המאמר פורסם גם באתר Reader.

מקריאת הכתבות המתפרסמות בעיתונות הכתובה והאלקטרונית קשה להשתחרר מן הרושם כי רומן זדורוב חף מפשע, ונפל קורבן לרצון המשטרה לתקן תדמיתה אחרי פרשת בני סלע. אולם למרות הממצאים המדאיגים, הוא ממשיך להיות עצור על אף שאין ראיות של ממש התומכות באשמתו (מסתבר שהמשטרה הטעתה את ביהמ''ש וכלל לא נמצא DNA בזירה)... לזדורוב אני פחות דואגת (למרות שהמחשבה על הרשעת חף מפשע מחרידה)... ישנם אחרים שמצבם מדאיג יותר...

רומן זדורובאין להקל ראש במצבו של זדורוב, וקשה שלא להשתכנע בחפותו. אף כלי התקשורת המציגים את הפרשה, הגם שמתיימרים להציג חזות אובייקטיבית, נימת דבריהם מראה כי אף העיתונאים אינם מאמינים באשמתו של זדורוב. לכל אלו מצטרפת הידיעה החדשה, רצח תאיר, שהתפרסמה בתאריך 13 בפברואר 2007, ולפיה המשטרה הטעתה את בית המשפט באשר לממצאים בזירה. במשך זמן רב במהלך הפרשה, אפילו אִמה של תאיר ראדה ז''ל עצמה, אילנה ראדה, לא האמינה באשמתו של זדורוב. גולשי 'וואלה' – כ-‏70% בקירוב מהם סבורים שהינו חף מפשע, על אף שמשוכנעים שייתכן ויורשע הרשעת שווא. התייצבות עמוס ברנס לצידו אומרת אמירה חזקה יותר מאלף שורות בהכרעת דין אשר בסופו של דבר, קרוב לוודאי שתזכה את זדורוב מהיעדר ראיות או אף (בתקווה) מהיעדר אשמה. התחושה הכללית – זדורוב חף מפשע, המשטרה, מטעמי יוקרה, רצון לחפות על מחדליה, עצלות לתור אחר רוצח אמיתי או השד יודע מה- עושה לו עוול גדול. ודומה שמרבית הציבור מאמין בחפותו. ואף-על-פי-כן, פרשת זדורוב, שקרוב לודאי תתגלה בקרוב כ'פרשת עמוס ברנס 2', או 'פרשת מחדלה של המשטרה בנסיון להרשיע חף מפשע' פחות מדאיגה אותי מאשר פרשיות אחרות, פרשיות שאפילו לא עלו אל השיח, אל הבמה, על הדיון התקשורתי, שכן העוול שנעשה שם, עוול של כליאת חפים מפשע אף ללא הרשעה תחילה, ללא הליך משפטי וללא כתב אישום, מכיל בעצם טיבעו את המלכוד הזה, שהעוול אפילו לא נתפס כעוול, או שאין בתוך מערכת המושגים של העוול הזה את היכולת לצאת מתוכו.

אני מדברת על כליאתם של אלפי אנשים בשנה בישראל, אנשים אשר מתוייגים כ'חולי נפש', ועל כן חוק (לא חוקתי, אשר אינם עולה בקנה אחד עם ערכי היסוד של השיטה המשפטית שלנו), מאפשר לכלוא אותם ללא שמיוחסת להם כל אשמה, אלא על סמך 3 קריטריונים מצטברים של 'מחלת נפש', מסוכנות מיוחסת תוך חשש לביצוע דבר מה בעתיד, שטיבו לא ידוע ולוט בערפל, וקשר סיבתי בין ''מחלת הנפש'' המיוחסת למועמד לכליאה, לבין מסוכנות מעורפלת, עמומה, שאיש אינו יודע מה טיבה, ואשר עצם ייחוסה לאדם, נובעת לא ממעשים קונקרטיים שעשה, אלא פעמים רבות מסטראוטיפים המיוחסים לאנשים שהם ''חולי נפש'', ואשר גורמים לציבור להאמין כי מדובר באנשים ''מסוכנים'' ו''חסרי שליטה''.

על קריטריון המסוכנות, ועל עצם היותו קריטריון שרירותי באופן זועק לשמיים, קריטריון מעורפל לכליאה אשר יכול להוות 'סל קיבול' לסטריאוטיפים הקשורים למסוכנות אך לא למעשים של ממש, כתבתי כבר ברשימה 'מדע ככלי לדיכוי אוכלוסיות מוחלשות', רשימה בה תיארתי כיצד לאורך כל ההיסטוריה, ''מסוכנות'' יוחסה לאוכלוסיות מוחלשות, ל''אחרים'', למי שמשתייכים על הגזעים שאינם לבנים, וכו'. ברשימתי 'הפוליטיזציה של ייחוס מסוכנות' תיארתי כיצד קריטריון המסוכנות מיוחס לאוכלוסיות מוחלשות באופן שרירותי, וזאת כאשר עבריינים אשר נחשדים בביצוע עבירות קשות במיוחד, זוכים לעמוד לדין ולעבור את כל המשוכות של הדין הפלילי אשר נועדו להגן על נאשם מפני הרשעת שווא. גם 'מחלת נפש' כקריטריון אחד מיני 3 קריטריונים מצטברים לכליאת אדם ללא משפט (וזאת על-פי ס' 9(א) לחוק טיפול בחולי נפש, התשנ''א – 1991), הינה קריטריון עמום, נזיל, אשר ניתן ליצוק לו משמעויות שונות, חלקן קשורות ביחסיות תרבותית: הרי שבעוד מחלת הסרטן, באם תתגלה בפלוני, תתגלה אצלו, אחת היא באיזה מקום גיאוגרפי על הכדור יימצא, הרי שמחלת נפש היא עניין של גיאוגרפיה: מה שנחשב נורמטיבי בחברה אחת ייחשב כלא נורמטיבי בחברה אחרת.

להבדיל מזדורוב, אשר עושים לו (אני מניחה בוודאות קרובה, רבה) עוול במסגרת שיטה שיש בה בלמים מפני עשיית עוולות דומות לאחרים (חוק סדר הדין הפלילי [סמכויות אכיפה- מעצרים], התשנ''ו – 1996 הוא חוק מפורט, דווקני, הקובע תנאים מאד מחמירים טרם שוללים חירותו של אדם; כך גם חוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ''ב – 1982, כך גם חוק העונשין, התשל''ז – 1977 וכך גם דיני הראיות בדין הפלילי); כל שורת החיקוקים המפורטים האלו, מספקים רשת הגנה לכל אזרח מפני מעצר שווא או הרשעת שווא. המקרה של זדורוב נכנס לחריגה רעה משיטה טובה. אין ספק כי נדרשים שיפורים לא מעטים בדין הפלילי ובפרוצדורה הפלילית, אך אלו הם תיקונים נקודתיים שנדרשים בשיטה, שהיא שיטה טובה.

חוק סדר הדין הפלילי [סמכויות אכיפה- מעצרים], התשנ''ו – 1996 נחקק לאחר חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, תוך התאמת הוראותיו לחוק היסוד (ראה גם א' ברק ''הקונסטיטוציונליזציה של מערכת המשפט בעקבות חוקי היסוד והשלכותיה על המשפט הפלילי (המהותי והדיוני)'' מחקרי משפט יג (תשנ''ו) 5). ה'בעיה' של זדורוב היא לא שהוא מועמד לדין במסגרת חוק שרירותי, אלא שהחוק הקיים הוא טוב, הוא מספק הגנות מספיקות לאזרח מפני הרשעה פלילית כוזבת, אלא שהמשטרה הטעתה את ביהמ''ש במקרה הזה (באי-גילוי העובדה שכלל לא היה DNA של זדורוב בזירה), קרי: במסגרת שיטה טובה נעשה מחדל שחורג מהשיטה עצמה.

אולם במקרה של אזרחים אשר נכלאים באופן שרירותי במוסדות פסיכיאטריים, מצבם שונה לגמרי: הסיכוי של זדורוב לצאת ממעגל האימה וממחול השדים של אשמת שווא (זוהי הנחת היסוד שלי ברשומה זו, ואני שותפה לדעתם של רבים בציבור הישראלי), הוא סיכוי טוב רק משום שמיוחסת לו אשמה ספציפית: רצח. במקום מסוים. בזמן מסוים. של קורבן מסוים. מצבו טוב משל אלפים בישראל הכלואים במוסדות פסיכיאטרים כאשר 'כתב האשמה' היחידי המיוחס להם הינו טענה עמומה של מסוכנות עתידית שאולי תתממש באופן שלא ניתן לאמר איך, ושל 'מחלת נפש' – טענות אשר טיבן כה מעורפל ולוטה בערפל, עד שאין מה להפריך, שכן ככל שטענה אשר נשמעת כנגדך היא פחות קונקרטית, כך קשה להפריכה.

עצם העובדה שנתגלה כעת, באיחור רב, שה-DNA שנמצא בזירה כלל לא היה של זדורוב והמשטרה למעשה הטעתה את ביהמ''ש, ממחישה כי יש פה בעייה נקודתית של אי-יישום-הכללים בתוך שיטה טובה: עצם העובדה שזדורוב יכול להזים ראיות התומכות באשמתו, עצם העובדה שהמסכת הראייתית אשר תומכת באשמתו של זדורוב נשמטת מידי התביעה שלב אחר שלב, ממחישה כי יש כאן שיטה טובה: שיטה הדורשת כי בטרם ייכלא אדם בבית-הסוהר עליו להיות מורשע, בטרם יהיה מורשע, צריך להתקיים הליך משפטי בפרוצדורה דקדקנית בו תיבחן כל ראיה וראיה.

אלפי האנשים אשר כלואים מידי שנה במוסדות פסיכיאטריים, אפילו לא זכו ל'לוקסוס' שלו זכה זדורוב: כתב אישום, ייחוס עבירה קונקרטית, משהו שאפשר להתייחס אליו, להוכיח אותו או להזים אותו. אנשים שחירותם נשללה ללא משפט בשל טענות עמומות מאד כגון מסוכנות, אינם נמצאים אפילו בעמדת הפתיחה של היכולת להזים ראיות, שכן ככל שהטענה הנטענת נגדך עמומה יותר מטיבה, כך קל לרשויות לטפול אותה על האזרח, וכך קשה לאזרח להזים אותה ולהתגונן כנגדה כדי להגן על כבודו ועל חירותו.

בעוד לזדורוב נעשה עוול במסגרת שיטה טובה, הרי לאלפים אחרים אין היכולת, כמו זדורוב, לטעון כנגד ראיות אשר הביאו לכליאתם, כי כל פרקטיקת הכליאה אשר מופנית כלפיהם אינה דורשת כלל ראיות או כתב אישום, אלא אך ורק טענה עמומה שניתן לפרוש על-פני קשת רחבה מאד של מצבים ושל סיטואציות, ועל כן רבים מאד יכולים ליפול קורבן לה, תוך אי-יכולת להפריך את מה שאינו מסוים דיו, ועל כן בקושי רב ניתן להתייחסות ולהפרכה.

• • •

דומה שלא ניתן לחתום את המאמר ללא שתי הערות: האחת: גם אנשים העומדים לדין, ישנה אפשרות לעוצרם עד תום ההליכים בעילה של מסוכנות (או בעילת 'שיבוש הליכי משפט') וזאת מכוח ס' 21 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה- מעצרים), התשנ''ו – 1996. אך יחד עם זאת, בניגוד לכליאת אנשים המתוייגים כ'חולי נפש' במוסדות סגורים, אשר עילת כליאתם הינה 'מסוכנות', כאשר 'מסוכנותם' נלמדת לרוב מתפיסות סטראוטיפיות לגבי ''משוגע מסוכן'', הרי שעילת המסוכנות כתנאי למעצר עד תום ההליכים נלמדת לרוב מסוג העבירה המיוחסת לנאשם, כאשר לעניין התקיימותה ישנן ראיות לכאורה, ומהרשעותיו הקודמות, קרי גם למושג המעורפל, מסוכנות, בהקשרו במסגרת השתת מעצר על אדם ושלילת חירותו במסגרת חוק המעצרים, יוצקים תוכן קונקרטי כאשר למדים על מסוכנות זו מעבירות קונקרטיות שביצע הנאשם בעבר כמו גם מסוג העבירה אשר מיוחסת לו בהווה (בנוסף למכלול של אינפורמציה אשר בהשתקללותה עם סוג העבירה המיוחסת + הרשעות קודמות, נלמדת המסוכנות).

לעומת זאת, הגם שגם אנשים אשר נכלאים במוסדות פסיכיאטרים מכוחו של חוק טיפול בחולי נפש, התשנ''א – 1991, זוכים, לכאורה, לממש את זכות הטיעון שלהם במסגרת ועדות ערר וזאת מכוח ס' 12 לחוק טיפול בחולי נפש, התשנ''א – 1991 (מאז שנת 2002, מכוח בג''ץ שהוגש בנושא, זכאי כל אדם אשר ננקטים כנגדו הליכי אשפוז פסיכיאטרי כפוי להיות מיוצג בוועדות אלו בידי הלשכה לסיוע משפטי), והגם שיש פה, לכאורה, מראית עין של זכות טיעון, למעשה ''זכות טיעון'' זו הינה עורבא פרח, שכן ככל שהטענה אשר מופנית כנגד האדם אשר את חירותו שוללים – עמומה יותר, כך מלאכת הזמתה משולה למלחמה בצללים.

זאת ועוד – בעוד שלנאשמים בעבירות לפי חוק העונשין, התשל''ז – 1973, אשר עומדים לדין לפי חוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ''ב – 1982, ואשר במסגרת שורה ארוכה של חוקים המסדירים את זכויותיהם במסגרת ההליך הפלילי, מוקנית הזכות לפרטיות (כך לדוגמא, מכוח חוק הגנת הפרטיות, התשמ''א – 1981 ''חומר שהושג תוך פגיעה בפרטיות יהיה פסול לשמש ראיה בבית משפט''), הרי שכאשר מדובר באנשים אשר ננקטים כנגדם הליכי אשפוז כפוי, הרי שבעצם נקיטת ההליך עצמו ישנה פגיעה מובנית, אינהרנטית, וקשה בפרטיות שכן לצורך בירור התשתית העובדתית אשר מהווה עילה לאשפוז-הכפוי, הרשות המוסמכת דנה בנבכי נפשו/אישיותו של האדם אשר כנגדו-ננקטים הליכי-אשפוז כפוי, שכן החוק המסמיך לכלוא קובע שאישיות אשר נחשבת ל''חולה'' הינה אחד הפרמטרים לכליאה (מה שסותר עקרונות יסוד של השיטה שכן בשיטה דמוקרטית ליברלית, אין כולאים אדם בגין הוויתו אלא אך ורק בגין מעשים שעשה ואשר הוכחו כדבעי בהליך פלילי בו קוימו כל הערובות להגנה מפני הרשעת שווא). אז למעשה, כאשר אנו מדברים על ''זכות טיעון'' אשר ניתנת למי שננקטים נגדם הליכים מכוח חוק טיפול בחולי נפש, התשנ''א – 1991, הרי ש''זכות הטיעון'' שניתנת לאותם אנשים הינה למעשה, זכות טיעון שקשה לממש, זכות טיעון לא אפקטיבית (שכן קשה להפריך טענות מעורפלות), מחד, ומאידך – ''זכות'' אשר בעצם מימושה כרוכה חדירה קשה לחיי הפרט ופגיעה קשה, מובנית, בפרטיותו של מי שדנים בעניינו, מה שיוצר מכשול בדרך למימוש הזכות, שכן כדי לקבל זכות אחת (זכות הטיעון) יש לוותר על זכות אחרת (הזכות לפרטיות).

זאת ועוד: ''זכות טיעון'' זו, זכות טיעון מסוג ב' זו ש''מוענקת'' לאנשים אשר ננקטים כנגדם הליכים של אשפוז פסיכיאטרי כפוי, לא זו בלבד שכרוכה במימושה פגיעה קשה בפרטיותם, אלא שמוכמנת בה משום פגיעה קשה מאד בעיקרון חוקיות המנהל: כאשר אדם מופיע בפני וועדה פסיכיאטרית הוא נשאל שורה של שאלות הקשורות לחייו האישיים, כדי לבסס תשתית עובדתית ולפיה מתקיים בו היסוד של ''מחלת נפש'' ועל כן מתקיים, לכאורה, אחד משלושת התנאים המצטברים לכליאתו: בתשאולו של אדם לעניין צנעת אישיותו וצנעת חייו, כדי לבסס תשתית עובדתית לשלילת חירותו, יש לא רק משום פגיעה בעיקרון חוקיות המנהל, לפיו אדם חופשי (במובן ההופלדיאני של המילה) לעשות כל דבר, כל עוד אינו עובר על החוק: יש באופן שבו ממומשת ''זכות טיעון'' (חלשה ממילא) זו גם כדי לשדר מסר לכלוא הפוטנציאלי, ולפיו אינו יכול לחיות את חייו כפי רצונו, שכן באם האופן שבו הוא מנהל את חייו, במסגרת החופש במובן ההופלדיאני שלו, ייחשב בעיני פסיכיאטר פלוני כ''עדות'' ל''מחלת נפש'' (מושג נזיל אשר מופנית כלפיו ביקורת רבה מתחום ביקורת המדע, ראה לדוגמא Stuart A, Kirk & Herb Kutchins, ''The Myth of the Reliability of DSM'', Journal of Mind and Behavior, 15(1&2), 1994, p. 71-86) – חירותו תישלל. במימוש ''זכות טיעון'' באופן שכזה, יש משום העברת מסר לאדם אשר את חירותו עומדים לשלול כי אינו רשאי לממש את החופש שלו, במובן ההופלדיאני, שכן מימוש חופש זה, ללא שעבר כל עבירה – יביא לשלילת חירותו.

---