ביום שישי, ה-‏8 ליוני 2007, נתפרסם במוסף 'הארץ' ראיון של ארי שביט עם אברהם בורג, יו''ר הסוכנות לשעבר, אשר ערק מן המחנה הציוני. נימוקיו היו עימו, מדוע התייאש מן הציונות ועשה לעצמו ולביתו, דרכון זר, צרפתי דווקא, וזאת בכדי להיות 'אזרח העולם'. בהמשך אשוב להתייחסות קצרה לדבריו של אברהם בורג. אבל מה שחשוב הוא העליהום על כל כופר בדת הציונית. תוכניות הרדיו שהושמעו שעה לאחר פרסום הראיון עימו, באותו בוקר יום שישי, הציעו לאשפז אותו בכפייה, לשלול את זכויותיו הפנסיוניות אשר נצברו בשירות הציבור, ובעיקר, לגרוע אותו מקבורה ב'חלקת גדולי האומה בהר הרצל'. התגובות לדבריו של בורג מהוות חלק מקשת של תגובות מתלהמת, אם לא אנטי דמוקרטית, כלפי כל מי שכופר בעיקרים הציוניים. הציונות הפכה לאמת, אשר במקום להתווכח עם המתנגדים לה, מתלהמים כנגד הכופרים בקיומה כאילו לא הייתה הציונות פתרון ריאלי לעם ללא מולדת, אלא מנטרה משוחזרת ומדוקלמת של כת, אשר יש להדק את נתיניה שסרחו אל הסד של דקלום המנטרה. ולא כך היא: לטעמי עם האנטי ציונים יש להתווכח, אך בוודאי לא לבזות את עיקרון היסוד של חופש הביטוי ואת הדמוקרטיה הישראלית באמצעות מנטרות של רדיפה והדרה מן המחנה של ה''כופרים''.

אל הצרמוניה של העליהום על ה'אנטי ציונים' הצטרפה ח''כ אסתרינה טרטמן, צרמונרית ידועה בתחום הדרת הערבים אל מחוץ לקונצנזוס. הצעתה המגוחכת (מגוחכת במובן זה שמעידה על ציון 'נכשל' בהבנת ערכי היסוד של השיטה הדמוקרטית) והמסוכנת (היות ועברה כבר, אבוי, בקריאה טרומית), מאפשרת ל-‏80 ח''כים לסלק מהכנסת בהליך מזורז כל ח''כ שיאמר משהו שיעליב איזה שר, או יתפרש כפגיעה במדינה היהודית. אך לא בכך נעצרת ההתלהמות הישראלית ה'קונצנזוסיאלית' כלפי הכופרים בעיקרים הציוניים. השב''כ הודה, זמן קצר לאחר התפוצצות פרשת עזמי בשארה, כי הוא רואה לנכון להאזין לשיחותיהם הטלפוניות של חכ''ים ערביים אשר כופרים בעיקר המדינה היהודית והדמוקרטית.

• • •

לפני מס' חודשים פרסמתי את רשומתי לא למדינה דו לאומית. העמדות שבוטאו באותה רשומה, היו עמדותיי תמיד, אבל סבורתני שהיטבתי לבטא אותן במלוא העוצמה, דווקא לאחר פרסום החזון המרגיז של ערביי ישראל, אשר שולל את עצם קיומה של מדינה יהודית וחותר למדינת 'כל אזרחיה'. מטבע הדברים, כתיבה פובליציסטית טובה מוזנת ע''י כעס או רגשות אחרים, וככל שהתופעה, העמדה, האירוע אשר כותבים כנגדו/בעדו/בהתייחסות אליו, מעוררים יותר רגש/זעם/כעס, כך הכתיבה יותר חדה ויותר טובה. ה'חזון החדש' של ערביי ישראל שבו הם שללו את קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית (מה שמאיים על קיום היהודים שלה, ראה ערך האיום בטבח המוני של יהודים טרם מלחמת 1948) הוציא את המיטב מכותבים שונים: דברים שהיו מובנים מאליהם נכתבו עתה ביתר רהיטות, ביתר להט, מפי כותבים שונים: אלכסנדר יעקובסון פרסם את רשומתו המעולה חורגים מזכויות המיעוט בעיתון הארץ, אבי שגיא וידידיה שטרן פרסמו מאמר מופת כמה שבועות לאחר מכן (בארץ ישראל קם העם היהודי). בן-דרור ימיני (אשר כונה ע''י עזמי בשארה 'עיתונאי קטן') פרסם סקירה מקיפה על מצבם של ערביי ישראל, תוך שהוא חושף בקוהרנטיות, מלומדות ויסודיות את הסתירה הפנימית בטענתם של ערביי ישראל ל'מדינת כל אזרחיה'.

פרסום עמדתם של ערבי ישראל אשר שוללת את עצם קיומה של מדינה יהודית (בה בשעה שאנו היהודים בישראל רובנו תומכים בהקמתה של מדינה פלשתינית לצד ישראל ומנסים להגיע להסדרים שונים ולתוכניות שונות אשר יאפשרו הקמת פלשתין לצד ישראל) עשתה שירות לפובליציסטיקה הציונית בכך שהביאה פובליציסטים מעולם דוגמת בן-דרור ימיני, אבי שגיא וידידיה שטרן, וכן שלמה אבינרי במאמרו המעולה (עד שיקחו אחריות), אשר קורא לערביי ישראל להתבונן גם באשמתם, ע''י אי הסכנה עם תוכנית החלוקה, ולהביע את עמדתם (בשפתם הרהוטה האופיינית) בנושא שעד כה חשבו שאין בו צורך 'לבזבז מילים' או 'לשפוך דיו'.

לא רק כיום, אלא גם בעבר, כאשר פוסט ציונים או אנטי ציונים הרימו את ראשם, והתאפשר להם חופש ביטוי, לרוב תגובות הנגד למופע-אנטי-ציוני זה היו יצירות מופת רטוריות ופובליציסטיות. כך למשל בתגובה לפרסומיו של ההיסטוריון השנוי במחלוקת, ארנולד טווינבי, אשר קבע כי היהודים הם 'מאובנים היסטורים' ועל כן 'אינם זקוקים למדינה' שכן 'זמנם עבר חלף מן ההיסטוריה' והם עכשיו רק ''מאובנים'', הציע לו יעקב הרצוג, שגריר ישראל בקנדה, ''דו קרב רטורי'' (בשנת 1961).

השניים נפגשו ב-‏31 בינואר 1961 לויכוח שהיה דו-קרב אינטלקטואלי, אולי חסר תקדים בתולדות הציונות ומדינת ישראל. ספק אם אי פעם בעבר הסכים מתנגד אינטלקטואלי כל שהוא של הציונות, בוודאי ברמתו של טוינבי, לוויכוח פומבי כזה. הטיעונים של הרצוג ברוח היהדות, הציונות וההומניזם היו בעלי עוצמה רטורית וכוח שכנוע עמוק. לכל הדעות היכה הרצוג את טוינבי שוק על ירך באותו ויכוח, ואף הצליח ככל הנראה למתן את עמדותיו של טוינבי עצמו, ששוב לא השווה בין הציונות והנאציזם באופן קבוע, אם כי המשיך לראות ביהדות מאובן חסר חיות, שמסיבות מוזרות שטוינבי לא הצליח להבינן פשוט מסרב למות... הרצוג ניצח בויכוח באירוע המפורסם ביותר של חייו, ודומה היה שטוינבי הושתק לתמיד. הוא בכל אופן שינה את טענותיו בעקבותיו באופן ברור.

אלי אשד, ארנולד טווינבי- היסטוריון עולמי נ' מדינת ישראל

עליהום, אם כן, כלפי הפוסט/אנטי ציונים, בין אם הוא בא לידי ביטוי ברדיפה פוליטית נוסח השב''כ, בין אם הוא בא לידי ביטוי בהצעות משתלחות בתוכניות רדיו לאשפוז כפוי או קבורת יו''ר הסוכנות לשעבר אל 'מחוץ לחלקת גדולי האומה', ובין אם הן באות בהצעות חוק מגוחכות כמו זו של ח''כ אסטרינה טרטמן להטיל חרמות על ח''כ המתבטא נגד היות המדינה יהודית וציונית, פוגע בחופש הביטוי של כולנו. לא רק של האנטי ציונים אלא של הציונים, אשר אלמלא אותם ביטויים אנטי-ציוניים אשר היו גלויים, לא היו יכולים לכתוב את מאמרי התגובה שלהם אשר דוגמאות להם הצגתי לעיל.

כשגורעים משחקן אחד במגרש הדיעות הפוליטיות את האפשרות להביע את רעיונותיו, גורעים את כל התגובות הפוטנציאליות של אחרים שלא תוולנדה עקב מניעת הדיעה המרגיזה (כי מאמרים פובליציסטים מבריקים נולדים אך ורק בתגובה לרעיונות מקוממים).

גדעת ביטוי מקומם (למשל ע''י פתיחת תיק בשב''כ למי שביטא אותו בעילות ביטחוניות עמומות למדי) גדעת את כל המילים היפות והנעלות (כמו אלו של אבי שגיא וידידיה שטרן שהובאו לעיל) אשר באות כתגובה לו. פגיעה בחופש הביטוי של הפוסט ציונים באמצעות הצעות מקוממות אשר מזכירות משטרים אפלים, פוגעות בחופש הביטוי של כולנו. גם של הציונים אשר גריעת עמדות אנטי-ציוניות משוק הדיעות החופשי, פוגעת בזכותם להתעמת אינטלקטואלית עם הפוסט-ציונות.

---