לאחרונה שבה ועולה על פני השטח שאלת גודל הפיצוי שראוי לשלם למפוני גוש קטיף. קודם שמענו על עצומה שטוענת שהמדינה מזניחה מפוני גוש קטיף. כעבור כמה ימים פורסם שבכנסת מתגלגלת הצעת חוק, עליה חתומים 62 נבחרים, להגדלת הפיצויים למפונים.

גם בפורום עלתה שאלת עלות הפינוי במספר מאמרים. לשאלתי על מה מבוסס המספר, 20 מיליארד דולר (84 עד 90 מיליארד שקלים), לא היתה תשובה טובה. משתתף נוסף הציג הערכה של העלות לצה''ל אלא שגם הוא לא הציג בסיס לחישוב ולא קבע אם מדובר בשקלים או בדולרים. הוא גם הוסיף שאין לשאלת המטבע חשיבות כי המהלך היה מיותר.

לכאורה שאלת ההיגיון המדיני-אסטרטגי של המהלך יותר חשובה מהשאלה כמה זה עולה לנו. מצד שני שאלת העלות חשובה משני היבטים לפחות. ראשית, ראוי לשאול אם הסכומים ששולמו ועוד ישולמו מהווים פיצוי ראוי ועונים על צרכי תהליך השיקום של המפונים. על פי המשתמע מהעצומה וממספר חברי הכנסת שחתומים על הצעת החוק החדשה הרי שלא מעטים חושבים שהסכומים הקבועים בחוק לא מספקים. ההיבט השני (שלא נעסוק בו) קשור בעלות הפיצויים על פינויים עתידיים.

---

עיקרון היד הנעלמה ההפוכה (פרידמן, מילטון ורוז, החופש לבחור, 1980, עמ' 25) מלמד אותנו שהמערכת הממשלתית-ציבורית אינה יעילה. זאת הסיבה שהכלכלנים לא ממליצים שהמערכת הציבורית תעסוק בביצוע. זאת היתה אחת הסיבות החשובות שעד מרץ 2005 הכוונה היתה לקבוע למפונים פיצוי כספי נדיב ועל כל משפחה הוטל להחליט איך ומה לעשות עם הכסף. זהו העיקרון שפעל עם מפוני סיני והופעל בהצלחה בקליטת העליה מברית המועצות לשעבר.

אלא שאז, במרץ 2005, התברר שהמתיישבים לא מוכנים לשתף פעולה, הם לא באו להסדיר את קבלת הפיצויים ולוח הזמנים התקצר. לכן הוחלט להטיל על מנהלת ההתנתקות לארגן פתרונות ביניים וגם לעסוק בפתרונות הסופיים. כך הפכה הממשלה, באמצעות מנהלת ההתנתקות גם לגוף מבצע שעוסק ברכישה והקמה של אמצעי דיור זמניים (קראווילות, קארוונים), באירגון חדרים בבתי מלון, בהכשרת תשתיות ליישובים חדשים ועוד. (מענק ההתנתקות מהקראווילות). זה כצפוי הגדיל את ההוצאה והאריך את משך הזמן הצפוי עד להשלמת הסדרת הפתרונות הקבועים למשפחות המפונים. במידה רבה הפכו המפונים לתלויים במנהלת ההתנתקות.

לוח 1, מציג הערכה של עלות ההתנתקות למדינת ישראל. קשה להעריך מהו חלקה של חוסר היעילות מתוך הסך הכולל של כ-‏9 מיליארד שקלים. אבל אפשר להעריך שחלק ניכר מהסעיף השלישי קשור בחוסר היעילות של מערכות ציבוריות. מה שיותר חשוב שחלק ניכר מחיצי הביקורת של המפונים על עבודת המנהלת נקשרו אל הסעיף הזה.

לכאורה, הצעות (תיקון) החוק החדשות שנשקלות כעת באו לעולם כי 62 חברי הכנסת חושבים שרמת הפיצוי שקיבלו, ועוד יקבלו, המפונים לא גבוהה מספיק לצרכי תהליך השיקום של המפונים. במיוחד אמור הדבר לגבי אלו שעדין מובטלים או מתקשים להקים מחדש את העסק שלהם. הרי, הפיצוי נועד להעמיד את הזכאי במצב בו היה אילו ההתנתקות לא היתה מתרחשת (הצעת החוק של חה''כ אמנון כהן, עמ' 5), אם כי במיקום גיאוגרפי שונה.

מה שבולט בהצעות החוק הללו הוא הנסיון להגדיל את הפיצוי ולהקטין את המגבלות על הזכאות. זה כולל גם מגבלות מניעת פיצוי בגין אי-תשלום ארנונה, אי-תשלום מיסים מוניציפליים, בניה בניגוד לחוק ומגורים בישובים ''לא מוכרים'' (הצעת החוק של חה''כ אורי אריאל ואביגדור יצחקי, עמ' 9, 13). חברי הכנסת מבקשים לפצות את המפונים על רכוש ישן כאילו היה חדש בטיעון שאחרת לא יוכלו לשקם את העסק שלהם. במילים אחרות הם מבקשים להתייחס לעסק מפסיד כאילו היה רווחי. הרושם שמתקבל שכל הבעיות של המפונים ימחקו אם יוגדל גובה הפיצוי. אבל השאלה החשובה באמת היא: האם רמת הפיצוי החדשה תעמיד את הזכאים במצב כלכלי כאילו שההתנתקות לא התרחשה?

אני חושש שהתשובה לשאלה הזאת היא שגם אם יתקבלו הצעות החוק שבצנרת, בעלות של 3 – 7 מיליארד שקלים לפי הערכת מנהלת ההתנתקות (האם המדינה באמת מזניחה את מפוני גוש קטיף?), לא יושלם השיקום. למיטב הבנתי תוספת ממון, מעל 3.6 מיליון שקלים למשפחה, לא תבטיח הקמת עסקים מחדש, במיוחד את הרבים שלא היו רווחיים.

הכוונות להגדיל את תקופת הזכאות לדמי הסתגלות ולהוריד את הגיל שבגינו זכאים לכפל דמי הסתגלות הם צעד בכיוון הנכון. יש בכך הכרה במציאות של ימינו שלבני 40 ומעלה הרבה יותר קשה למצוא מקום עבודה. לעומת זאת הכוונה להפחית את הגיל המזכה בתשלום פנסיה ל-‏46, למרות שבגיל הזה הסיכוי למצוא עבודה נמוך מאד, אינה צעד בכיוון הנכון. מעבר לעובדה שהעלות האקטוארית של הרעיון הזה היא כ-‏2 מיליארד שקלים, הרי הנהגת פנסיה לבני הגיל הזה לא תתרום הרבה לחזרתם של אנשים אלו לשוק העבודה. דמי הסתגלות יותר נדיבים לאנשים בגיל הזה הוא צעד ראוי אם הוא מלווה במהלך שבאמת יחזיר את האנשים הללו לשוק העבודה. הכוונה שלי היא שעדיף שתוספת התשלום (לפחות חלק ממנה) תנוצל להפעלת תוכנית מהסוג של תוכנית ויסקונסין, שתשפר את ערכם האלטרנטיבי בשוק העבודה ולכן את הסיכוי למצוא מקום עבודה.

בין הסעיפים הרבים של הצעות החוק, השתים שהצגתי כאן, יש שניים שלדעתי אינם ראויים. האחד הוא הכוונה לשלם מענק של כ-‏112.5 אלף שקל על המעבר מהדיור הזמני לדיור קבע. הרעיון השני שלא מקובל עלי הוא הרעיון להגדיל את הפיצוי למשכירי הדיור שבעצם מסיבות שונות כבר גרו בעת ההתנתקות מחוץ לאזור.

---

צריך וראוי לברך על נכונות חברי הכנסת להשקיע תקציבים בפתרון הבעיות שנוצרו בגין ההתנתקות. יחד עם זאת, מן הראוי שתושקע מחשבה כדי שהצעת החוק תפעל כך שמבחינה כלכלית מצבם של המפונים יוחזר לקדמותו או ישופר. לבסוף לא ראוי שהמחוקקים ילבינו מעשים כמו אי-תשלום ארנונה ומיסים מוניציפליים, כמו גם את הבניה בניגוד לחוק וכמו הישובים הלא מוכרים.

---