זה נשמע כמו פרומו לטלנובלה ירודה: נערה בת 21 מצטלמת בחברת איש-ציבור ומבוגר ממנה בעשרות שנים, שתופס אותה, מנשק אותה בכוח ותוחב את לשונו לפיה.

במשך חודשים העסיקה סצנה זו את הציבור הישראלי, יותר מכל אירוע אחר, מלבד הטענות שנשיא-המדינה אנס את פקידותיו. המלחמה ותוצאותיה נדחקו לפינה.

ההתעניינות נבעה, כמובן, מזהות הנושק והמנושקת: חיים רמון היה שר-המשפטים ודמות מרכזית בממשלה, והצעירה, ה', קצינה בלשכת ''המזכיר הצבאי'' של ראש-הממשלה. המגע הקטלני התקיים במשרד ראש-הממשלה, שעה קלה לפני כינוס הממשלה.

השבוע הרשיעו שלושה שופטים בבית-משפט השלום - שתי שופטות ושופט אחד - את רמון בביצוע מעשה מגונה. התביעה לא תדרוש, כנראה, את העונש המירבי (שלוש שנות מאסר), אך הקאריירה הציבורית רבת-התהפוכות של רמון הגיעה, כך נראה, לקיצה.

כל זה יכול היה להיות בסך-הכול סיפור-רכילות עסיסי, אלמלא פרט קטן, שכמעט לא הוזכר כלל: הנשיקה הגורלית אירעה כאשר השר היה בדרכו לישיבת הממשלה, בחדר הסמוך, שבה הוחלט על פתיחת המלחמה בלבנון.

שעה קלה לפני כן מצא גם הרמטכ''ל, דן חלוץ, עניין וזמן לעסוק בעיסוק בלתי-מלחמתי: הוא התקשר עם מנהל תיק המניות שלו והורה לו למכור את מניותיו.

צריך לזכור את הרקע. כמה שעות לפני כן חצו לוחמי חיזבאללה את הגבול וחטפו שני חיילים. שני חיילים אחרים נהרגו בעת החטיפה, ועוד שישה חיילים נהרגו ברדיפה אחרי החוטפים. היה ברור שהממשלה עומדת להחליט על מבצע צבאי גדול, שבו ייהרגו חיילים ואזרחים רבים, ישראלים ולבנונים. המפקד העליון של צה''ל עסק במניותיו, ושר בכיר התעסק עם חיילת.

במהלך מלחמת 1948 כתבתי דיווחים על הקרבות מנקודת-מבטו של חייל פשוט. בתום המלחמה, כאשר קיבצתי את הדו''חות האלה בספר, עלה על דעתי שכדאי לתאר את המלחמה גם מנקודת-מבטו של המפקד, שקיבל את ההחלטות על גורלנו.

פניתי למפקד-החטיבה, שמעון אבידן, שכולנו הערצנו אותו, והוא תיאר לי בפרוטרוט את מהלכי המלחמה. לעיניי התגלתה מלחמה אחרת. אמנם, שמות המקומות היו אותם השמות, הקרבות היו אותם הקרבות, אבל לא היה שום דמיון בין מלחמתנו, מלחמת הלוחמים שרצו בסך-הכול לשרוד מיום ליום, לבין מלחמת המפקדה, שהזיזה כלים על הלוח במשחק שחמת עם מפקדי האויב. ההבדל בין שני המישורים ריתק אותי. יתכן שזה עזר להפוך את הספר, ''בשדות פלשת 1948'', לרב-המכר היסטרי.

גם גדולי הסופרים שכתבו על מלחמות - החל בלב טולסטוי (''מלחמה ושלום'') וכלה באריך-מאריה רמארק (''במערב אין כל חדש'') ונורמן מיילר (''הערומים והמתים''), עמדו על ההבדל העצום הזה. החייל זוחל בין קוצים, שוקע בבוץ ומתכווץ בשוחה. האלוף מזיז חיצים על המפה.

קשה לחייל הפשוט, קל וחומר לאזרח, לחדור לעולמו הנפשי של אלוף, המחליט על התקפה כשהוא יודע שיהיו בה כך וכך ''אבידות'', הרוגים ופצועים. זה הרי מקצועו: לשקול את תכלית המהלך כנגד האבידות הצפויות בו. הוא מקבל פקודה לכבוש את הגבעה 246 ומעבד את התוכנית, הכרוכה באובדן של מאה מחייליו. בשעה שהוא מתלבט, אותם מאה חיילים מחכים לפקודה, מתלוצצים, מדברים עם הוריהם בטלפון הסלולרי, חוטפים תנומה.

אינני כותב זאת ברוח פילוסופית או ספרותית, אלא כדי להבליט את הקלות הבלתי-נסבלת שבה מחליטים פוליטיקאים וגנרלים על פתיחת מלחמה. המניות של חלוץ והנשיקות של רמון הן רק סממני התופעה הזאת.

אהוד אולמרט הופיע שלשום לפני ועדת-החקירה (שהוא עצמו מינה אותה) והסביר איך החליטה ממשלתו על פתיחת מלחמת לבנון השנייה. העדות נשמרה בסוד, אך יש להניח שאולמרט לא שכח לשלם מס-שפתיים להורים השכולים ולאחל החלמה לפצועים. אך האם מישהו בממשלה שקל ברצינות את מחיר המבצע בחיי אדם - אצלנו ובצד השני? האם הרמטכ''ל, שנפטר זה עתה ממניותיו, העלה את הנושא? האם שר-המשפטים, שנהנה זה עתה מהרפתקה קטנה עם חיילת ולא חלם על התוצאות, היה במצב-רוח רציני דיו?

אין זו בעיה ישראלית דווקא. האם ג'ורג' בוש וחבורת הניאו-שמרנים שלו חשבו ברצינות על האבידות, כאשר החליטו לפלוש לעיראק? נתעלם לרגע מהשקרים שהפיצו, מהסיפורים המפוברקים על ''נשק להשמדה המונית'', על הקשרים הדמיוניים של סדאם עם אוסמה בן-לאדן ושאר הכזבים וההבלים. נתרכז רק בשתי המטרות האמיתיות של המלחמה (שאותן חשפנו כבר אז): לשים יד על הנפט של עיראק והאזור כולו, ולמקם חיל-מצב אמריקאי בלב המזרח התיכון.

אילו היה בוש עומד לפני ועדת-חקירה בארצות-הברית, כמו אולמרט אצלנו, בוודאי היה נשאל כמה שאלות (וגם אותן הצגנו בזמן אמת): האם שקלת כמה חיילים ואזרחים ייהרגו וייפצעו? על סמך מה חשבת שהצבא הפולש יתקבל בזרי-פרחים? מדוע חשבת שחיל-האוויר ישיג את הניצחון ושלכוחות-הקרקע יהיה תפקיד זניח? האם עלה על דעתך שהמלחמה הקטנה תימשך שלוש שנים ויותר? האם לקחת בחשבון שהמדינה העיראקית תתרסק לרסיסים וששלושת העמים החיים בה ינסו לשסף זה לזה את הגרון? האם צפית שהמלחמה תפתח את שער המזרח התיכון לפני איראן? בקיצור, האם בכלל היה לך איזה שהוא מושג על המדינה שאתה עמדת לפלוש לתוכה?

ברור שאיש לא העלה את השאלות האלה. נשיא טיפש ושיכור-כוח, סגן-נשיא תאב-בצע וחבורה של קנאים אידיאולוגיים בורים ושחצנים החליטו על הרפתקה, שאת סופה מי ישורנו. ואחר כך הלכו המדינאים והמצביאים למסעדות מפוארות ונהנו מארוחת-ערב דשנה, בשעה ש-‏3000 החיילים שנהרגו עד כה, בילו את יומם מבלי להבין מה קורה אי-שם למעלה. ואילו התקשורת וחברי-הקונגרס יצאו מגדרם מרוב התלהבות.

לא על העבר אני כותב, אלא על העתיד.

בשעה זו חושבים בוושינגטון ובירושלים על מלחמה באיראן. לא אם צריך לפתוח בה, אלא מתי ואיך.

אם תהיה זאת מלחמה אמריקאית, יהיו התוצאות חמורות פי כמה ממלחמת עיראק. איראן היא אגוז קשה מאוד. העם האיראני מלוכד, בעל מסורת לאומית מפוארת וגאווה לאומית מפותחת, יש לו אידיאולוגיה דתית קשוחה. אפשר להפציץ את מתקני הנפט שלו, אך זוהי ארץ גדולה, ללא תשתית טכנולוגית מפותחת, ואי-אפשר להכריע אותה בהפצצות. לא יהיה מנוס מהתקפה צבאית על הקרקע.

בוש כבר מכין את המלחמה. השבוע הורה לחייליו בעיראק לצוד ולהרוג את ''הסוכנים האיראניים'' שם. לי זה מזכיר את ''פקודת הקומיסרים'' ששיגר אדולף היטלר ערב פלישתו לברית-המועצות, ובה הוראה להרוג כל קומיסר פוליטי שייפול בשבי. הקומיסרים האלה לבשו מדים והיו חיילים לכל דבר, ועל כן הפך כל מפקד גרמני שביצע אותה לפושע-מלחמה.

בטוח לגמרי שאם תפתח אמריקה במלחמה, יתלכד העם האיראני סביב ממשלתו. כל מה שאמרו להם מנהיגיהם על המערב יתגשם לעיניהם. האופוזיציה, שהחלה באחרונה להרים ראש, תיאלם ותיעלם. הנשיא בעל הפה הגדול, מחמוד אחמדינג'אד, שרבים החלו מפקפקים בחוכמתו, יהפוך בן-לילה לגיבור לאומי. תהיה זאת מלחמה להרבה-הרבה שנים, והרבה אלפי חיילים אמריקאים יפלו בה.

הנשיא בוש עשוי להירתע ולמסור את המשימה לישראל בקבלנות. באחרונה רמז אולמרט שהאמריקאים הם שדחפו אותו להתקיף את לבנון. הם האמינו שצה''ל יביס את חיזבאללה בקלות, ושזה יעזור לעושי-דברם של האמריקאיים בביירות (אותו החשבון הטיפשי גרם לאמריקאים ב-‏1982 לתת את ברכתם למלחמת-לבנון הראשונה של אריאל שרון).

היום מדברים אצלנו הפוליטיקאים והגנרלים בפה מלא על ההתקפה הבלתי-נמנעת על איראן. הלובי הפרו-ישראלי באמריקה, היהודי והנוצרי, פועל במלוא כוחו האדיר כדי לדחוף את דעת-הקהל האמריקאית בכיוון זה. כל האדונים והגברות האלה, בווילות הנוחות שלהם, רחוק-רחוק משדה הקרב, משתוקקים למלחמה - שבה יפלו בניהם של אחרים.

שוחרי המלחמה מכריזים שהיא דרושה כדי למנוע ''שואה שנייה''. זה כבר הפך למנטרה. הנשיא ז'ק שיראק כמעט פוצץ אותה, כאשר אמר השבוע את המובן מאליו: לפני שפצצה גרעינית איראנית תגיע לישראל, ישראל תמחק את טהראן מעל פני האדמה. שליטי איראן אינם מטורפים, ומאזן-האימה יעשה את שלו. אבל ''ידידי'' ישראל וארצות-הברית החלו בהפצצה כבדה על שיראק, והוא מיהר להתנצל.

נניח לרגע שחיל-האוויר הישראלי, בעזרת הצי האמריקאי המתרכז עכשיו במפרץ הפרסי, יצליח להפציץ יעדים באיראן. מה יקרה אז?

הטילים האיראניים ינחתו על תל-אביב וחיפה. הבטחת חיל-האוויר שלנו להשמיד אותם במכה הראשונה אינה שווה יותר מאשר הבטחתו להשמיד את הטילים בלבנון. כדי להגן על ישראל, יצטרכו חיילים אמריקאיים לפלוש לאיראן. כל אחד מההרוגים האמריקאים ייזקף על-חשבוננו. ואם ישראל תהיה, חלילה, הראשונה להשתמש בפצצה גרעינית, זה יירשם לדיראון-עולם.

המוני העולם הערבי, שיעים וסונים כאחד, יתלכדו סביב איראן. המנהיגים הסוניים, המחבקים כעת את ישראל בחשאי, יברחו ממנה בבהלה. נעמוד לבדנו מול הנקמה האיראנית, שתבוא במוקדם או במאוחר. האם נוכל אז לסמוך על יורשיו של בוש, העשויים להיות פחות אוויליים ויותר קשובים לדעת-הקהל העולמית, שתאשים אותנו בהרפתקה כולה?

איראן אינה עיראק שנייה ולא חיזבאללה בריבוע. זהו סיפור אחר לגמרי.

אך האם מישהו אצלנו חושב על כל אלה בכובד-ראש? האם יורשיו של הרמטכ''ל מוכר-המניות והשר דוחף-הלשון יהיו רציניים יותר? האם לא יחליטו על הרפתקה חדשה באותה קלות בלתי-נסבלת?

---