המאמר פורסם גם באתר של המחבר.

האם תצליח ישראל להתנתק מרצועת עזה במובנו הטכני של מצב זה? האם תסכים לחופש תנועה מוחלט בדרכים אל רצועת עזה ממצרים במחיר ניתוק ואי לקיחת אחריות למתרחש במקום? ניתוח קצר של מעשי ישראל והתייחסותה לרצועה מצביע על קשיי הבנה מהצד הישראלי בהפנמת מצב הניתוק, אשר שב ומקבע את ישראל כפראייר-תורן המוכן לספוג טילים והמחויב להגיש עזרה הומניטארית למבקשי נפשו. רק הסרת הפיקוח מהמתרחש ברצועה לצד השלמת ההתנתקות בדמות אטימת מעברי הגבול תוכל להכריח את המשתתף המצרי לקחת חלק באחריות העקיפה על המתרחש באזור שיצא זה מכבר מכלל שליטה.

---

אומרים כי יצחק רבין המנוח גרס באחד מרגעיו הפחות מוצלחים שהיה מעדיף כי עזה תטבע בים, אך בכך אולי ביטא את שאיפתם של ישראלים רבים להפטרות רבתי מעזה – היפטרות אשר קיבלה את הגושפנקא הסופית בדמות ''התנתקות'' מחבל ארץ זה, כביכול. מבט אפור יותר מגלה מעין קשר סימביוטי בין משאלתו המטפורית של רבין לבין המציאות המאוד קונקרטית בשאלת עזה, קשר המצביע על חוט מחשבה דלוזורי המקשר בין שני אלמנטים אלה: ההונאה והאשליה-העצמית שניתן להיפטר מחבל זה במילים ו/או במעשים בלבד, ללא בדיקה והכנת הנפש לשאלה במה בדיוק אמורה להתבטא התנתקות זו.

כיום, לאחר שנסיגת ישראל מרצועת עזה הושלמה, ולאחר שהניתוק המפורסם הוכרז בקולי קולות ובמצהלות רבים, נראה כי ישראל עצמה מתקשה להבין ולהפנים מה פירושו של ניתוק זה, אולי כי מעודה לא חשבה על התוצאות המאוד ישירות שיהיו למהלך זה בטווח הבינוני. הניתוק במתכונתו הנוכחית שב ומוכיח עצמו כבחירה בגדולה מבין כל הרעות האפשריות: גם לספוג טילים וגם להמשיך ולהיות אחראי לגורלה של רצועת עזה, לטוב ולרע.

האם מצב זה מחויב המציאות? היכן טעתה ישראל בביצועה התנתקותה מרצועת עזה?

התשובה לשאלות אלה פשוטה, יחסית, אך עלולה להישמע כבלתי נעימה לאוזן הישראלית: כל זמן שישראל ממשיכה ומתעקשת להקיף את רצועת עזה בחומה בצורה של ביטחון, תוך כדי פיקוח על תנועת האנשים והסחורות הנכנסים למקום זה – הרי שהתנתקות זו אינה טובה יותר ממקסם השווא של יצחק רבין המנוח, אשר לזכותו ייאמר שהבין היטב את המרירות הפנימית שהייתה טמונה במשפט המטפורי האמור. עקרון המציאות הולך ומתגלה כגדול וחזק מהמשתתפים השונים על שלל אמרותיהם, וכשם שעזה לא טבעה כך גם לא הצליחה ישראל להתנתק מהמתרחש בחבל ארץ זה. אשליית ההתנתקות מסוכנת אף מהמשך מצב הכיבוש, שכן ישראל מחויבת לשלומם של הפלסטינאים גם במידה ואלה האחרונים מצויים בליבה של מלחמת אזרחים פנימית.

לו הייתה ישראל מעוניינת באמת ובתמים להתנתק מרצועת עזה לאנחות, הרי שהייתה מחויבת לחדול מיידית מדרישתה לפיקוח מכל סוג שהוא על המתרחש במקום, שפירושו התעלמות מוחלטת משאלת היוצאים והבאים מהרצועה בדרכי ים, אוויר ויבשה. רק במצב מסוג זה הייתה ישראל יכולה להכריז על התנתקותה הסופית מהאחריות למתרחש בתוך הרצועה, אחריות שאינה אלא אפוטרופסות בעייתית במיוחד, למרות הסכנות הטמונות בהסרת הפיקוח ממקום זה.

רצועת עזה חופשית הייתה אמנם יכולה להזמין אל שטחה טרוריסטים ממקומות שונים ברחבי העולם, אך בהזדמנות הראשונה לשלם את המחיר המלא על חריגה ממצב בלתי נסבל שבמסגרתו נורים על ישראל טילים באופן יומי. רצועת עזה שכזו הייתה אכן חופשייה מכל פיקוח ישראלי, אך גם חופשייה וחפה מכל עזרה או מחויבות ישראלית לסיוע, שכן הניתוק היה מוכרז כניתוק, על כל הדברים המשתמעים מכך: הפסקת אספקה סדירה של מים, חשמל או דלק, שכן בהעדר יחסים וגבולות אין שום מקום להחלפת טובין, במיוחד על רקע המשטמה והעוינות שעולים ממקום זה כלפי ישראל, המתבטאים בירי חסר אבחנה של טילים אל מרכזי אוכלוסיה ישראלית מתוך מטרה ברורה להרג אזרחים, קרי נשים, זקנים וטף.

מאחר ואין זה המצב, ומאחר ישראל עצמה אינה מצליחה להתנתק מעזה – יש בהחלט מקום לחשש רב בכל האמור להמשך ההתפתחויות השונות במקום זה: ישראל הולכת ונתפשת כיישות המחויבת להבטיח את רווחתם של אלה המעוניינים לחסלה, שפירושו לציידם במזון, דלק, חשמל ומים בה בשעה שממשיכים בפעילותם הטרוריסטית נגדה. מצב אנומלי זה, כאמור, אינו אלא תולדה של אותו פטרנליזם ישראלי המבקש להמשיך ולשלוט במתרחש ברצועה עצמה, קרי בתנועת האנשים והסחורות אליה וממנה החוצה.

דרישתם של ארגוני הסיוע ההומניטארי השנים לעזרה מיידית לעזה, תוך התעלמות ושתיקה לגבי אפשרות קבלת סיוע זה מגבול עזה-מצרים, מראה אמנם על צביעות רבה מצד ארגונים אלה, אך כל זמן שישראל ממשיכה ומתעקשת לפקח בדרכיה השונות על המתחולל ברצועה – אין היא יכולה לבוא בטענות לדרישה זו. הפלסטינאים, מבחינה זו, יכולים אף הם לפתוח בהפקה מקומית של גרסת ''יורים ובוכים'', כאשר את כל תחלואותיהם ימשיכו לנקז בכיוון ישראל.

גרוע מכך: על ידי הצגת הסבל הפלסטינאי ברחבי העולם והדגשת סירובה של ישראל לפתוח את דלתותיה בפני סבל זה, גורם לישראל נזק רציני בדעת הקהל העולמית שמבקשת להפסיק ולראות תמונות מזעזעות של אלימות פנים-פלסטינאית ברחבי הרצועה. ישראל נתפשת בהקשר זה כגורם החולש על המשאבים השונים הזורמים לרצועה, בעוד שמצרים יוצאת כשידה על העליונה: אינה מעורבת ואינה מתערבת, לא כל שכן אינה מקבלת ולו דרישה אחת מגורם בינלאומי לפתוח את גבולה למתן עזרה בזמן אמת.

על מנת לסיים מצב זה, אשר הולך והופך את מובלעת רצועת עזה לבנטוסטן פלסטינאי בעייתי – יש להחליט במישור האסטרטגי אם ישראל באמת יכולה, מסוגלת או מעוניינת באמת ובתמים להתנתק מחבל אזור זה, על כל הסיכונים המתקיימים כתוצאה מהחלטה שכזו, שכן אין כל ספק שהאלימות תלך ותגבר בעתיד הקרוב בין אם ישראל תמשיך ותתעקש לפקח על הנעשה ברצועה ובין אם תחדל מכך. העובדה שטילים חדשים ומסוכנים עלולים להיכנס במשלוחי נשק לרצועה תצטרך להיות מטופלת באופן הענייני ביותר שמוכר בהגיון המופעל בקרב קבוצות ריבוניות: פתיחה באש תיענה בהשבת אש במקובל במשפט העמים.

בנטוסטן פלסטינאי בהקשר זה פירושו הטמעות ומיזוג רצועת עזה כחבל אוטונומי בעתיד אל בתוך מדינת ישראל, אשר יגרום בהמשך לדרישה בינלאומית רמה להפיכת ישראל למדינה דו-לאומית בהמשך. הכרת בעיה זו בזמן והסקת המסקנות הדרושות, תוכל אולי להוציא את העוקץ מהעתיד הקשה שהולך ומתפתח באזור זה.

רק הקמת חמאסטן רשמית על ידי הפסקת הפיקוח הישראלי האמור, תוכל לחדד את ההבדלים הדרושים בהמשך, כמו גם להבטיח שאזור זה לא יהפוך לרצועת בנטוסטן בעתיד.

---