ה-‏15 במאי, יום הכרזת המדינה בשנת 1948, הוא עבור הערבים יום ה''נַכְּבָּה''. מאחר ואצלנו חוגגים את יום העצמאות לפי לוח השנה העברי, ביום ה' באייר, התאריך האזרחי בו מתקיימות חגיגות יום העצמאות, משתנה בכל שנה. הערבים אינם מכירים או משתמשים בלוח השנה העברי, אבל למרות שיש להם לוח שנה משלהם, את התאריך של יום ה''נכבה'' הם מציינים לפי לוח השנה האזרחי. למעשה ישנה כאן טעות. ה-‏15 במאי היה המועד בו הגיע המנדט הבריטי לסיומו, אבל טכס הכרזת המדינה התקיים ב-‏14 במאי. ה-‏15 במאי היה בשבת, ולכן הכרזת המדינה התקיימה ביום ו' אחה''צ, מה שלא מנע חילול שבת כי הטכס לא הסתיים לפני כניסת השבת

נושא ה''נַכְּבָּה'', בו אדון היום, הפך בידי הערבים לכלי עזר מהמעלה הראשונה לגיוס תמיכה בעולם ב-Cause שלהם. בשנים האחרונות הנושא קבל משמעות מיוחדת בכך שחוגים רחבים בשמאל הישראלי אמצו אותו כדרך להבעת תמיכתם במאבק שהערבים מנהלים נגד מדינת ישראל. מדובר לא רק בארגונים קיצוניים כמו ''יש גבול'' או ''גוש שלום'', אלא ברבים מתוך מה שידידי צופיה מגדיר כ''שדרה הרחבה של השמאל''. זאת תופעה אותה הגדרתי בזמנו כ''התיישרות לפי הסמן השמאלי''.

מה היא בדיוק המשמעות של המושג ''נַכְּבָּה''? למעשה אין למילה הזאת תרגום מדוייק, לא בעברית, וגם לא באנגלית או בשפות מערביות אחרות. זו תופעה שנתקלים בה בהרבה שפות, מילה שהיא ייחודית לשפה אחת ואיננה קיימת בשפות אחרות, ושכל תרגום, מוצלח ככל שיהיה, איננו מסוגל להעביר את המשמעות המלאה של המילה. במהותו המושג ''נַכְּבָּה'' מתאר אסון נורא, קטסטרופה, חורבן והרס במימדים קטקליסמיים. הערבים אמצו את המילה ''שואה'' (Holocaust) כתרגום ''הולם'', אבל זו בחירה מגמתית. זה נעשה כדי לתפוס טרמפ על רגשי האשמה של העולם המערבי כלפי העם היהודי בעקבות ארועי מלחמת העולם השניה. עבור חוגי האינטלקטואלים הליברליים במערב זה משמש כסת''ח להצדקת תמיכתם בצד הערבי, מה שהוא בנוסח ''נכון, ליהודים היתה שואה, אבל גם לערבים היתה שואה (והמדקדקים מוסיפים כאן 'הרבה יותר גרועה'), ואין לפיכך שום סיבה שהם לא יזכו בתמיכתנו''.

מבט על ההיסטוריה יכול לעזור קצת להבנת המשמעות האמיתית של המושג ''נַכְּבָּה''. עד להקמתה של מדינת ישראל, הארוע היחיד בהיסטוריה של העולם הערבי שהוגדר כ''נַכְּבָּה'' היה אובדן ספרד לנוצרים במאה ה 15, אחרי למעלה מ 700 שנים של שלטון ערבי. אף ארוע אחר, וזה כולל תבוסות צבאיות קולוסליות, בהיסטוריה הערבית לא הוגדר כ''נַכְּבָּה'', עד שקמה מדינת ישראל. במלחמת הקוממיות, כמו בכל מלחמה, היו הרבה אבדות ברכוש ובנפש. יחסית לגודלו אינני בטוח כלל שהסבל של הישוב היהודי היה פחות מזה של הערבים, אבל לא זה הנושא. מטבע הדברים הצד המפסיד במלחמה סובל יותר. היו הרבה נפגעים, ומספר רב של ערבים נאלץ לצאת ל''גלות'' והפך לפליטים (אצל חלק לא מבוטל זה היה אקט רצוני, אבל שוב, זה לא נושא הדיון). צריך מידה לא מעטה של חוצפה לתאר כ''שואה'', על כל מה שמשתמע מהמושג, את תוצאות מלחמת הקוממיות עבור הערבים.

הייחודיות של ה''נַכְּבָּה'' איננה מתייחסת לתקופה שקדמה להקמתה של מדינת ישראל בלבד. זה נמשך גם אח''כ. מכל זווית שתסתכל עליה, מימדי התבוסה של הערבים במלחמת ששת הימים עולים שבעה מונים על התבוסה שהם נחלו במלחמת הקוממיות. בכל זאת לא מדברים כאן על ''נַכְּבָּה''. יש לזה סיבה. תבוסה צבאית זה דבר לא נעים, אבל זה גם לא כל כך נורא. תבוסה צבאית, חמורה ככל שתהיה, היא מה שהוא זמני. תבוסה צבאית היא מה שהוא שניתן שניתן לתקן אותו ב''סיבוב שני''. ה''נַכְּבָּה'' של 1948 איננה התבוסה הצבאית שהערבים ספגו. היא גם איננה הקורבנות בנפש והנזק שנגרם לרכוש. היווצרות בעית הפליטים גם היא איננה מה שעושה את ה''נַכְּבָּה''. ה''נַכְּבָּה'' היא הקמתה של מדינת ישראל. עבור הערבים הקמתה של מדינת ישראל, כמו סילוקם הסופי מעל אדמת אירופה, הם ארועים החורגים מעל ומעבר לכל תבוסה צבאית אותה ניתן תמיד לראות ככישלון זמני (A temporary setback). אלה הם ארועים ייחודיים, ובתור שכאלה הם מתוארים באמצעות מילה ייחודית, מילה שאיננה קיימת בשום שפה אחרת.

בשנים הראשונות אחרי הקמתה של מדינת ישראל אף ערבי במדינת ישראל לא העלה על דעתו לקיים את פולחן ה''נַכְּבָּה'', ודאי שלא בפומבי. אינני יודע מה הוא המועד המדויק בו עריכת טקסי פולחן ה''נַכְּבָּה'' קבלה את הצורה והתוכן שיש לה היום, אבל לא זכור לי שדברו על זה כל כך הרבה בתקופה שקדמה להסכמי אוסלו. במאמר קודם (האויב מבית מיום 23 בדצמבר, 2006) דנתי בהרחבה בהשפעה השלילית שהיתה להסכמי אוסלו על ציבור ערביי ישראל. המיסוד של פולחן ה''נַכְּבָּה'' הוא תוצאה ישירה של ההתפתחויות האלו. בלי לחזור על כל מה שנאמר באותו מאמר, אסתפק כאן רק בדבר אחד: ציבור המונה כמעט עשרים אחוזים מתושבי המדינה רואה כשואה את עצם הקמתה של המדינה, ומקיים מדי שנה טקסי פולחן לציון העובדה הזאת. אנחנו שומעים בלי הרף על אפליה ועל קיפוח, ולאחרונה התקיים כאן דיון שלם על נושאי ההימנון והדגל ש''אינם מדברים'' אל לבם של הערבים תושבי ישראל. מי שהוא מאמין ברצינות שאם יוחלף הדגל ואם ישירו הימנון אחר השואה תחדל להיות שואה? יש לי ספק אם מי שהוא בשמאל מבין אלה שעל מנת להזדהות עם ''סבלם'' של הערבים אימצו את פולחן ה''נַכְּבָּה'' חשב פעם עד הסוף מה המשמעות של הטקסים האלה בהם הם נוטלים חלק.

לסיום כדאי לשים לב לכך שלמרות שאין כל דימיון וקשר בין השואה שעברה על העם היהודי לבין מה שהערבים מכנים כשואה שלהם, יש לשני הארועים בכל זאת מכנה משותף. השואה במלחמת העולם השנייה היתה נסיון שכמעט הצליח להשמיד את העם היהודי. השואה של הערבים היא כשלונם לבצע שואה שניה ביישוב היהודי בארץ ישראל.

כישלון לבצע שואה. לזה הם קוראים שואה. עם זה ישנה הזדהות של רבים בשמאל הישראלי.

---