועים.

הרבנים, רובם ככולם, הם בעלי תורה שצמחו בהיכלות ההלכה העיונית ובמקלטים האסקפיסטיים של בתי מדרש תלושים מהוויית המציאות המעשית, הקשה והסבוכה של התמודדות עם קשיי היום-יום. המסר הקיומי הנובע מחוכמת חז''ל מבהיר חד משמעית שתורה ללא חוכמת חיים המתבססת על התנסות אישית בהוויות עולם, היא כלי אין חפץ שלא ניתן לממש את הפוטנציאל הגלום בו.

להוותם, כלואים הרבנים בכלוב הזהב של מדוחי ''עשה לך רב'' ואינם מוצאים עוז בנפשם להיחלץ ממנו, ובכך גם לזרז את גאולתו של עם ישראל. לא רק את נפשם משחיתים הרבנים בכך שמתוקף מעמדם התורני הם מתפרנסים מן הציבור ומתבוססים בהבלי השררה הרוחנית והכיבודים, אלא הם גם שרויים בתסכול כרוני על כך שאינם מסוגלים לספק את הסחורה המתבקשת מהם. ידענותם ההלכתית הטכנית והתלושה מן המציאות יכולה אולי להרשים את קהל שומעיהם בפלפולים סכולסטיים, אך היא אינה יכולה להקנות להם יכולות רוחניות של התמודדות עם אילוצי המציאות ופענוח רזיה לצורך קידום ייעודו של עם ישראל.

הנזק של כיבודי שררה הוא הרה אסון בקנה מידה לאומי. כשרב נכבד מתבקש להביע את דעתו ופסיקתו בסוגיה מסוימת, הרי כבן אנוש, מתוך אותן חולשות טבעיות הטבועות באדם מעצם מהותו האנושית, הוא אינו יכול להשתחרר מקסמי חשיבותו העצמית הנובעת מתוקף מעמדו הציבורי. שלא לדבר על שיקולי הפרנסה הטבועים בתת-המודע. את נזקיהם המוסריים של מניעים זרים הנובעים מעירוב שיקולי פרנסה, שררה וכיבודים בערך היסוד של ''והגית בו יום ולילה'' ידעו להעריך היטב חכמי העבר. לכן ניסו חז''ל להמעיט בערכו של ''עשה לך רב'' ולהעניק לו את הפרופורציות הנכונות של ''עשה לך חברותא''.

בלית ברירה מובילה אותנו המציאות להתערערותה של ההגמוניה הרבנית. על מנת לחסוך מעם ישראל צרות מיותרות ולמען כבודם של הרבנים, מוטב שיתרמו הם עצמם לתהליך ההשתחררות מעולה של הקונספציה הרבנית. כצעד ראשון מוטב שיוותרו על התואר רב. שהרי המושג הנכבד במשמעותו הסמנטית המקורית מתפרש בהקשר של אדון, כנאמר בפרקי אבות: ''אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס... ויהי מורא שמיים עליכם''. אפשר רק להתפעל מהלקח הנבואי הגלום בשילוש המטפורי המתומצת של עבד, רב ומורא שמיים, והמבין יבין.

המקרא מעלה על נס את אידיאל המנהיגות המופתית בדמותו של משה. התנאי המנהיגותי הבסיסי והראשון במעלה מתגלם בצניעותו של משה ובריחתו מן השררה ומן המנהיגות. הקב''ה נאלץ להפעיל על משה את ניסיו על מנת לשכנעו לקבל על עצמו את מעמד הנבחר בעמו. אנושיותו של משה היא נוגעת ללב. משה לעולם אינו שואף לטפס במדרגות היוהרה אל מעל לתודעתו העצמית כבן אנוש, ולעולם אינו מתנכר לרגשותיו הטבעיים והחמים כאדם. כל העת הוא נותר מנהיג שנבחר בעל כורחו, מסור בכל מאודו לשליחותו עד כדי שגיאות הנובעות מתוקף מסירותו המוחלטת ומגבלות אנושיותו. דווקא מתוקף סגולותיו הרוחניות יוצאות הדופן הוא נותר כל העת איש העם, נוהג כאחד העם, וחף מכל גינונים של מורם מעם.

מקום קבורתו הלא נודע של משה הוא פרק מאלף מאין כמותו בנבכי מהותה של שליחות מנהיגותית והמסר הרוחני הגלום בה. שכן, הבשורה הנובעת מתוך היעלמותו של משה מלמדת כי מנהיגות אמת היא ערך טהור מכל פולחני אישיות, בין אם בחייהם של נבחרי העם ובין אם לאחר פטירתם. לא בכדי מייחסת היהדות את קיומו של העולם לזכותם של ל''ו צדיקים אלמוניים, שאלמוניותם היא התנאי ההכרחי לצדיקותם. המסר היהודי הוא חד משמעי: חשיבותו של האדם היא בחותם הרוחני שהוא מותיר בעולם. ככל שתרבות אנושית מתרכזת יותר בפולחני אנוש טפלים, כך היא גוזרת על עצמה גורל הרה אסון של ניוון רוחני על כל המשתמע מכך.

---