העתיד הוא שחור. העולם, כך מספרים לנו נביאי השְׁחוֹר, צועד בטוחות לקראת אסון אקולוגי, אסון שמעמיד בסכנה את עצם קיומה של האנושות. רואי שחורות מציפים אותנו בוקר וערב בתרחישי אימה על הצפוי לנו אם לא נשנה באופן דרסטי את אורח חיינו. כל דחיה תעלה ביוקר הם זועקים, יש לעשות מה שהוא לפני שיהיה מאוחר מדי. סרטי בלהות מופקים בהוליווד, העיתונות הליבראלית משופעת במאמרי מערכת שנכתבו בידי מייבינים למיניהם, הצוותים הקבועים מנהלים בטלוויזיה דיונים בארשת של יודעי דבר, ואחרון אחרון, לא כל כך חביב, פוליטיקאים מנסים לתפוס טרמפ על מנת לקדם את האג'נדה שלהם. כדאי להשקיע קצת מחשבה על מנת להבין במה מדובר, האם באמת הגיעו מים עד נפש? או ''הכצעקתה''?

ובכן, לא בדיוק. מדע זה לא דמוקרטיה. במדע לא הרוב קובע. במדע גם רוב של מאה אחוז יכול להיות בצד ''המפסיד''. המדע גם לא מכיר את הפוליטיקה, ועל אחת כמה וכמה לא את הפוליטיקה התקינה. למדע חוקים משלו. למשל, הוא לא מכיר את עקרונות המרכסיזם. לפני קצת יותר משבעים שנה, ניסו ברוסיה להסביר לתפוחי האדמה שעליהם לגדול ע''פ עקרונות הדיאלקטיקה המטריאליסטית. תפוחי האדמה לא קלטו את המסר וכמה מיליונים בני אדם שתפוחי האדמה היו המרכיב העיקרי בדיאטה שלהם מתו ברעב. גם בית המשפט העליון לא יעזור כאן. בית המשפט העליון יכול לפסוק מה שהוא רוצה (היה ניסיון לעתור לבית המשפט העליון נגד הנשיא בוש על כך שהוא סרב לחתום על אמנת קיוטו - Kyoto Protocol. גם קלינטון לפניו סרב לחתום על האמנה הזאת, אבל זה לא רלוונטי אם אפשר להוסיף את זה ל''סל'' החטאים של בוש. בעיני האליטה המתקדמת הליבראלית, סרובו של בוש לחתום על האמנה הוא חטא שאין עליו כפרה), וגם אם הפסיקה תתקבל פה אחד, על האקולוגיה זה לא ישפיע.

הנושא האקולוגי הוא מורכב ביותר ועיסוק רציני בו הוא כלל לא פשוט. יש לזה שתי סיבות. ראשית האקולוגיה היא תחום אינטר דיסציפלינרי (Inter disciplinary domain), תחום לו תורמים ענפי מדע שונים כמו פיסיקה, כימיה וביולוגיה, וכן ישנה תרומה לא פחות חשובה ממדעי החברה והכלכלה (הרגלי צריכה ואורח חיים של החברה למשל). הסיבה השניה היא שהאקולוגיה עוסקת בחיים ולא במה שמתרחש במעבדה. כאשר מדובר בתופעות מהחיים, מי שמנסה לחזות את העתיד על סמך העבר ו/או ההווה יאה לו אימרת חז''ל ש''מיום שחרב בית המקדש נתנה נבואה לשוטים בלבד'', וזה מהטעם הפשוט שאף אחד לא יודע מה הוא לא יודע. אצל החוזים למיניהם המצב עוד יותר חמור, לא רק שהם לא יודעים מה הם לא יודעים, הם גם לא יודעים שהם לא יודעים. סגן נשיא ארה''ב לשעבר, אל גור, שניסה להשתמש ב''קלף'' האקולוגי ככרטיס כניסה למרוץ חוזר לנשיאות (הוא הפיק סרט ''דוקומנטרי'' על הנושא), הוא דוגמא טובה. מקריאה בעיתונות הליברלית מתקבל הרושם שסרטו של גור הוא מסמך מדעי המתבסס על מחקרים רציניים שמימצאיהם אינם שנויים במחלוקת. היו גם מי שדאגו להציג את מועמדותו של הסרט לקבלת פרס האוסקר כחלק מהמערכה לשכנע את הציבור ב''מדעיותו'' של הסרט. זה לא עזר לאל גור הרבה, כי ארה''ב זו לא מדינת ישראל, בישראל הברק יכול להכות פעמיים באותו מקום, כאן זה בדרך כלל לא קורה.

מחקרים בתחום האקולוגיה הם בעייתיים. ראש וראשון הוא האופי האינטר דיסציפלינרי של התחום. על החוקר לגלות ידע והבנה ביותר מתחום אחד ואין הרבה כאלה. לכל פיסיקאי יש ידע מסויים בכימיה, אבל זה עדיין רחוק מלעשות אותו כימאי (זה עובד גם בכיוון ההפוך – הידע בפיסיקה שיש לכימאים). כשמדובר במדעים כמו ביולוגיה, חקלאות, קלימטולוגיה או מדעי הקרקע למעט פיסיקאים ו/או כימאים יש מושג כל שהוא בנושא. אין הרבה חוקרים שאחרי סיום עבודת דוקטורט בתחום אחד יהיו מוכנים להשקיע את המאמץ והזמן הנדרשים להשגת דוקטורט בתחום אחר (על תחום שלישי ו/או רביעי אין בכלל מה לדבר. לא כל אחד הוא פרופ' לייבוביץ המנוח עליו נאמר שהיה אוסף דוקטורטים כאסוף ביצים עזובות. אבל הפרופ' לייבוביץ באמת לא היה איש מדע). בפועל מרבית המחקרים בתחום האקולוגיה מתבצעים בידי קבוצות של חוקרים. זה מעלה שאלות כמו התאמה אישית, עבודת צוות, בעיות של אגו ובלא מעט מקרים האג'נדה שיש לחוקר כזה או אחר. יתרה מזאת, לחוקר שהתמחה בתחום אחד אין בדרך כלל הידע והיכולת לבדוק לעומק את התוצאות והמסקנות שהתקבלו בתחום אחר והוא חייב לסמוך בנקודה הזאת על החוקר האחר בחינת ''כזה ראה וקדש''. כל הגורמים שמניתי כאן יכולים להשפיע על איכות המחקר ועל מהימנות המימצאים שלו גם אם צוות החוקרים היה מורכב ממלאכים ולא מבני אדם.

קושי לא פחות חמור נובע מהעובדה שמחקרים אקולוגיים מתייחסים לתופעות מהחיים, ואינם מתבצעים בתנאי מעבדה. את המימצאים של מחקר שנעשה במעבדה אפשר לאמת באמצעות ביצוע ניסוי(ים) חוזר ע''י חוקרים אחרים במעבדה(ות) אחרת. זה המבחן בה' הידיעה של כל תגלית מדעית חדשה. זה לא בר ביצוע לגבי מחקרים אקולוגיים כי לא ניתן להעתיק סביבה אחת לסביבה אחרת בלי שזה ישפיע בצורה כזאת או אחרת על התוצאות. מאחר וגם על מדענים חל הכלל שהם לא יודעים מה שהם לא יודעים, אין כל אפשרות להעריך מה מידת ההשפעה שיכולה להיות לשוֹני מזערי בנתונים על התוצאות הסופיות. חוסר היכולת לאמת מימצאים שנויים במחלוקת באמצעות ביצוע חוזר של מחקרים בתנאים זהים מקל על שרלטנים ורודפי סנסציות, שלא לדבר על ''חוקרים'''' בעלי אג'נדה מצד אחד, ומקשה על מדענים רציניים המעוניינים לבדוק לגופו של עניין אם יש או אין ממש בתחזיות השחור מצד שני. מצב כזה הוא חגיגה עבור האליטה הליברלית המתקדמת.

העיתונות הליברלית מלאה במאמרים על הנושא, מאמרים שלא יהיה זה מוגזם לכנות אותם בשם הכולל ''מאמרי הסתה''. לכאורה הנושא הוא אקולוגיה, אבל בפועל זאת ''ירידה'' שיטתית על מימשל בוש והנאוקונים ותרומתם לקטסטרופה הממשמשת ובאה. ישנם כאלה שנותנים לבוש ''הנחה'' בכך שהם ''מרחיבים'' את מעגל האשמים ותולים את הקולר בתרבות הצריכה של המערב כולו ולא רק בארה''ב, אבל אלה הם מיעוט בלבד. דוגמא טובה היא סיפור שהופיע לאחרונה בעיתונות המובילה ובחדשות של סוכנויות הידיעות. בידיעה נאמר ש''משטח קרח ששיטחו כשטחה של מדינת קליפורניה נמס בקוטב כתוצאה מהתחממות כדור הארץ'' (התחממות, למותר לציין, שהיא תוצאה ישירה מסרובו של בוש לחתום על אמנת קיוטו). אני אפילו לא זוכר אם זה היה אמור להתרחש בקוטב הצפוני או בקוטב הדרומי, אבל זה לא משנה לצורך הדיון. מדינת קליפורניה היא אחת המדינות הגדולות בארה''ב כך שהשטח בו מדובר הוא גודל שאין לזלזל בו. אחת מהצורות בהן יבוא עלינו האסון האקולוגי העתידי היא עליית גובה פני הים שתיגרם ע''י המסת הקרח בקטבים (לצורך העניין כדאי לדעת שעליה בגובה פני הים של חמישה מטרים בלבד תהפוך מאות מיליונים של בני אדם המתגוררים בערים השוכנות לחופי הימים לחסרי בית). התמוססות של גוש קרח בגודל של מדינת קליפורניה היא לפיכך תופעה שצריכה להדליק אור אדום אצל כל אדם בר דעת. שכחו לציין בידיעה מה העובי של אותו משטח קרח שנמס כביכול. יש קצת הבדל אם מדובר במילימטרים, סנטימטרים, מטרים או אפילו קילומטרים (כן, יש בקטבים גם קרחונים בעלי מימדים כאלה). מצילומי הלוויין שאיתר את התופעה כנראה לא ניתן היה לקבוע בוודאות את העובי (העומק) המדוייק של הקרחון. למותר לציין שהמסת משטח קרח שגודלו כשטחה של מדינת קליפורניה תספק כמות מים מכובדת ביותר (אל תבקשו אותי לחשב בדיוק כמה), גם אם מדובר בעובי של מטרים ספורים בלבד, אבל זה בכלל לא מה שקרה. מה שקרה בקוטב זה מה שקורה לכל אחד בבית כשהוא מוציא את הגלידה מתא ההקפאה במקרר. הגלידה מפשירה אחרי שהיא נמצאת זמן מה בטמפרטורת החדר, והיא קופאת בחזרה כשמחזירים אותה לתא ההקפאה. תמונות הלוויין הראו הצטברות מים על פני הקרחון בעקבות עליית טמפרטורה זמנית האופיינית לעונה. המים האלה קפאו בחזרה עוד לפני שהעיתונות עברה לנושאים אחרים, מה שגרם לכך שסיפור ההמסה התמסמס והערך החדשותי שהיה לו גז והיה כלא היה. את זה כבר לא ספרו לציבור. הקורא הממוצע נותר עם הרושם שבקטבים מתרחש תהליך מואץ של התמוססות הקרח ושזה נגרם בשל סרובו של בוש לחתום על אמנת קיוטו. זו גם האמונה הרווחת בקרב רובו של ציבור האינטלקטואלים המאכלס את מכוני החשיבה ואת מסדרונות האקדמיה.

כשעוזבים את הכתיבה הפובליציסטית על הנושא ומנסים לבדוק לגופו של עניין עד כמה יש ממש בתחזיות הַשְׁחוֹר, מתברר שזו משימה לא כל כך קלה. בשל חוסר האפשרות לאמת או לסתור את המימצאים של מחקרים בתחום האקולוגיה באמצעות ביצוע חוזר של המחקרים בתנאים זהים, צריך לקבל את המילה של החוקרים, או לסמוך על המוניטין (credentials) שלהם. זה לא פשוט כמו שזה נשמע, כי בהרבה מקרים המוניטין של החוקרים מבוסס על מחמאות שהם מחלקים אחד לשני, ואף פעם אי אפשר לדעת מה היתה התרומה של יד רוחצת יד בתחום הזה.

הפוליטיזציה והרתמות האליטה המובילה למאבק האקולוגי תרמו תרומה מכרעת לעיוות הנושא. מידת ההבנה של האינטלקטואל המצוי מהאליטה המתקדמת בנושאי אקולוגיה היא לא מי יודע מה, אבל הוא יודע שבוש סרב לחתום על אמנת קיוטו (לפעמים הוא גם יודע שקלינטון גם כן סרב לחתום אבל קלינטון הוא ''משלנו'', לכן אליו לא מתייחסים). האינטלקטואל שלנו על פי רוב גם לא יודע בדיוק מה זה אמנת קיוטו ומה בדיוק נאמר בה, אבל הוא יודע שבוש מתנגד לה. עבורו זו סיבה מספקת להחליט שזה כנראה מה שהוא טוב ושצריך לתמוך בו. וכך, מבלי לדעת על מה ולמה, האליטה המתקדמת מוצאת את עצמה נושאת את דגל המאבק להצלת האנושות מידי עצמה, מאבק שנועד למנוע את האסון, עוז לתמורה בטרם פורענות (כבר השתמשתי פעם בכותרת הזאת, ואני יודע שבדיחה לא מספרים פעמיים, אבל לא יכולתי להתאפק, כי כאן זה ממש מתבקש). למעשה, תחת שם אחר, מה שמתרחש מול עינינו הוא התנגדות לקידמה טכנולוגית. זאת המשמעות המעשית שיש לדרישות השונות אותן מעלים הלוחמים למניעת ה''אסון'' האקולוגי. זאת תופעה מוכרת מההיסטוריה, אנשים פוחדים מהחדש והבלתי ידוע ורואים בו איום על הקיים. בעבר ההתנגדות הזאת היתה בעיקר נחלתם של ההמונים, ונבעה מבערות. היום נתקלים בה יותר בקרב ציבור האינטלקטואלים, מה שמראה שהשכלה ותעודות אינן בהכרח עדות לחוסר בערות. בצרפתית ישנו מושג של ''אידיוט מלומד'' (Idiot Savant). זה תואר ההולם את מרבית לוחמי האקולוגיה שבקרב הציבור האינטלקטואלי הנאור.

כמו גידול ממאיר שהורס את הרקמות הבריאות הסובבות אותו, הפוליטיקה התקינה היא סרטן אינטלקטואלי ההורס כל חלקה טובה בחשיבה היוצרת ומעמיד מכשולים בפני חוקרים שאינם הולכים בתלם. ה''עליהום'' האקולוגי מתבטא בשפע של מאמרים ועבודות מחקר המוכיחים באותות ובמופתים שיש דברים בגו, ושאכן האנושות בסכנת כליה. זו משימה בלתי אפשרית לבור את המוץ מהתבן ולו רק בשל הכמות. אין כל אפשרות מעשית לבדוק בציציות של כל פרסום על מנת לוודא עד כמה המסקנות משקפות מימצאים של ממש ולא סתם טענות מצוצות מן האצבע. מה שבאמת צריך להדליק אור אדום לגבי הנושא הוא הסלקטיביות שהמימסד האקדמי מפעיל לגבי פרסום מחקרים בתחום הזה. עבודות שהמימצאים שלהן אינם עולים בקנה אחד עם הקו המוכתב ע''י הפוליטיקה התקינה מתקשות למצוא במה לפירסום, גם כאשר מדובר בחוקרים בעלי שם עולמי. מאחר ותמיד, בכל מה שקשור לפירסום מאמרים מדעיים, ההיצע עולה על הביקוש, ותמיד ישנן עבודות שאינן ראויות לפרסום בשל ליקויים שונים, עורכים יכולים להפעיל סלקציה ע''פ האג'נדה שלהם (או זאת המוכתבת להם) תוך שימוש בכסת''ח של ''שיקולי מערכת''. מדענים צעירים הנמצאים בתחילת הקריירה, ביחוד כאלה שעדיין לא קבלו קביעות, נמנעים מלפרסם עבודות מחקר שמהמימצאים שלהן משתמע שתחזיות הַשְׁחוֹר אינן כל כך שחורות.

על מנת למנוע אי הבנות, אינני טוען לרגע שהבעיה האקולוגית איננה קיימת ושאפשר להתעלם מהסכנה. כמו בהרבה תחומים אחרים, האמת היא אי שם באמצע. ישנה מידה רבה של הגזמה בתחזיות הַשְׁחוֹר, אבל זה עדיין לא אומר שאין בהן מידה מסויימת של אמת. התמונה אותה מציגים לציבור לפיה התחזית הפסימית נשענת על בסיס מדעי מוצק היא תמונה מטעה שנועדה לקדם אג'נדה פוליטית שהיא היום במודה. כנגד שפע המחקרים עליהם מתבססות התחזיות הפסימיות, ישנו מספר דומה של מחקרים, לא פחות רציניים, שבחלקם מוכיחים את ההיפך, ובחלקם מראים שהפסימיות מוגזמת מאוד --- מה שהוא בנוסח ''לא נעים, אבל לא נורא''. המחקרים האלה מתייחסים למיידיות של הסכנות, למימדים שלהן ולאמצעי המניעה בהן מוצע לנקוט. בשל הכיסוי המגמתי שהנושא זוכה לו בתקשורת, אין הרבה מודעות בציבור לקיומם של האחרונים.

הבעיה המרכזית עם אמנת קיוטו היא שלצעדים אותם נדרש לנקוט מי שחותם על האמנה תהיה השפעה דרסטית מיידית על אורח החיים של החברה המערבית, שלא לדבר על המשאבים אותם יש להשקיע כדי ליישם את הצעדים האלה. התועלת שאמורה לצמוח מהם, זה כבר סיפור אחר. כאן כבר מדובר בספקולציות שכלל לא ברור מתי ואם בכלל הן תתממשנה. צריך לזכור שהאמנה נוסחה בידי פוליטיקאים, ואלה מטבע הדברים, לפני שהם מתפנים לטפל בעתיד האנושות, דואגים קודם כל לאינטרסים של המדינות אותן הם מייצגים. למעשה האמנה מהווה פשרה בין שורה של דרישות של מדינות העולם השלישי לבין המגמה של ארצות המערב להגן על אורח החיים שלהן. כמו בהרבה פשרות אחרות ממין זה המושגות בחסות האו''ם, האמנה משקפת יותר את המאבק המתמיד בין המדינות ש''יש להן'' (The haves) לבין אלו ש''אין להן'' (The have nots), מאשר את הבעיות האקולוגיות של העולם. הסרוב של בוש, ושל קלינטון, לפניו לחתום על האמנה נובע מרצון כנה להגן על האינטרסים של ארצות הברית. צריך רק לקוות שמי שיאייש את הבית הלבן בשנת 2008 לא יתקפל בפני הלחצים שיופעלו עליו בתחום הזה מצד האליטה הליבראלית. הקריאות הנשמעות חדשות לבקרים לשנות את הקו הזה משקפות בורות וחוסר הבנה בסיסי, מה שלא כל כך מפליא אצל חוגים שקובעים עמדות על פי אמוציות ולא בעזרת השכל. ביסודו של דבר, גישת ה''אנטי'' של האינטלקטואל הליבראלי מונעת ע''י רגש אשמה שהוא פיתח בדבר ה''עוול'' שחברת השפע המערבית גרמה בעבר וממשיכה לגרום גם היום לארצות העולם השלישי. ב''זכות'' העוול הזה על המערב לקפוץ בכל פעם שבארצות העולם השלישי או בגופים בהם יש להן רוב (האו''ם למשל) אומרים ''הופ''. אחרת הם אף פעם לא ישלמו את החוב.

תחזיות שְׁחוֹר והתנבאויות על קץ האנושות הממשמש ובא אינן המצאה של ימינו. בראשית המאה ה-‏19 חי באנגליה מדען בשם מלתוס (Thomas Robert Malthus) שפרסם מחקרים בהם הוא צפה כיליון לאנושות. זו לא היתה הונאה ולא רמאות, וגם לא טעות. הוא פשוט לא ידע את מה שהוא לא ידע, ומאחר והוא גם לא ידע שהוא לא יודע, את מסקנותיו הוא בסס על מה שהוא כן ידע. מלתוס הסתמך על כך שקצב גידול האוכלוסיה הוא לפי טור גיאומטרי, בעוד שקצב גידול מקורות המזון הוא לפי טור אריתמטי. אלו עובדות נכונות, ומהן מלתוס הסיק שקצב הגידול של האוכלוסיה ידביק ויעבור את קצב גידול מקורות המזון, מה שיגרום לירידה הדרגתית בכמות המזון שתעמוד לרשות הפרט עד שבסוף לא יוותר מספיק כדי לקיים האנושות. מלתוס אפילו נקב במועד בו לדעתו האנושות היתה אמורה להגיע ל''פשיטת רגל'' --- אמצע המאה ה 19. כמובן שזה לא קרה. התפתחויות במדע ובטכנולוגיות ייצור המזון ומוצרים אחרים הדרושים לאדם על מנת להתקיים היו מעבר ליכולת ההשגה של המוח האנושי באותה תקופה. מאחר ומלתוס חי כחמישים שנה לפני ז'ול וורן, הוא גם לא יכול היה להעזר בדימיון היצירתי של האחרון.

דוגמא שניה של תחזיות שְׁחוֹר היא בתחום של תעשיות הגרעין. היום כבר לא מדברים על זה, והנושא לא בכותרות. היסטרית ההמון נגד השימוש באנרגיה גרעינית הביאה ל''עליהום'' שאינו שונה בהרבה מזה של היום בנושא האקולוגיה. למרבה הצער כאן הלוחמים נגד הקידמה זכו להצלחה והצליחו לגרום לנזק בל ישוער. את התוצאות השליליות של ה''הצלחה'' הזאת כבר רואים היום. המדיניות האנטי גרעינית הביאה לכך שלא נותרו הרבה תחנות כוח גרעיניות פעילות, שתחנות שמתיישנות נסגרות ותוכניות לבנית תחנות חדשות אינן על הפרק. לעומת זאת תאבון הציבור לאנרגיה ממשיך לגדול ללא מעצורים. השורה המסכמת היא שצריכת האנרגיה גדלה בקצב מסחרר ותחנות הכוח הקונוונציונליות מתקשות לספק את הביקוש. לתלות הגוברת בנפט מיובא יש השפעה הרסנית על הכלכלה (שלא לדבר על ההשפעות המדיניות) ושימוש גובר בפחם פוגע באופן קטלני באיכות הסביבה. שימוש נרחב בתחנות כוח גרעיניות היה מקל בהרבה על המצוקה. ייתכן שהעליה המסחררת במחירי הדלק תביא לשינוי מגמה (מחירו הממוצע של גלון בנזין כבר עבר את השלושה דולר לגלון --- רק לפני חודשיים שלושה המחיר היה כשני דולר ואף פחות לגלון. אנשים כבר לא נופלים מהכסא כשמועלית האפשרות שזה יגיע לעשרה דולר לגלון).

כמו היום עם האקולוגיה, ההיסטריה האנטי גרעינית ניזונה משפע של חצאי אמיתות, שמועות חסרות בסיס וניפוח מעל ומעבר של ארועים שהיה להם בסיס. הבורות וחוסר הידע בנושא של רוב הציבור הביאה לאבסורדים כמו הקביעה ש''צריך לבדוק אם החשמל המופק מתחנת כוח גרעינית איננו רדיואקטיבי, לפני שאנשים ייפגעו'' (במו אוזני שמעתי את זה מפיו של משתתף באיזה דיון בטלוויזיה שהציג את עצמו כ''מהנדס''. הוא לא פרט את תחום ההתמחות שלו). תקלה חמורה שארעה בשנת 1979 בתחנת כוח גרעינית בשם ''אי שלושת המילין'' (Three mile island) הביאה לתגובות שגבלו בפאניקה, למרות שהכל הסתיים ללא פגיעות בנפש. וכמובן, צ'רנוביל, תקלה גרעינית הרבה יותר חמורה, הפכה להיות שם דבר. מהקשר בין אסון צ'רנוביל ועקרונות הכלכלה המרקסיסטית לפיהם כל מה שלא תורם ישירות לייצור הוא בעל חשיבות משנית (זה חל במיוחד על דברים ש''מפריעים'' לייצור כמו בטיחות ו/או מיגון בפני סכנות קרינה), יש התעלמות מוחלטת. היו רבים (וגם היום ישנם כאלה) שראו בצ'רנוביל את הכתובת על הקיר, את ההצדקה לסיים את הפעילות הזאת מה שיותר מהר. כל מי שמתמצא קצת במה שנעשה בתחום תעשיית הגרעין יודע עד כמה זה אבסורדי לגזור ממה שנעשה ברוסיה בתחום הזה על תעשיית הגרעין של ארה''ב. לך ותנסה להסביר את זה לאינטלקטואל ש''נעול'' על המושג ''תעשיית הרשע''.

גם בנושא הגרעין היתה תרומה הוליוודית. סרט בשם The China Syndrome (אינני יודע איך הוא נקרא בעברית) בכיכובם של ג'יין פונדה (Jane Fonda) וג'ק למון (Jack Lemmon) עשה הרבה רעש וזכה להצלחה קופתית מרשימה. הסרט נועד להמחיש את האסון הצפוי לאנושות כתוצאה מהשימוש באנרגיה גרעינית. זה מה שנכתב במדורי ביקורות הסרטים בעיתונות וזה גם מה שנאמר בדיונים הטלוויזיונים. למעשה מה שהסרט הראה היה חברה שבונה תחנת כוח גרעיני ועל מנת ל''שפר'' את הרווחים שלה היא עושה קיצורי דרך - משתמשת בחומרים זולים שאינם עומדים בתקנים, מוותרת על בדיקות איכות ועוד מעשי שחיתות ממין זה. דברים כאלה קורים כאן כל יום שני וחמישי בכל תחומי הכלכלה. אין בעלילת הסרט שום קשר לנושא הגרעין. העובדה שנושא הסרט היה בנייתה של תחנת כוח גרעינית היא מקרית לחלוטין, ואת אותו הסרט בדיוק יכלו להפיק על כל נושא שבעולם. בסצינת הסיום של הסרט מתרחשת תקלה ואו טו טו כמעט שקורה אסון גרעיני. רק האסון לא קורה כי למרות כל הקיצורים והשחיתויות מנגנוני הבטיחות עובדים והאסון נמנע ברגע האחרון וכל הסיפור מסתיים בהפי אנד. האפקטים הפילמאיים מרשימים, המשחק משכנע, אבל הסרט לא הוכיח כלום. למעשה הסרט הוכיח את ההיפך ממה שמפיקיו רצו להראות, מפני שהוא המחיש שלמרות הפגמים בבניה המערכת החזיקה מעמד (אני לא בטוח שבחיים מצב כזה היה מסתיים בכי טוב, אבל להוליווד יש כללים משלה). בכל אופן לציבור שטפו את המוח ורובו השתכנע שלהמשיך עם הגרעין זה מתכון לקטסטרופה.

לסיכום, אפשר לאמר במידה רבה של ביטחון שהשחור איננו כל כך שחור. הסכנה קיימת, אבל האסון לא עומד לקרות מחר, וגם מימדיו לא יהיו קטסטרופליים כפי שמנסים להציג זאת. בקיצור, לא נעים אבל גם לא כל כך נורא.

---