מיתוס בתניה - זרע הבגידה במציאות

מיכאל שרון

אחד המיתוסים המפוארים של ראשית הסוציאליזם הציוני, טיפוח האדם החדש, וגרעין התהוותו של הקיבוץ הינו אודות הקומונה של אנשי העלייה השנייה, בין היתר מאיר יערי ודוליק הורוביץ, בביתניה.


זרע הפורענות ופרוק הצלם

אבל מה למעשה היה שם, בביתניה? חיטוט עצמי אין סופי של חברי הקומונה זה בנשמתו של זה, במעגלי אקסטזה פרוורטיים, תכופות בניצוחו של החריזמטור הדמיורג יערי. זאת, ברוחם כביכול של דוסטוייבסקי וניטשה, ואולי גם פרויד, שלא שימשו אלא עילה לשרלטנות שתלטנית עליה ניצח יערי, שהחרו החזיקו אחריו גם אחרים, להפגנת ''נשמתך כספר הפתוח לפני ידידי, אתה שקוף לחלוטין'' ברוח גדמנות געירת הייסור הקיומית של

ואגב, עד כמה מנוגדת גדמנות זאת המייסרת את החיים והיצירה האנושית, תוך פרוורסיית ביבים צעקנית, מהאהבה לחיים, הזהירות וחרדה הקודש שלא לרמוס באקראי כל ניצוץ חיים וטיפוח כל גרעין פורח בהם, של רחל ומשוררים אחרים המטפחים את גילויי החיים. מה כאן, אם לא הניגוד בין אהבת החיים ובין שנאת החיים.

וכבר אמר בהקשר אחר, אודות עריצות החושך של טרור רוחני ואחר שהשתלט על הרוח כאן, המשורר דוד אבידן בשירו החשוב ''אין עלית רוחנית בארץ הזאת'' שנכתב ב- 62 בעיצומו של שלטון החושך: הוא נזכר במעין שיר ששמע מסבו מצד אביו, ברחוב פיינקנה בוורשה שלפני השואה. מדובר ''בפזמור עברי מוזר, בהברה אשכנזית מקסימה, שבשנים האחרונות הוא מזדמזם באזני בתוקף תמוה דווקא ברגעי הרווחה הנדירים. אין בו לא ישועה, לא מרפא ולא ראייה מצילה, אבל יש בו מה שיש בו :
שושנת המים,
יפת העינים,
קמלה בצידי הרחוב''

אבל נחזור לביתנייה: מה למעשה היה שם? התאבדות של חברים, סצינות קשות ביותר של שבירה והתפוררות רוחנית ברוח ''מסע ארוך אל תוך הלילה'' של יוג'ין אוניל, ואילו השאר התפזרו ברחבי הארץ להפיץ את תורתם, להקים את הקיבוצים ולהזקיף את האוטופיזם של האדם החדש שאינו אלא האדם האטום (שפינוזה נהג לאמר, בכל פעם שהזכיר את אלוהים: אלוהים, דהיינו הטבע. ברוח זאת יש לאמר, כל אימת שיועלה עניין האדם החדש ''דהיינו, האדם האטום וערל הלבב'').



המטפיזיקה של זרע הבגידה במציאות


בספר ''החברה הפתוחה ואויביה'' של גדול הפילוסופים של המדע בתקופתנו, סיר קרל פופר (יהודי, חבר החוג הוינאי שנמלט מאוסטריה בתקופת הרייך השלישי ועיקר עבודתו נעשתה בבריטניה) מוקדש פרק נרחב לפילוסוף הגל, המוצג כאבי הטוטליטריות המודרנית, הן המרכסיסטית והן הנאצית. הגל (1770-1831 ), בספריו המשפיעים ''הפנומנולוגיה של הרוח'' וה''הדיאלקטיקה של האדון והעבד'' אומר למעשה כי עיקר ממשותו של האדם, התוקף האונטולוגי הקיומי שלו (אונטולוגיה: עד כמה ישות כלשהי הינה ברת קיימא במציאות) לא כרוך כלל במעשיו או בפועלו המצטבר אלא בשיקופו בתודעת הזולת. הרכיב של המציאות האוביקטיבית כשהיא לעצמה מנוטרל איפוא לחלוטין (תוך הקצנת גישתו של קודמו עימנואל קאנט) והדבר הקובע הינו החזיון הרמטי-המציאות של תודעות הנאבקות זו בזו על הכרה ואדנות, דהיינו השאלה איזו הכרה תציף את רעותה, תוך ביטול רצונו העצמי של בעל ההכרה הנפלשת.

ובכן כך: אין חשיבות להם, למעשים עצמם ולמפעלו של האדם, לפועל חייו. כל מה שקובע את המציאות לגביו הינו רגע הווה בו תודעה כלשהי מהממת את תודעתו. איך נאמר, נצחון החריזמטור, השרלטן, תרועת האדנות של כל מהפנט פסיכופט ומטיל טרור רוחני. נכון, יש גם מעשים בעולמנו, ועשייה יוצרת מושכלת, אך אלה, אליבא דהגל, כל עיקרם בכך שהבונה והיוצר שיכלל את כלי עבודתו ומתוחכמותו הדורסנית במאבק התודעות, כך שהעבד הפך מצויד כרגע באמל''ח המתאים ליטול את השילטון הרוחני.

כך, הופך הדמיורג הגל בהבל כישוף מילולי את המעשה היוצר למעש-רעץ שעיקרו ביכולת להטיל טרור רוחני ולשעבד. את מאבק רוחות הרפאים התודעתי הוא הופך למציאות הבלעדית, באמצעות להטוטנות הנסמכת על נסיך הפילוסופים קאנט, על ידי הענקת מעמד של בלעדיות אונטולוגית, לא לתודעה עצמה (נניח) אלא להכפפה הרגעית של תודעה לאחרת באמצעות רמיסה.

כל שרלטן נהיה כאן למלך, הכרוניקה של יצירה ובנייה ופועלו של האדם מצטמצמים לרגע מפגשו של אדם עם מטיל הטרור הרוחני או איש הסחבת וסוגר הדלתות המיתמם והחמקני. הזמן מתכנס לנקודה. אין אלה אגב דבריו של פופר, שראוי וחשוב לקרוא את ביקורתו, אלא ביקורתי אני, שגם היא מבהירה דבר או שתיים אודות מה שקרה בארץ הזאת, כיצד הפכה ארץ חמדת אבות לארץ האוכלת יושביה ואת הטובים בבניה. זאת מכורח שגיונו של אשף המילים הכבדות והמסורבלות, בנו של הפקיד הנמוך במחלקת הגזברות של מדינת וירטמברג שבגרמניה, המרצה חביב הממסד מאוניברסיטת יינה, גיאורג וילהלם פרידריך הגל.


פרחי הרע: ניצני האטימות והבגידה בצלם ובמציאות
נטישתה של רחל המשוררת למוות קשה מצד חבריה אנשי תנועת העבודה, וגירושה כמצורעת מדגניה, המסופרים בסקירתו הנפלאה של אורי מילשטיין, הינם אחד הגילויים האופיניים.

גילויים אחרים של מוסר הגנגסטרים הודגמו ברשימות למטה.

כך, אזכיר רק מעשה קטן, אך בעל ערך אינדיקטיבי מובהק, של דן בן אמוץ, שהוזכר למטה, מעשה ידיו להתפאר של החינוך לדמות הצבר החדש, כפי שיושם בהרחבה בפנימיית בן שמן ובפלמ''ח: ברגעים המתמרחים כמו מסטיק באחד המוצבים בדרום, הוא מכניס, ''סתם כך'' צרור בגמל שהסתובב בשטח בשלווה, על מנת לראות את ניתור הפגיעה, גסיסתו ומותו המיוסר, לקול תרועת ההנאה שלו וחבריו.

נזכרת למטה, ויפה שכך, גם תרומתם הנרחבת של חברי קיבוצים לצבא. אך יש לכך גם היבט נוסף: במציאות הרמטית למדי של מאבקי תודעות בין חברים, וכן במציאות הרמטית של קליקות שונות שחבריה מטפחים זה את זה ללא זיקה להישגים ממשיים, קיים צורך לקריטריון חיצוני ואובייקטיבי להישג אמיתי. ממש כמו באוניברסיטאות, שם המציאות של קליקות שררה דומה מבחינות רבות, ואת הקריטריון האוביקטיבי מספקים ההישגים באוניברסיטאות בחו''ל, כך את תפקיד הקריטריון האובייקטיבי ליכולת מספק השרות הצבאי. זה יקבע לשבט ולחסד אם תנהל את ענף הלול או תשובץ בתפקיד ניהולי במפעל, או שתהיה שואב מים ומדיח כלים בחדר האוכל או בולס אספסת.

זוכרני שבלימודי הפסיכולוגיה שלי בארצות הברית השתתפה בקורס לטיפול קבוצתי גם אשה יהודיה מבוגרת, ניצולת שואה ששהתה תקופת מה בקיבוץ, והיגרה לארה''ב לאחר מכן. ברגע מסויים, כשדובר על סגירות ואטימות לזולת, נשברה אישה זאת באופן לא צפוי, תוך בכי נורא. לאחר מכן אמרה שאת ההתעללות והאכזריות הרוחניים כלפיה מצד חברי הקיבוץ אינה יכולה לשכוח, מצב בו אשה שהצליחה לשרוד את השואה ולפתח כוחות ומשאבים אישיים הושמה לחוכא ואיטלולא ובוזתה פעם אחר פעם. בפרט, חשה שם ביחס החברים כלפיה מעין קלון אישי המאפס אותה כאדם והנכרך סביבה, גם כשאלה השתדלו להתנהג באמפטייה וברוך הולם. שוב ושוב פרצה בבכי, שנוחם רק כשאנו, חברי הקבוצה, חיבקנו אותה כולנו זמן ממושך, באמרנו לה שהתקופה הההיא חלפה ללא שוב, והיא כיום במציאות אחרת, טובה ומטפחת.