בעיתון שלמחרת יום-העצמאות סופר על ילד שסירב לקום כאשר שרו את ''התקווה''. הילד היה ערבי, והעיתון הגיב בכעס רב. אני לא. אצלי זה העלה מנבכי זיכרוני חוויה מימי ילדותי.

זה היה בעיר האנובר שבגרמניה, כמה חודשים אחרי שאדולף היטלר הגיע לשלטון. הייתי תלמיד בכיתה הראשונה של גימנסיה שנקראה על-שם הקיסרית הגרמנית האחרונה: אוגוסטה ויקטוריה.

עליית הנאצים לשלטון לא גרמה תחילה לשינוי דרמטי בגרמניה. החיים נמשכו. אבל בבית-הספר חל שינוי בולט: כל כמה שבועות נערכה שם חגיגה לזכר אחד הניצחונות הצבאיים שההיסטוריה הגרמנית משופעת בהם. בכל יום כזה התכנסו כל תלמידי הגימנסיה באולם הגדול, המנהל נשא נאום מלא פאתוס והתלמידים שרו שירים פטריוטיים.

באחת השמחות האלה – כמדומני לכבוד כיבוש בלגרד מידי התורכים בשנת 1717 – התאספנו שוב באולם, ובסוף הטכס שרו שני שירים: ההימנון הלאומי (''גרמניה מעל לכל'') וההימנון הנאצי (''הרימו את הדגל''). מאות התלמידים קמו על רגליהם, ובמועל יד ימין שרו בדבקות.

הייתי בן 9 , תלמיד בכיתה הכי נמוכה, והילד הכי צעיר בכיתה. הייתי גם היהודי היחידי בכל בית-הספר. לא היה לי זמן לחשוב. קמתי על רגליי, אך לא הרמתי את היד ולא שרתי. ילד קטן אחד בים של ידיים מורמות. רעדתי מרוב התרגשות.

זה עבר בשלום, אבל לאחר מכן ניגשו אלי כמה ילדים ואיימו לשבור לי את העצמות, אם זה יקרה עוד פעם. המבחן הזה נחסך ממני. כעבור כמה שבועות ברחנו מגרמניה ועלינו לארץ-ישראל, ארץ חלומותי.

היום עומדים מאות אלפי ילדים ערביים במבחן דומה. עליהם לשיר הימנון, המתעלם לחלוטין מקיומם ומזכיר להם את תבוסת עמם. השבוע הציע המו''ל של ''הארץ'', עמוס שוקן, דור שני לעולים מגרמניה, להחליף את ההימנון.

''התקווה'' נכתב לפני יותר ממאה שנה. בארץ כבר קם אז ישוב ציוני קטן, אבל השיר כתוב מנקודת-הראייה של מיליוני היהודים בפזורה. ''כל עוד בלבב, פנימה / נפש יהודי הומייה, / ולפאתי מזרח, קדימה / עין לציון צופיה...''

בינתיים השתנו ההיסטוריה היהודית ותולדות הארץ מן הקצה לקצה. בארץ נוצרה חברה עברית גדולה וחזקה, קמה מדינת-ישראל. למה נשיר על ציון בפאתי מזרח, כאשר ציון בידינו? (מה גם שרוב הילדים כלל אינם מבינים מה זה ''בלבב'', ושרים לתומם ''כל עוד בלבה...'')

נכון, עצם העובדה ששיר התיישן עד כדי גיחוך אינה סיבה לפסול אותו. ההימנון הצרפתי הוא שיר נוטף-דם הקורא לבני-המולדת לקום נגד העריצים, גרמנים ואחרים. ההימנון ההולנדי מדבר על אי-הצדק שעשו הספרדים לפני 400 שנה. ההימנון הבריטי מתפלל לניצחון המלכה על התחבולות הבזויות של האויב. אז מותר לישראלים שלא לאבד את התקווה להיות עם חופשי בארצנו – כאילו חיינו תחת כיבוש (יהודי? בריטי? תורכי?) בטקסט המקורי, אגב, נאמר ''לשוב לארץ אבותינו, העיר בה דוד חנה.''

לא, הבעיה של ''התקווה'' אינה נעוצה במלים של השיר, וגם לא במנגינה, ש''נסחבה'' ממזרח אירופה. הבעיה היא שהוא מוציא מהמעגל את האזרחים הערביים, המהווים עתה יותר מ-‏20% מאוכלוסיית המדינה.

אינני רוצה להיכנס כאן שוב לשאלה אם ישראל היא ''מדינה יהודית'' (מה זה? של הדת היהודית? בעלת רוב יהודי?) או לא. גם מי שרוצה בכך צריך לשאול את עצמו: האם זה נבון לתת לכל אזרח ערבי את ההרגשה שהוא איננו שייך? שזוהי מדינה זרה ועויינת?

''התקווה'' יכול להישאר הימנון התנועה הציונית, ויהודים יכולים לשיר אותו בלוס-אנג'לס ובקריית מלאכי. אבל הוא לא צריך להיות ההימנון של המדינה.

במלחמת-העולם השנייה החליט סטאלין שהימנון ברית-המועצות דאז – ''האינטרנציונל'' – אינו משרת עוד את מטרותיו. הוא רצה לעורר פטריוטיזם לאומי, וגם היה זקוק לעזרת בעלות-הברית הקפיטליסטיות. לכן הכריז על מכרז לכתיבת הימנון חדש. נבחר שיר מלהיב, שהשתרש כל כך עמוק עד שגם עם קריסת ברית-המועצות הרוסים העדיפו אותו על ההימנון הרוסי מימי הצאר (המוכר לנו מהיצירה של צ'ייקובסקי, ''1812'').

הגיע הזמן לדון בהחלפת ההימנון, לא רק כדי לרצות את האזרחים הערביים, אלא גם כדי לרצות את עצמנו: שיהיה לנו הימנון המבטא את המציאות שלנו. ברוח זו הגשתי לפני 38 שנים הצעת-חוק בכנסת, שלא התקבלה. הגיע הזמן לחדש את הרעיון.

זה נכון גם לגבי הדגל.

הדגל הכחול-לבן הוא דגל התנועה הציונית. לקחו את הטלית, הוסיפו את המגן-דוד (סמל יהודי עתיק המופיע גם בתרבויות רבות אחרות) ויצרו דגל לאומי חדש. יש לו חסרון בולט: שני הצבעים שלו, כחול ולבן, נטמעים על רקע השמיים, העננים והבניינים. די להשוות אותו ל''כוכבים ופסים'' האמריקאי העליז, ל''יוניון ג'ק'' הבריטי החגיגי, ל''טריקולור'' הצרפתי האסתטי.

אבל המגרעת העיקרית של הדגל נעוצה בעובדה שהוא מוציא את כל הציבור הערבי ממשפחת המדינה. ערבי המצדיע לדגל עושה שקר בנפשו כשהוא מנסה להזדהות עם סמלים כמו טלית ומגן-דוד, המתנכרים אליו ואינם אומרים לו כלום.

(מה גם שערבים רבים מאמינים ששני הפסים הכחולים מסמלים את הנילוס והפרת, ושהדגל רומז על כוונת הציונים להקים מדינה יהודית על פי ההבטחה התנ''כית (בראשית ט''ו): ''לזרעך, נתתי את-הארץ הזאת, מנהר מצרים עד-הנהר הגדול, נהר-פרת.'' אין בזה כל ממש, אבל זה מקשה עוד יותר על הדגל.)

מטרתו של דגל לאומי היא לאחד. הדגל הזה מפריד. אין הוא מרעיד את מיתרי הלב של ציבור חשוב במדינה. הוא מרחיק אותם. ולא רק אותם. כפי שכתב גדעון לוי לאחרונה, הוא ''נוכס'' על-ידי הימין הקיצוני וקשור בעיני שוחרי שלום וצדק בהתעללות במחסומים, בהתנחלויות ובכיבוש.

המדינה הקנדית עמדה בשעתו בפני בעיה דומה. הדגל הלאומי דאז, שהיה מבוסס על הדגל הבריטי, אמנם הרעיד את נימי הלב של הקנדים דוברי-האנגלית, אבל הרחיק את המיעוט דובר-הצרפתית. למרות שאלה מהווים רק 10% מאזרחי קנדה (נוסף על בני זוגות מעורבים) החליט הרוב, בחוכמה רבה, שאחדות המדינה חשובה מהסנטימנט הבריטי שלו. נקבע דגל חדש, ובו סמל שכל קנדי יכול להזדהות איתו – עלה של עץ אדר.

ההתנגדות לשינוי ההימנון והדגל אינה נובעת, כמובן, רק מהדבקות בסמלים קיימים. היא נובעת בעיקר מההתנגדות לשינוי האופי היהודי של המדינה.

השאיפה לקיום ''מדינה יהודית'' היא עזה ועמוקה. באחרונה גברה עוד יותר, בעקבות הדרישה של אינטלקטואלים ערביים, אזרחי המדינה, להסדיר מחדש את היחסים בין המדינה והמיעוט הערבי שבה.

כמעט מדי יום צצות הצעות חדשות. השבוע הציע ח''כ עותניאל שנלר, חבר קרוב של אהוד אולמרט, רעיון חדש: למסור למדינה הפלסטינית, לכשתקום, את הכפרים הערביים במשולש, תמורת גושי-ההתנחלות שיסופחו לישראל. כך יקטן שיעור הערבים במדינה, ויגדל שיעור היהודים.

בניגוד לאביגדור ליברמן, שהציע הצעה דומה, אין חבר-הכנסת מקדימה מציע לבצע את הדבר בכפייה. לדבריו, הוא חותר להסכמה עם התושבים, כך שישמרו על זכויות סוציאליות מסוימות בישראל גם כשיהפכו לאזרחים במדינה הפלסטינית. חשוב לו רק שהם, ואולי גם האזרחים הערביים בגליל, יחדלו מלהיות אזרחים, כך שישראל תהיה עוד יותר ''יהודית ודמוקרטית'', ובעצם ''יהודית ודמוגרפית''.

גם שנלר וגם ליברמן – שניהם מתנחלים, שניהם אנשי הימין הקיצוני – אינם מציעים לוותר על ירושלים המזרחית, שבה חיים קרוב לרבע מיליון פלסטינים. זה לא מדאיג אותם, מפני שערבים אלה לא קיבלו מעולם אזרחות ישראלית. עם סיפוחם לישראל ב-‏1967, הוענק להם רק מעמד של ''תושבי קבע''. לכן לא דורשים מהם להניף את דגל הכחול-לבן ולשיר את ''התקווה''.

אגב, ההצעות מעידות ששני אנשי-הימין האלה איבדו את התקווה לארץ-ישראל השלמה, ומשלימים עם הקמת מדינה פלסטינית לצד ישראל. אחרת, הרי, אין משמעות לרעיונותיהם.

איך מגיבים הערבים אזרחי-ישראל על הצעתו של שנלר? הם התעלמו ממנה.

עד כה לא נשמע אף קול ערבי אחד התומך בהצעה זו, כשם שלא נשמע אף קול ערבי אחד התומך בהצעת ליברמן.

זה מטיל אור על עובדה, הנעלמת מעיני רבים: אזרחי ישראל הערביים מחוברים למדינה הרבה יותר מכפי שנדמה. למרות שהם מופלים לרעה כמעט בכל תחומי החיים, הם מחוברים למערכת הפוליטית, הכלכלית והחברתית של המדינה. אין להם שום רצון לוותר על יתרונות הדמוקרטיה הישראלית, הטבות הביטוח הלאומי והמצב הכלכלי. הם רוצים בהחלט להשתית את היחסים בינם לבין המדינה על בסיס חדש, אבל הם בהחלט אינם רוצים להינתק ממנה.

לפני הרבה שנים אמר חבר-כנסת ערבי, עבד-אל-עזיז זועבי, ש''המדינה שלי נמצאת במלחמה עם העם שלי.'' זה מעמיד את האזרח הערבי בישראל בדילמה חמורה. הוא חלק מהמדינה הזאת, והוא שייך לעם הפלסטיני.

כל ''ערבי ישראלי'' מתחבט במציאות זו, וכל אחד מחפש תשובה משלו. הפרשה של עזמי בישארה (שנדון בה בהזדמנות קרובה) מסמלת את הדילמה הזאת. כל עוד אין שלום ישראלי-פלסטיני, גם הדילמה תעמוד בעינה.

הימנון חדש ודגל חדש לא יפתרו את הבעיה, אבל הם יהוו צעד משמעותי לקראת פיתרון ששני הצדדים יוכלו לחיות עימו.

---