חיסרון אחד יש לו לאדם, הוא יכול לחשוב (der Mensch hat einer Fehler: Er kann denken) --- ברטולד ברכט

אחת ההתפתחויות המעניינות של החברה המודרנית היא היווצרותה של שכבה רחבה של אנשים שהחשיבה היא עיסוקם הבלבדי, עיסוק ממנו הם מתפרנסים בכבוד. זאת קבוצה גדולה של אינטלקטואלים למיניהם שעליהם חל הכלל ש''חשיבתם אומנותם''. בדורות קודמים גם כן היו בודדים וקבוצות שעסקו במשרה מלאה בהגות ובהעברתה לאחרים, אבל משקלם המספרי לא היה גדול ורק מיעוט מביניהם פעל שלא במסגרת האקדמיה. לא זה המצב היום. הרבה עשרות, אולי מאות, אלפי אנשים עוסקים בחשיבה במשרה מלאה. היום זאת תעשיה שלמה, תעשיה המעסיקה הוגים וחוקרים ממיגוון רחב של תחומים החל במדעים המדוייקים וכלה במדעי החברה והרוח. אליטה אינטלקטואלית של ממש, ''מיטב הנוער'', כמו שהיו אומרים אילו היה מדובר בציבור הישראלי בלבד. האנשים אלה גם כותבים דו''חות ומאמרים, ולפעמים ספרים, כך שאי אפשר לאמר עליהם שהם עוסקים ''רק'' בחשיבה. מה שכן אפשר לאמר עליהם, בדומה למה שנהוג לאמר על הישראלי הממוצע שהוא הולך ''לעבודה'', ולא הולך ל''עבוד'', זה שציבור האינטלקטואלים הזה מתפרנס מ''חשיבה'' ולא מ''לחשוב''. בהתייחס לחיסרון עליו מצביע ברכט, האליטה האינטלקטואלית הזאת מורכבת רובה ככולה מאנשים מושלמים. בתור שכאלה הם נוטים להאמין שגם כלל הציבור, האיש מהרחוב, אינו לוקה בחיסרון עליו מדבר ברכט. מכאן מתחילה הבעיה.

הציבור הזה מייצג מאגר עצום של כוחות אינטלקטואליים ממדרגה ראשונה. יש בקירבו אנשים בעלי השכלה, אנשים בעלי תוארים אקדמאיים בכל הרמות, אנשים שרשמו לזכותם הישגים בתחומי המדע, הכלכלה, החינוך, התעשיה, וגם מקומם של אנשים שצברו ''זכויות'' בתחומי הפוליטיקה, המימשל והצבא לא ייפקד. כל היכולת האינטלקטואלית הזאת כשמה כן היא - יכולת בלבד. בהעדר החיסרון היכולת הזאת איננה באה לידי מימוש אלא לעתים נדירות ביותר. לעומת זאת אין מחסור בשטויות ודברי הבל המופקים חדשות לבקרים ע''י כל מיני הוגים ויוצרים, דברים אבסורדיים שצריך למתוח את הדימיון בחוזקה כדי לקלוט שהם נאמרו מפי אנשים מיושבים בדעת. ''ישנם רעיונות שהם כל כך אידיוטיים, שרק אינטלקטואלים מסוגלים להאמין בהם. האדם הפשוט איננו יכול להיות כל כך טיפש'' (some ideas are so idiotic that only intellectuals can believe in them, ordinary men cannot be so foolish). דבריו אלה של ג'ורג' אורוול, שנאמרו במהלך מלחמת העולם השניה, לא איבדו מתקֵפותם גם בימינו (דבריו של אורוול התייחסו לאליטה האינטלקטואלית של השמאל באנגליה שפתחה את התאוריה שנוכחות הצבא האמריקאי על אדמת האיים הבריטיים נועדה למנוע את המהפיכה, ושהפלישה לאירופה היתה תרוץ כיסוי בלבד). במאמר מוסגר אני חייב לציין שככל שאני מזדקן (לפני שבוע היה לי יום הולדת, אבל לא אספר לכם בן כמה אני) הערצתי לג'ורג' אורוול גדלה. איך שהוא קרא נכון את הטבע האנושי. יש רק מעטים כמוהו. בימינו אנו קוראים ושומעים על תאורית הקונספירציה לפיה תקיפת מגדלי התאומים ב 11 בספטמבר, 2001, היתה תרגיל של ה''נאוקונים'' במימשל בוש כדי להצדיק את הפלישה לאפגניסטאן ולעיראק. לא נראה שבמהלכן של יותר מ 60 השנים שחלפו מתום המלחמה חלה איזו שהיא התפתחות חיובית באינטליגנציה של האליטה האינטלקטואלית. אומנם זה נכון שלא כל האינטלקטואלים דבקים בתאורית הקונספירציה של ימינו, אבל כל אלה שאימצו את התאוריה הזאת ועוסקים בהפצתה נמנים על ה''אליטה המתקדמת'' (the progressive elite –אני אסיר תודה לידידי ד''ר לי און הדר ממנו למדתי את המונח הזה בו אני מרשה לעצמי להשתמש).

האליטה האינטלקטואלית איננה מקשה אחת. האינטלקטואלים האירופאים נוהגים לראות בעמיתיהם האמריקאים ציבור של מפגרים חסרי תיחכום (בהשאלה מהגששים – ערב רב של ''בַּרְבָּרְסְקִי פְּרִימִיטִיבְסְקִי''). ''תיחכום'' היא מילת המפתח כשרוצים להמנע משימוש במילה ''טיפש''. פעמיים במהלך המאה הקודמת האירופאים נאלצו להזעיק לעזרה את ה''בלתי מתוחכמים'' האלה על מנת שיוציאו אותם מהבוץ ממנו הם לא היו מסוגלים לצאת בכוחות עצמם. כמו כן במהלך כל המלחמה הקרה האירופאים נהנו מבטחון, שלום ושגשוג כלכלי בחסות המטריה אותה ספקו להם ה''בלתי מתוחכמים'' האלה. קשה להם, קשה להם מאוד, לאינטלקטואלים של אירופה לבלוע את הגלולה הזאת. בודדים בלבד מבין האינטלקטואלים האמריקאים מתקבלים ע''י האירופאים כשווי ערך. אלה ש''עומדים בקריטריונים'' הם בעיקר אנשים כמו נועם חומסקי ואדוארד סעיד המנוח. נקיטת עמדה אנטי אמריקאית קיצונית ביותר הוא המינימום ההכרחי עבור אינטלקטואל אמריקאי, כדי שיתייחסו אליו ברצינות באירופה. לא מדובר פה בביקורת על או התנגדות למדיניותו של הנשיא בוש. זה כשלעצמו לא מספיק. עבור האירופים, זה בחזקת מובן מאליו. הם מצפים להרבה יותר כשמדובר בהאשמת ארה''ב בכל הרע הפוקד את עולמנו. ספר בשם ''האוייב האמריקאי'' (L’ennemi Americain) מאת הוגה דעות צרפתי בשפ פיליפ רוג'ה (Philippe Roger) שהופיע לאחרונה סוקר באופן יסודי את ההיסטוריה של האנטי אמריקניזם בצרפת (גירסא אנגלית של הספר הופיעה בסתיו של שנת 2005). הספר מהווה חומר קריאה מאלף. הוא מתרכז בצרפת, אבל התמונה איננה שונה בהרבה בארצות אירופאיות אחרות. בייתרת המאמר אעסוק באליטה האינטלקטואלית של ארה''ב. אירופה שווה דיון בפני עצמו. הדבר היחיד אותו אומר כאן הוא שמהכרות אישית נראה לי שבניגוד למצב בארה''ב, בין האינטלקטואלים של אירופה יש מספר לא מבוטל של אנשים שאינם ''מושלמים''.

תופעה הקיימת בארה''ב שאינני יודע עד כמה יש לה אח ורע בארצות אחרות, לפחות כשמדובר בכמות, היא קיומם של ''מכוני חשיבה'' ומכוני מחקר למיניהם. במאמר מוסגר, לגבי הסוג הראשון התקשיתי למצוא תרגום עברי נאות למונח האנגלי Think tank. התלבטתי בין ''צוות חשיבה'' לבין ''מכון חשיבה''. הראשון נושא חותם של ארעיות, וזה לא המצב בגופים האלה, בעוד שהשני מעורר (אצלי לפחות) אסוסיאציה עם ''מכון עיסוי'', אבל במחשבה שניה נראה לי שהאסוסיאציה הזאת היא בהחלט במקום. אומנם העיסוי בו מדובר הוא אינטלקטואלי בלבד, אבל החבר'ה האלה שרויים באורגזמה רוחנית מתמדת של שביעות רצון מהאגו שלהם.

יש בארה''ב מאות, קרוב לוודאי אלפי, מכונים כאלה. משקלם של הגופים האלה בחיים האינטלקטואלים בארה''ב משתווה ואולי אפילו עולה על זה של האקדמיה. אין כמעט נושא שאפשר להעלות על הדעת שלא ניתן למצוא לפחות מכון אחד העוסק בו. יש אפילו מכון המוקדש להכחשת השואה (Institute for Historical Review) הממוקם בקליפורניה (קראתי באיזה מקום שהוא נקלע לקשיים כספיים לאחרונה ונאלץ להשעות את פעילותו). בחלקם המכונים האלה פועלים בחסותם של מוסדות אקדמאיים (ברוב המקרים האלה הקשר מתבטא במתן אכסניה בלבד), בחלקם הם קשורים באופן חלקי או מלא עם הממשלה או שהם נהנים ממימון ממשלתי, וברובם הם גופים פרטיים הממומנים ע''י נדבנים שונים שרואים בהם צורה נאותה להנציח את שמם. חלק מהמכונים האלה מבצע תמורת תשלום סקרים ומחקרים עבור הממשלה או עבור חברות פרטיות, מה שמאפשר להם לפרנס בכבוד מספר לא קטן של עמיתי מחקר. לאחוז לא מבוטל מבין המכונים האלה יש אג'נדה פוליטית כזאת או אחרת (חלק מהם קשור באופן פורמלי עם גופים פוליטיים שונים), וישנם גם מכונים שהוקמו במיוחד על מנת לקדם אג'נדה פוליטית מוגדרת.

כמותית, האליטה האינטלקטואלית בארה''ב נשלטת באופן כמעט מלא ע''י השמאל. יש ביניהם יותר קיצוניים ויש פחות, אבל הסך הכל מראה מגמה ברורה. סקר שנערך במוסדות אקדמאיים אחרי הבחירות של 2004 הראה שהמקום היחיד בו יותר מעשרים אחוזים מהסגל היה מוכן להזדהות כרפובליקנים היה המחלקה לכלכלה של אוניברסיטת סטנפורד (בסטנפורד ישנו גם מכון הובר שהוא מכון חשיבה שמרני, אבל הוא איננו חלק אינטגרלי של האוניברסיטה). אינני יודע אם מוסדות השכלה של הכנסיה נכללו בסקר (יש בארה''ב מספר לא מבוטל של מוסדות אקדמאיים השייכים לכנסיה). באווירה של היום, בה דיכוי חופש הדיבור במסווה של ''חופש אקדמאי'' ותקינות פוליטית הוא תופעה מקובלת, מתקבל על הדעת שיהיו כאלה שיעדיפו לשמור על פרופיל נמוך ולא להיות מזוהים עם הצד הפוליטי ה''לא נכון'', במיוחד כאשר מדובר באנשים הנמצאים בראשית דרכם האקדמאית ועדיין לא הגיעו למעמד של קביעות. ייתכן בהחלט שהסקר אינו נותן תמונה מדוייקת של המצב, אבל הפערים הם מספיק גדולים כדי להצביע על דומיננטיות של השמאל. קשה לתת תשובה לשאלה ממה נובע חוסר האיזון הזה. פרופ' לייבוביץ המנוח טען שזה מעיד על ''עליונות אינטלקטואלית'' של אנשים בעלי דעות שמאלניות. מהכרות אישית עם מספר לא קטן של אינטלקטואלים כאלה, אני מרשה לעצמי להטיל ספק בקביעה המתנשאת הזאת. נראה לי שלנוחיות החיים במסגרת האקדמאית או במסגרת המכונים השונים יש גם כן מה לאמר בנושא. הנוחיות הזאת, שבאה לידי ביטוי במיוחד אחרי שאדם הגיע למעמד של קביעות, מדברת כנראה יותר אל לבם של בעלי דעות שמאליות.

כאשר מדובר באליטה מתקדמת, הנטיה שמאלה היא כבר לא ''מגמה'', זו ודאות. למעשה זה כלול בעצם ההגדרה - אם אתה לא שמאל אתה לא יכול להיות ''מתקדם'' (זאת לפחות הבנתי את המושג ''אליטה מתקדמת'' כפי שהוא מוצג ע''י ד''ר הדר). אינטלקטואל שאיננו ''שמאל'' הוא ''נאוקון'', ''עסקן יהודי'' או סתם ''טיפש'' --- יצור שזאת שאלה טובה אם הוא בכלל ראוי לתואר ''אינטלקטואל'' (כמי שמרבה לצטט את ג'ורג' אורוול אינני רואה בתואר ''אינטלקטואל'' כבוד גדול, אבל אני לא קובע).

יש מה שהוא פתולוגי בצורת החשיבה המאפיינת את החוגים האינטלקטואליים של השמאל הליברלי, עיקר החומר האנושי המרכיב את האליטה המתקדמת. זאת צורת חשיבה המתרכזת כל כולה ב''מי'' ולא ב''מה'' ללא כל קשר לנושא העומד לדיון, זאת צורת חשיבה המבוססת על התנשאות אליטיסטית בנוסח של ''מי שלא חושב כמונו הוא 'תת רמה' ואינו שווה התייחסות'', זאת צורת חשיבה שבמהותה דומה יותר לתוכנת מחשב מאשר לחשיבת אנוש. עצם המושג ''אליטה מתקדמת'' אומר הרבה על מי שמשתמש בו על עצמו. תן לאחרים להחליט אם אתה באמת אליטה ואם דעותיך באמת מייצגות קידמה. זאת צורת חשיבה המכילה סתירה פנימית שאני בספק אם לאינטלקטואלים המתקדמים ישנה היכולת להבין אותה. כאשר אתה רואה ציבור שלם המונה עשרות או מאות, ולפעמים אלפי, אנשים שכולם שרים בדיוק לפי אותם התווים, זה כבר לא צוות או מכון חשיבה (think tank), זו חשיבה קבוצתית (group think) במיטבה, מה שב''שומר הצעיר'' של שנות החמישים נהגו לכנות ''קולקטיביות רעיונית''. כאשר מדברים על כך עם אנשים השייכים לשיכבה הזאת, הם אינם רואים בכך כל פסול. אדרבא, את הדרישה ל''מיגוון דעות'' (diversity) בדיונים ובפורומים שונים ובאקדמיה בכלל, הם רואים כ''התערבות בחופש האקדמאי''.

החוגים האינטלקטואלים בעבר התאפיינו בפתיחות שאיפשרה להם לקבל בזרועות פתוחות רעיונות שהיוו ''כפירה בעיקר'', הם ראו את הדיון בנושאים השנויים במחלוקת כשיאה של פעילות אינטלקטואלית בריאה. אין כל זכר לפתיחות הזאת בימינו והיא היתה כלא היתה. מוסדות האקדמיה בעבר היו מוקדים של פעילות אינטלקטואלית תוססת ממנה צמחו רעיונות חדשניים בנושאים חברתיים ופוליטיים. היום הם הפכו לאיים בודדים של חשיבה קונפורמיסטית בתוך ים של חברה דמוקרטית חופשית, מקומות מפלט לנוכלי הפוליטיקה התקינה שבשם ''החופש האקדמאי'' רומסים ברגל גסה כל ניסיון של התבטאות שלא בתלם. מכוני חשיבה שאמורים היו להיות מקור לחשיבה יצירתית, שאמורים היו לפתח גישות חדשניות לטיפול בבעיות ואתגרים הניצבים בפני החברה, פועלים על פי ''השקפת עולם'' או ''קו''. רעיונות שאינם עולים בקנה אחד עם ''מדיניות המערכת'' נשארים על המדף במקרה הטוב, או שהוגיהם נאלצים לחפש מקום תעסוקה חדש אם הם מתעקשים על עמדתם.

השורה המסכמת היא שהתוצרת האינטלקטואלית לה אנו זוכים מהציבור הגדול הזה היא בסך הכל בליל משעמם של רעיונות שהועלו בעבר אין ספור פעמים, רעיונות שלשו בהם ודנו בהם מכל זווית אפשרית, ולמעט משינויים רטוריים חסרי משמעות אין בהם כל חידוש. הביטחון העצמי המופגן ע''י נביאי האינטלקטואליה המתקדמת בכל התחזיות וניתוחי המצב בהם הם מלעיטים את הציבור הוא מה שהוא. האינטלקטואלים מעדיפים לאשש את אמונותיהם מאשר לסתור אותן ומאמצים את הגישה של ה''שחצנות האפיסטמית'' (Epistemic arrogance – הנטיה לייחס משקל יתר למה שידוע להם ולהפחית מערכה של בורותם). צורת החשיבה הזאת היא טבע שני אצל האליטות המתקדמות. מה שיותר משעשע אצל אנשי האליטה המתקדמת הוא מה שקורה ב''סיבוב השני'', כאשר עליהם להתמודד עם התפתחויות שאינן עולות בקנה אחד עם התחזיות והניתוחים שלהם. חוכמה שלאחר מעשה יש להם תמיד בשפע ולכן הם חזקים במיוחד בלהסביר את העבר, גם כאשר עליהם לסתור את הניתוחים וההסברים הקודמים. ''קו הנסיגה הראשון'', כאשר אינטלקטואל כזה ניצב בפני שוקת שבורה, הוא התעלמות בתקוה שהזיכרון הקצר של הציבור יעשה את שלו. כאשר זה לא עובד, המשפט הכי נפוץ אותו שומעים הוא מה שהוא בנוסח ''אם היינו יודעים אז את מה שאנחנו יודעים היום, היינו/לא היינו (מחק את המיותר) עושים/כותבים/אומרים וגו' ''. אני יכול לדמיין לעצמי בקלות מאמר שייכתב ע''י ידידינו ד''ר הדר בשנת 2017, מאמר שייפתח במילים ''אם הייתי יודע לפני עשר שנים את מה שאני יודע היום, לא הייתי אומר ו/או כותב על הנשיא בוש את מה שאמרתי ו/או כתבתי אז''. סביר להניח שמאמר כזה אף פעם לא ייכתב כי ד''ר הדר יעדיף לסמוך על זה שבשנת 2017 אף אחד לא יזכור את מה שהוא אמר ו/או כתב בשנת 2007. לי און ידידי, אם אני עדיין אהיה כאן בשנת 2017, אדאג להזכיר לך. ראה זאת כהבטחה. יש לי ספר בו מרוכז כל מה שנכתב בעיתונות הבריטית, עם ה''טיימס'' הלונדוני בראש, על צ'רצ'יל בשנות השלושים. לאינטלקטואלים העוסקים היום בהשמצת הנשיא בוש יש עוד הרבה מה ללמוד. אני גם שומר כמות לא מבוטלת של החומר ה''אינטלקטואלי'' שהופק על הנשיא רייגן לפני שנבחר ובמהלך הנשיאות. אם היה חוק שמחייב אינטלקטואלים לאכול את הכובע בכל פעם שהם מפספסים בגדול, תעשיית הכובעים היתה צריכה לעבוד שעות נוספות. אפשר גם לחזור קצת יותר רחוק בהיסטוריה. נאום גטיסבורג של לינקולן, מסמך בן 172 מילים שהיה לאגדה. היום לומדים אותו כאות וכמופת בבתי ספר בכל העולם הדובר אנגלית. אני מציע לכל אחד לקרוא מה כתב עליו ה''טיימס'' הלונדוני למחרת היום בו הוא נישא.

הסיפור של ''אם הייתי יודע אז את מה שאני יודע היום'' הוא שטות מאין כמוה. בתהליך קבלת החלטות, אדם מסתמך על מה שהוא יודע ומתעלם לחלוטין ממה שהוא לא יודע. המשפט הזה נשמע פרדוקסלי? זאת המציאות, מפני שאתה אף פעם לא יודע מה אתה לא יודע. רק אינטלקטואלים מתקשים להבין את זה.

הנשיא בוש זוכה היום לקיתונות של ביקורת על החלטתו לפלוש לעיראק בשנת 2003, כשהמוטיב המרכזי בכל מה שמתפרסם מפי האליטה המתקדמת הוא ש''בוש הוליך שולל את הציבור''. אבל מה שקרה בפועל זה בדיוק מה שתארתי למעלה. מאשימים את בוש בכך שהוא התעלם ממה שהוא לא ידע. המידע שעמד לרשותו קיבל את הגושפנקא של מירב האמינות מראש ה CIA באותה תקופה, ג'ורג' טנט, שריד מתקופת קלינטון. לא היתה שום סיבה שבעולם להטיל ספק במהימנותו של טנט. אבל את מי זה מעניין? ''לרדת על בוש'' (Bush bashing) זה היום באופנה. בימים האחרונים מדווחים בחדשות שלטנט יש ''מחשבות שניות''. ''הוא לא התכוון'', ''לא הבינו אותו נכון'' וכיוצא באלה. בשלב הזה הוא עדייין לא מתכחש לכך שהוא אכן אמר את מה שאמר (יהיה לו קצת קשה כי יש יותר מדי עדים), אבל הוא כבר עסוק בכתיבת ספר. סביר להניח שהגירסא שלו תעבור כמה שינויים עד שהספר יצא לאור. אינני יודע אם טנט הוא ''אינטלקטואל'', אבל אם הוא ימשיך בכיוון הזה, אין ספק שהאליטה המתקדמת תאמץ אותו בשתי ידיים ותקבל אותו לתוך שורותיה גם אם הוא איננו כזה. ''לא התכוונתי'', ''לא הבינו אותי נכון'', ''הדברים הוצאו מהקשרם'', הם חלק מהתחמושת סטנדרטית באוצר התשובות של אינטלקטואל מהאליטה המתקדמת כשמעמידים אותו בפני פאשלות מעברו.

האנשים הנמנים על האליטה המתקדמת אינם אנשי מעשה. בדרך כלל הם תיאורטיקאים, ''עֵייצֶ'ס גֵּייבֶּרְ'ס'', אנשים שאף פעם אינם נושאים באחריות לתוצאות. הם מרשים לעצמם, על כן, למתוח קצת את החבל ולהתעלם לא רק ממה שהם לא יודעים (מעטים בקרב האליטה המתקדמת מודעים לכך שייתכן דבר כזה) אלא גם ממה שהם כן יודעים, אולי לא להתעלם, אבל למעט בחשיבותו, כאשר הוא עשוי לערער את המציאות שהם בנו. ג'ורג' אורוול ניסח את זה כדלהלן ''אנשים יכולים לחזות את העתיד רק כאשר הוא תואם את שאיפותיהם, והם מסוגלים להתעלם מהעובדות הבוטות ביותר כאשר הן אינן רצויות'' (People can foresee the future only when it coincides with their own wishes, and the most grossly obvious facts can be ignored when they are unwelcome). יש בארה''ב אלפי חוקרים הלומדים ומתמחים בעולם הערבי ותרבותו ובעולם האיסלאם. רבים מהם שולטים באופן חופשי בערבית ובשפות האחרות של האזור, הם מסוגלים לקרוא במקור את מה שנכתב שם, הם מסוגלים לעקוב במקור אחרי מה שמשודר ברדיו ובטלוויזיה שם, והם יכולים לראות מכלי ראשון את מה שמלמדים במערכת החינוך שם. מתוך כל הציבור המכובד הזה לא היה אפילו אחד שחזה את ארועי ה 11 בספטמבר, 2001. יותר גרוע, הם דחו על הסף את האפשרות שפיגוע רציני עשוי להתרחש, והם לא שינו את עמדתם זו גם אחרי הניסיון הראשון ב 1993. תום קלאנסי, מחברם של ספרי מתח טכנו-פוליטיים, שבקושי יודע איפה המזרח התיכון נמצא על המפה, חזה את הארוע בדיוק מדהים ב 1994 או 1995. עבור המימסד האקדמאי המזרחני, כל מי שרק העיז להזכיר את האפשרות של פיגוע טרור תוייג כ''איסלמופוב'', כ''שונא ערבים'' ומה שהכי חמור -- כ''תומך בציונות''. זה היה ככה לפני ה 11 בספטמבר, וזה לא השתנה עד היום.

השינויים באקלים הפוליטי בארה''ב הביאו לרגרסיה אינטלקטואלית אל התקופה שלפני ה 11 בספטמבר, למעשה המגמה היא להחיות מחדש את מדיניות הפייסנות (Appeasement) של שנות השלושים של המאה שעברה. דא עקא, מלחמת העולם והזוועות שבוצעו בחסותה הביאו לכך שבימינו להקרא ''פייסן'' זה לא כבוד כל כך גדול. לפיכך הקריאות החוזרות ונישנות מחוגי האליטה המתקדמת לנהל מו''מ עם הפרסי (מו''מ על מה בדיוק?) הן קריאה לנהל מדיניות ''מציאותית''. פייסנות הס מלהזכיר. אבל זה לא שונה מהמשפט של צ'מברליין ש''הר היטלר הוא ג'נטלמן אתו אפשר לנהל עסקים'' (Herr Hitler is a gentleman with whom we can do business). בכל מקרה, באשר לפייסנות, כדי להמתיק את הגלולה ישנה כבר מגמה בקרב האליטה המתקדמת לשכתב את ההיסטוריה, ולהציג את הסכמי מינכן כ''תרגיל'' שנועד להטעות את היטלר ולתת לבריטניה פסק זמן שיאפשר לה להתכונן יותר טוב למלחמה. איך התייחס לזה ג'ורג' אורוול – ''יש רעיונות . . . .''. אלה שקונים את הלוקש הזה הם כנראה באמת אינטלקטואלים.

---