מדינת ישראל נתונה במלחמה על קיומה מיום שנוסדה. בדומה לנאמר בהגדה של פסח ''שבכל דור ודור קמים עלינו לכלותינו'', מדינת ישראל, בהיסטוריה הקצרה של קיומה, יכולה לאמר ''שבכל שנה ושנה קמים עלינו לכלותינו''. מלחמת הקיום של מדינת ישראל החלה כבר בשבת בבוקר, ב-15 במאי 1948, למחרת טכס הכרזת המדינה, לקול צופרי האזעקה --- תל אביב הופצצה ע''י חיל האוויר המצרי. פלישת הצבאות הסדירים של מדינות ערב השכנות החלה. בחודשים שקדמו לאותו מועד, החל ממועד קבלת החלטת החלוקה באו''ם ב-29 בנובמבר 1947, (גירסא מוקדמת, אבל לא ראשונה, של רעיון ה''שתי מדינות לשני עמים'') התנהל מאבק ברמה מקומית בין היישוב היהודי הקטן (שמנה אז קצת יותר מ 600,000 איש) לבין התושבים הערביים של ארץ ישראל (כמיליון וחצי איש). זה התחיל אז, וזה נמשך היום, ואיש איננו רואה את הסוף.
במאמר מוסגר, אני מרגיש חובה להתייחס להחלטת החלוקה של האו''ם. השנה, ב-29 בנובמבר 2006, הטלוויזיה ערכה משאל אקראי בין חברי הכנסת על השאלה ''מה קרה ב-29 בנובמבר''. ישבתי מול המסך וחשכו עיני. מתוך למעלה מעשרים נשאלים לא היה חבר כנסת אחד שידע לתת את התשובה הנכונה. רן כהן ממרץ ניסה להתחכם ואמר ''זה יום השנה לנשואי''. לא הראו במהלך השידור את כל חברי הכנסת, אבל אין לי כל סיבה לפקפק בדברי עורך התוכנית שאמר שלא היה ''צדיק'' אחד שידע מה לענות. השמאל של היום מאמץ בשתי ידיים את מה שמכונה תוכנית מפת הדרכים, ובעודם מגלגלים עיניים לשמים כחסידים, הם חוזרים ושונים בדבקות ''שתי מדינות לשני עמים''. אין להם מושג ראשוני על מה הם מדברים, ובבורותם כי רבה, הם אינם יודעים שהרעיון הזה כבר נוסה ונכשל אין ספור פעמים.
מלחמת השחרור והסיבובים הנוספים ב 1956, 1967 ו 1973, התנהלו בין הצבאות הסדירים של מדינת ישראל ובין הצבאות הסדירים של המדינות השכנות או חלק מהן. לערביי ארץ ישראל, הן אלה שהפכו לפליטים במהלך מלחמת השחרור והן אלה שהמשיכו לחיות במדינת ישראל, היה תפקיד שולי בלבד. ארגוני הטרור השונים המוכרים לנו כיום, צמחו במהלך שנות הששים מתוך אוכלוסיית הפליטים הערביים, ואז גם הומצא המושג ''עם פלשתינאי''. אחרי מלחמת ששת הימים גדל חלקם במאבק נגד מדינת ישראל, אבל למרות הצלחתם לבצע כמה פעולות טרור מרשימות שזכו לכותרות, גם בשיא כוחם הארגונים האלה לא היוו יותר מאשר מטרד. שינוי דרסטי חל בשנת 1982 במלחמת לבנון הראשונה, בה עיקר הלחימה נגד צה''ל היה ע''י ארגוני הטרור. הפינוי של ערפאת ואנשיו מלבנון לתוניס בשנת 1983 הביא לסיום הפרק הזה, ובמשך זמן מה היה נדמה שהקיץ הקץ על המעורבות האקטיבית של ערביי ארץ ישראל (למרות שהרוב המכריע של חברי ארגוני הטרור נולד במחנות הפליטים ומימיו לא ראה את אדמת ארץ הקודש הם ממשיכים לראות את עצמם כערביי ארץ ישראל, פלשתינאים בלשונם, החיים בגלות). הסכמי אוסלו משנת 1993 הביאו למהפך דרמטי. הם הפיחו רוח חיים באירגונו של ערפאת והיקנו לו את המעמד המרכזי במאבק נגד מדינת ישראל.
במלחמה יש מה שמכונה ''נזק סביבתי'' (Colateral Damage), נזק המתבטא בפגיעה ברכוש ובנפש של אוכלוסיה אזרחית לא לוחמת שאיתרע מזלה להמצא במקום הלא נכון בזמן לא נכון. הסכמי אוסלו הראו שגם לשלום יש ''נזק סביבתי''. זה נשמע אבסורדי, אבל אולי זה אומר מה שהוא על מהות השלום שאוסלו הביא לנו. הנזק הסביבתי אליו אני מתכוון איננו הקורבנות בנפש והנזק החומרי שנגרמו ע''י הטרור שבא בעקבות אוסלו. תומכי אוסלו (לפחות שארית הפליטה שעדיין נותרו כאלה) טוענים להצדקת דרכם שהטרור היה מגיע בכל מקרה גם ללא אוסלו, וייתכן שהם צודקים. הנזק הסביבתי אליו אני מתכוון הוא התגובה של הערבים החיים במדינת ישראל. יש לי ספק רב אם במהלך הדיונים שהתקיימו בין חברי המשלחת שנסעה לאוסלו ערב צאתם לדרך, השאלה מה תהיה השפעתם של ההסכמים האלה על ערביי ישראל הוזכרה אפילו במילה אחת, וזאת בהנחה שדיונים כאלה באמת התקיימו, מה שבכלל לא בטוח.
בתום מלחמת העצמאות בשנת 1949 כאשר נחתמו הסכמי הפסקת האש, מדינת ישראל מצאה את עצמה שולטת על שטח כמעט כפול ממה ש''הוקצב'' לה במסגרת החלטת החלוקה מה-29 בנובמבר 1947 --- השטח הנמצא בתחום הקו הירוק, הכינוי לו זכו קווי הפסקת האש משנת 1949. בתוך השטח הזה נותרה אוכלוסיה ערבית שמנתה בערך 110,000 תושבים, כ-9 אחוזים מסה''כ האוכלוסיה של מדינת ישראל. לשם השוואה, בשנת 2005 האוכלוסיה הערבית בתחום מדינת ישראל מנתה כ 1,140,000 תושבים, קרוב ל-16 אחוזים מכלל האוכלוסיה. בהתחשב בגידול האוכלוסיה היהודית במשך אותה תקופה, קצב הגידול במספר התושבים הערביים הוא מרשים. בניגוד לשאר העולם הערבי, לגבי אוכלוסיית ערביי ישראל המלחמה (או לפחות חלקם הפעיל בה) הסתיימה בשנת 1949, והם מצאו את עצמם חיים כמיעוט במדינה יהודית שעצם קיומה הוא לצנינים בעיניהם.
האוכלוסיה הערבית הזאת, כמו שאר העולם הערבי, סרבה לקבל את קיומה של מדינת ישראל כעובדה סופית, ולא טרחה אפילו לנסות ולהסתיר את יחסה העויין למדינה ולמוסדותיה. בכל אחד מהסיבובים הבאים של המלחמה היא לא נמנעה מלהראות בגלוי למי נתונה אהדתה ומה היו צפיותיה. ברם, הזמן עושה את שלו, ואחרי כל מפלה שהערבים ספגו בכל אחד מהסיבובים הבאים, יותר ויותר בקרב הציבור הערבי החלו להכיר במציאות שלמדינת ישראל אין כל כוונה לפנות או להתפנות מהאזור. זה לא אומר שהם התחילו לאהוב אותנו או שהם הפכו לציונים בהכרתם, אבל הם התחילו להכיר בחוסר התוחלת של המאבק ש''אחיהם'' מעבר לגבול המשיכו לנהל נגד ישראל. היה אפילו איזה שייך אחד ששמו אינו זכור לי כרגע, שקרא לערבים להפסיק לפתוח במלחמות נגד ישראל, כי בסופה של כל אחת מהמלחמות הם מוצאים את עצמם במצב יותר גרוע מאשר לפני המלחמה. אינני יודע אם השייך הזה עדיין חי, אבל אינני חושב שהוא היה אומר את זה היום. המגמה הזאת נעצרה במלחמת יום כיפור.
תהליך ההשלמה ערביי ישראל עם קיום המדינה היהודית נקטע באיבו עם פרוץ ה''שלום'' בקייץ 1993. בן לילה התעוררו מחדש כל התקוות הישנות. מאוגוסט 1993 ואילך חלה החמרה בלתי פוסקת ביחסם של הערבים תושבי מדינת ישראל למדינה. זה התחיל בגילויי אהדה לפיגועי הטרור, זה עבר למתן סיוע פאסיבי (מקומות מסתור ושרותי הסעה למחבלים מתאבדים), וזה הגיע גם להשתתפות פעילה (ערבים ישראליים שביצעו בעצמם פיגועי התאבדות). זה הגיע לשיא בספטמבר 2000, עם פרוץ מלחמת אוסלו. כשהם מוסתים ע''י מנהיגיהם, המוני ערבים יצאו לרחובות תוך נסיון ברור לקחת חלק פעיל במלחמה. רוב כבישי הגליל נסגרו לתנועה יהודית באותו יום. אם לא היה שם מפקד מקומי של המשטרה שקרא נכון את המתרחש והגיב מיד כמו שצריך, מלחמת אוסלו היתה מתנהלת במלוא העוצמה גם בתוככי מדינת ישראל. נסיון המרד הזה לא חזר, אבל לאור העובדה שאותו מפקד משטרה נאלץ לסיים את הקריירה שלו בעקבות הארוע לא הייתי בונה על זה שנסיון כזה לא יחזור. במהלך שש השנים שחלפו מאז חלה הקצנה ביחסו של המיעוט הערבי למדינת ישראל. גילויי תמיכה בארגוני הטרור בדבורים ובמעשים הם כמעט דבר של יום יום, ונעשים בפרהסיא. חברי הכנסת של הציבור הערבי עולים לרגל דרך קבע להסתופף בצילם של נסראללה, אסאד ומנהיגים ערביים אחרים שהשמדת מדינת ישראל היא נר לרגליהם. אחד מהם (עזמי בישארה אם אינני טועה) התבטא בראיון בטלוויזיה ש''עבורו תעודת הזהות הישראלית היא תעודת שהות ולא תעודת זהות''. הוא איננו יחיד החושב כך. בתחילת דצמבר שנה זו, יצא מסמך הנושא את הכותרת ''חזון לעתידם של הערבים במדינת ישראל'' (
The Future Vision of Palestinian Arabs in Israel). המסמך, עליו חתומים קרוב לארבעים אינטלקטואלים ערבים החיים בישראל, יצא לאור מטעם מרכז מוסאווה (Mossawa Institute) בחיפה, גוף הממומן בחלקו ע''י תרומות של יהודים אמריקאיים ונתמך ע''י לא מעטים במימסד של השמאל. המסמך נותן תמונה טובה איך ערבים החיים במדינת ישראל, רובם ככולם ערבים שנולדו במדינת ישראל, גדלו בה והתחנכו בה, רואים את העחיד ומה הן ציפיותיהם. בלי להרבות בדיבורים, המסמך הזה הוא מתווה לחיסולה של מדינת ישראל כמדינה יהודית (באמצעים לא אלימים למי שמוכן למצוא בזה נחמה).
המסמך כתוב באנגלית. זה לא מפליא כי קהל היעד הראשוני שלו איננו הציבור הישראלי. ייתכן שקיימת גירסא עברית, אבל כל חיפושי בגוגל העלו חרס. גירסא ערבית לא חפשתי כי הערבית הדלה שלי רחוקה מלאפשר לי לקרוא מסמך כזה. אם קיים מקור בערבית, יהיה מעניין לעשות השוואה כדי לראות עד כמה הנוסח האנגלי נאמן למקור. אחת ההחלטות האופרטיביות של המסמך היא הקמת ''וועדת מעקב עליונה'' (High Follow-up Committee) עליה יהיה לעודד פעילויות שתקרב את מימוש המלצות המסמך ותעקוב אחרי הביצוע בשטח של אותן המלצות שתתקבלנה.
התגובות בישראל למסמך הזה היו די פושרות. דן מרגלית ב''מעריב'' ואברהם טל ב''הארץ'', התייחסו אליו והגדירו אותו כרעיון שלא יעלה על הדעת. אברהם טל הוסיף שהמסמך נועד להבטיח את הנצחת הסכסוך. מעבר לזה המסמך לא עורר התרגשות מיוחדת בקרב בציבור הישראלי. ספק אם רבים בכלל מודעים לקיומו.
היחס למיעוט הערבי בישראל הוא בעייתי והיה כזה מיום שהמדינה נוסדה. במהלך מלחמת העצמאות הם נטלו חלק פעיל ונלחמו בחרוף נפש נגד המדינה שזה עתה נולדה. עם תום הקרבות הם מצאו את עצמם מובסים, כשלרבים מהם קשרים משפחתיים ענפים עם הערבים החיים בצד השני. המלחמה הותירה הרבה משקעים, בראש ובראשונה הידיעה הברורה בצד היהודי מה היה עולה בגורלם אם ידם של הערבים היתה על העליונה. היום נוטים לזלזל בצד הזה של היחסים עם הערבים, ודורות יותר מאוחרים של ישראלים רואים בו לא יותר מאשר אגדה. אז זה היה שונה. זכרון השואה היה עדיין טרי, והאפשרות שיהיה סיבוב שני נראתה מציאותית ביותר. בשנים הראשונות היו לא מעט גילויי מרי מצד התושבים הערבים. בשנות החמישים הראשונות זו היתה סכנת נפשות לנסוע בכביש וואדי עארה, והנסיעה בלילות היתה מותרת שם רק בשיירות עם ליווי צבאי. יהודים שנכנסו לכפרי המשולש שמו את נפשם על קרן הצבי. מדינת ישראל לא עברה על הדברים לסדר היום והגיבה בהקמת מימשל צבאי שהחזיק את האוכלוסיה הערבית קצר מאוד. למרות שבשנות השלושים, תחת השלטון המנדטורי, הוא תמך במדיניות ההבלגה, הביטוי ''איפוק הוא כח'' לא היה קיים באוצר המילים של בן גוריון. גם היום, למרות השיפור הדרמטי שחל במצבם הכלכלי ובתנאי החיים שלהם, הערבים תושבי ישראל אינם נהנים משוויון זכויות מלא. אבל זה גם לא יכול להיות אחרת כל עוד המלחמה לא הסתיימה.
בחוגים רחבים של השמאל פתחו את התיזה ש''ערביי ישראל הם אזרחים נאמנים של המדינה''. כל סימן, צורת התבטאות או התנהגות שעומדים בסתירה לתיזה הזאת מודחקים מההכרה. במקרה הטוב, כשכבר מודים שיש בעיה, אז ''זה רק מיעוט קיצוני שאינו מייצג את הכלל''. מעניין מי בחר את הנציגים הערביים השונים לכנסת. ומאחר וזה כך, מגיעות להם מלוא הזכויות כמו לאזרחים היהודיים. בכל פעם שהנושא עולה בשיחות שיש לי עם ידידים מהשמאל אני נדהם מחדש איך שהם מסוגלים לאמר את הדברים האלה בלי להניד עפעף. אבל להתווכח אתם זה כמו להתווכח עם איש ש''ס על משנתו של הרב עובדיה. האבסורד מגיע לשיאו כשעולה הדרישה לאפשר לחברי כנסת ערביים חברות בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת. חבר כנסת כזה יישב בישיבות של וועדת החוץ והביטחון בהן דנים בנושאים הרגישים ביותר הקשורים למדיניות בטחון, ישמע פרטים על כמה מהסודות האחרונים של צה''ל, כדי שבפגישתו הבאה עם נסראללה ו/או עם אסאד יהיה להם על מה לדבר כאשר יסיימו לדון על מזג האוויר. הזכרתי כבר ''שמאל שפוי''? מעניין מה צריך לקרות או להעשות כדי להקרא שמאל לא שפוי.
למעט מספר לא גדול של מגבלות הנובעות ממצב המלחמה, ערביי ישראל נהנים ממלוא הזכויות. הם חופשיים לנוע ברחבי הארץ. הם יכולים לצאת ולהכנס לארץ ללא הגבלה כולל ביקורים בארצות אוייב. הם יכולים לכתוב ולפרסם מאמרי שיטנה נגד מדינת ישראל בעיתונות בארץ ובעולם בלא שיאונה להם כל רע. הם יכולים להפיק סרטי תעמולה שקריים על המדינה, סרטים בעבורם הם זוכים בפרסים בפסטיבלים בינלאומיים מבלי שמי שהוא יגע בהם לרעה. הם נוסעים באופן חופשי לקחת חלק בכינוסים בינלאומיים בהם ישראל מוקעת כ''מדינת אפארטהייד'' בשעה שעצם נוכחותם שם היא הוכחה שזה שקר. אפשר להמשיך ולהביא עוד ועוד דוגמאות, אבל את המסר הבסיסי זה לא ישנה.
הבעיה האמיתית איננה אם יש או אין קיפוח ומה מידת הקיפוח ממנה סובלים ערביי ישראל. זה בכלל לא נתון לוויכוח. יש קיפוח, וצריך להיות אטום מוח לחלוטין כדי לא להכיר בכך. אני מרשה לעצמי לשאול מטבע לשוני שטבע אהרון ברק, הנשיא היוצא של בית המשפט העליון, האפליה צריכה להיות ב''מידתיות'' (כמה שאני אוהב את המילה הזאת – מידתיות). שופטינו וודאי יהיו מספיק חכמים בכדי להעריך את מידת המידתיות בכל מקרה לגופו, ולהחליט אם היא מוצדקת לאור הנסיבות. הבעיה האמיתית, כפי שמוכיח מסמך מוסאווה, היא שהערבים החיים בתוככי מדינת ישראל עדיין אינם מכירים בזכותה של מדינת ישראל להתקיים. אשליה עצמית וחוסר מוכנות להכיר במציאות הזאת איננה שונה במהותה מהשאננות הבטחונית שהיתה כלפי מה שהתרחש בלבנון בשנים שחלפו מאז הבריחה משם במאי 2000. היקיצה, כשתבוא, עשויה להיות הרבה יותר מרה מההפתעה שהיתה נחלת צה''ל בלבנון בקייץ 2006.
וורסאי ואוסלו – סיפורן של שתי ערים
אוסלו היא בירת נורווגיה ונמצאת בפאתי הצפון הרחוק. וורסאי היא עיירה קטנה, מעין פרבר של פריס, בה שכן בית המלוכה מימי לואי ה-14 עד המהפכה הצרפתית. המשותף לשתיים הוא שעל שמן נקראת טכנולוגיה חדשנית לבניית מגדלים פורחים באוויר, מגדלים ללא בסיס על הקרקע. למגדלים בלי בסיס יש טבע משונה, במוקדם או במאוחר הם מתמוטטים. כל אחד יודע את זה חוץ מהארכיטקטים שבנו אותם. אלה האחרונים ממשיכים לדבוק באמונתם שהבסיס מיותר, והם ממשיכים לנסות לבנות מגדלים ללא בסיס בתקווה שאולי אי פעם יימצא גואל לציון והמגדל הבא יחזיק מעמד ובשלום על משכנו ישכון.
ביום א' האחרון (17 בדצמבר, 2006) ניתן פסק הדין במשפטם של האחראים לקריסת מגדלי וורסאי בירושליים במאי 2001, אסון בו נספו 23 בני אדם ומאות נפצעו. כל העיתונים דווחו על כך בהרחבה כשל אחד מדגיש את הנראה לו. מגדלי השלום של אוסלו נבנו בגישה דומה, תוך שילוב של חדשנות חסרת אחריות, רשלנות פושעת וביצוע כושל. אני מצטט ממה שנכתב בעיתונים על פסק הדין במשפטם של בוני מגדלי וורסאי. בעקבות קריסת מגדלי השלום של אוסלו אף אחד לא הועמד לדין. כי בפוליטיקה הכל הולך. בפוליטיקה אדם יכול לגרום לאסונות הגדולים ביותר אבל אם הוא ידע איך למכור אותם לציבור הוא יקבל מנדט להביא את האסון הבא. האסון יכול להיות מלחמה או להתחזות כשלום. העיקר לדעת למכור. בציבור תמיד יימצאו כאלה המוכנים לקנות.
הַיִּתְגַּדֵּל הַמַּשּׂוֹר עַל מְנִיפוֹ?
העיתון ''ידיעות אחרונות'' מה-18 בדצמבר, 2006, מספר על ''
מסע שלום'' בו יקחו חלק מאות בני נוער מהקיבוצים. מדובר במסע אופניים בן ארבעה ימים לאורך גבול ישראל מצריים, מהר חריף עד כרם שלום, של כ-800 תלמידי כתות י''ב מהתנועה הקיבוצית. יוזם ומארגן המבצע הוא לא אחר מאשר יואל מרשק, רכז אגף המשימות בתנועה הקיבוצית, המוכר למשתתפי הפורום ממשימתו הקודמת בה עמד בראש קומנדו כורתי עצי הזית של התנועה הקיבוצית.
יש לקבל בברכה את ההסבה המקצועית של הבחור. נותרת בעינה התעלומה עליה דיווח העיתון ''ידיעות אחרונות'' מיום 31 באוקטובר, 2006, תעלומה עליה ספרתי במאמר קודם (
למי מסייע הסיוע?). מדובר בדמות רפאים עליה סיפר לקוראיו העיתון ''ידיעות אחרונות'', דמות לה נתן העיתון את הכינוי ''גדעון''. זו דמות מסתורית אותה אף אחד לא ראה, ואף אחד לא שמע, דמות רפאים ללא שם או צורה. בשנים קודמות הופעתו של ''גדעון'' היוותה מקור פרנסה למוסקי הזיתים הערביים בכך שאיפשרה להם לשלש את הכנסותיהם ממכירת יבול הזיתים ע''י התוספת השמנה ששולמה להם כפיצויים ממדינת ישראל. הסתלקותו של ''גדעון'' מהבמה השנה הותירה חלל ריק במרחבי יהודה ושומרון ו''חור'' בתקציב אצל החקלאים הערביים. יש רגליים לסברה ש''גדעון'', משנתפס בלי מכנסיים בין עצי הזית, הגיע למסקנה שהמשור גדול עליו בכמה מספרים, ושמוטב שיחפש לו כר תעסוקה אחר. הידיעה על ''מסע השלום'' נותנת חיזוק לסברה הזאת. לא נופתע אם השנה נראה את ''גדעון'' שועט על אופניו בראש עדר חסידיו במרחבי הר הנגב. שם באזור המדבר הצחיח, אזור בו לא גדלים עצי זית, אזור בו לא גדלים עצים בכלל, שם הוא ימצא את דרכו גם בלי משור חשמלי בפק''ל.
על משקל חזון אחרית הימים של הנביא ישעיהו אפשר לאמר
וְכִתְּתוּ מַשּׂוֹרֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת.
בחזית הפסקת האש אין כל חדש
נכון לעכשיו, גם ההפסקה וגם האש נמשכות --- ביחד וכל אחת לחוד. העיתון ''ידיעות אחרונות'' מיום 21 בדצמבר, 2006 (
שיא: שמונה קסאמים ביממה של ''הפסקת אש''), מדווח שביום ד' (20 בדצמבר) לבד מספר הקסאמים שנורה מרצועת עזה הגיע לשבעה, ושבסה''כ מתחילת החודש נורו 40 קסאמים מהרצועה. מאחר והחודש עדיין לא הסתיים, קצת מוקדם לקבוע מה מספר הקסאמים שיידרש על מנת להבטיח את המשכיותה של הפסקת האש. בשלב זה עיקר תשומת הלב מתמקדת במספר הקסאמים שלא נורו, מספר בו רואים את חזות הכל, אחרי ככלות הכל מדובר בהפסקת אש, לא?
בינתיים ברצועת עזה מתחוללת מלחמת אזרחים או מלחמת כנופיות לכל דבר, מלחמה בה הפלגים הנלחמים זה בזה אינם מצליחים להגיע להסכם הפסקת אש בינם לבין עצמם. זה לא מפליא כי בניגוד למצב עם ישראל, הם מתקשים להחליט על ''חלוקת העבודה'' --- מי יעשה את ההפסקה ומי ימשיך באש. סימן מעודד יש לראות בעובדה שלמרות הקשיים הפנימיים והמחלוקות הם לא שוכחים לרגע ל''תרום'' את חלקם להפסקת האש עם ישראל.
