וושינגטון, בירת ארה''ב, ידועה במזג האוויר שלה, שהוא אחד מהמחורבנים בארה''ב. בחודשי הקיץ שוררות שם טמפרטורות ולחות שהופכות כל יציאה לרחוב למעין מרחץ טורקי (מי שנמצא שם לצורך עסקים כל שהם חייב ללבוש חליפה ולענוב עניבה. סנדלים ומכנסיים קצרים הם out). לעומת זאת, במרבית חודשי החורף הטמפרטורות יורדות אל מתחת לנקודת הקיפאון כשהן מלוות בסופות שלגים ורוחות. אבל לא מזג האוויר הוא הנושא הפעם. הנושא הוא יחסי ישראל-ארה''ב.

הלהיט בימים בוושינגטון הוא הדו''ח שהופק ע''י וועדה בראשותו של ג'יימס בייקר, מי שהיה מזכיר המדינה במימשלו של בוש האב. הוועדה כללה אישים משתי המפלגות וכן אישים נייטרליים. היא זומנה ע''י הנשיא בוש על מנת לסייע בהתוויית מדיניות שתהיה מקובלת על שתי המפלגות ותאפשר לארה''ב להציג חזית אחידה בכל מה שקשור למלחמה בטרור. הדו''ח עצמו ''יצא לשוק'' רק לפני מספר ימים, אבל כפי שנהוג כאן, העיתונות היתה מלאה בהדלפות על הצפוי. אינני יודע אם יש תרגום עברי של הדו''ח אבל מכמה תגובות שראיתי בעיתונות הישראלית ובטלוויזיה, אנשים לא קראו את הדו''ח המלא או, אם קראו אותו, זו היתה קריאה שטחית בלבד. יש לי חשש רציני שזה המצב גם במשרד החוץ, ושראש הממשלה ושרת החוץ קבלו לידיהם רק תמצית ממה שכתוב בו. ככה זה נראה אם לשפוט לפי התגובות הרשמיות. אם יש בין הקוראים מי שמעוניין לראות את המקור במלואו, שיתן לי את הדוא''ל שלו, ואשלח לו את הדו''ח. זה מסמך בן 160 עמודים, כתוב באנגלית בפורמט PDF (צריך את הקורא של Adobe כדי לקרוא אותו).

יש בדו''ח דברים חמורים ביותר מבחינתה של ישראל, דברים שאם המימשל אכן יאמץ את מסקנות הדו''ח כבסיס למדיניותו בעתיד, יביאו להרעה משמעותית ביחסי ישראל-ארה''ב. אחזור להלן להיבטים הישראליים של הדו''ח. לפני כן אני רוצה לעסוק בהיבטים האמריקאים של הדו''ח וכן איך הוא התקבל כאן.

לפני שאעסוק בדו''ח עצמו, לפני כשלושה שבועות רשת הטלוויזיה FOX ראיינה את בייקר. הראיון הוקדש כולו לדו''ח שאז עדיין היה בחזקת נעלם. בייקר בראיון נשמע כאחד שקבל את הכשרתו במחנה השלום הישראלי, למרות שישראל כלל לא הוזכרה במהלך הראיון. ''צריך לנקוט יוזמה מדינית כדי לצאת מן המבוי הסתום'' (A diplomatic initiative is needed in order to get out of the impasse) ''יש למצוא דרכים להדברות עם מדינות כמו סוריה ואיראן'' (It is necessary to engage countries like Syria and Iran in direct negotiations) ''מו''מ מנהלים עם אויבים'' (You conduct negotiations with enemies) ועוד שורה של התבטאויות ממין זה. הוא לא אמר שצריך לעבור ל''מימד המדיני'', אבל הוא השתמש בביטוי ''מתקפה מדינית'' (Diplomatic Offensive). נו טוב, הוא בכל זאת לא עמוס עוז. הציטוטים באנגלית הם לפי מיטב הזכרון. בסיומו של אותו ראיון אמרתי לעצמי ש''טוב לא יצא מזה''.

באשר לדו''ח עצמו, נתחיל ממה שאין בו. למרות שזאת היתה המטרה, אין בשום מקום דו''ח הצעה למדיניות כלשהי. אומנם הדו''ח משופע לכל ארכו במה ש''צריך לעשות'', מה ש''רצוי לעשות'' ומה ש''כדאי לעשות'', אבל אין בשום מקום התייחסות ל''איך לעשות''. ההצעה המעשית היחידה שישנה בדו''ח מדברת על צימצום הדרגתי של הנוכחות הצבאית האמריקאית בעיראק שאמורה להסתיים לקראת סוף שנת 2008, אבל גם זה רק אם ''הנסיבות תאפשרנה את זה''. ככלל – הדו''ח מחזיר לבמה שורה של רעיונות והצעות שהמשותף לכולם הוא שהם כבר נוסו בעבר ונכשלו. זה מזכיר את הגישה הישראלית ''אולי אם ננסה עוד פעם זה יצליח''.

המוטיב המרכזי של הדו''ח הוא שמוקד כל הצרות במזרח התיכון איננו נמצא באיראן, גם לא בסוריה וגם לא בלבנון. המוקד הוא הסכסוך הישראלי-פלשתינאי. אם רק יימצא פתרון לזה האחרון תפתרנה כל הבעיות של האזור ובא גואל לציון. אני מכיר עוד כמה אנשים שחושבים ככה. אבל בנקודה הזאת, מה שיותר מעניין הוא מה שבא בעקבות הדו''ח. כדי למצוא פתרון לסכסוך הישראלי-פלשתינאי ולהביא שלום לאזור, בייקר יוזם כינוס של ועידת שלום במזרח התיכון, ועידה בלי נוכחות ישראלית. אתם מבינים את זה? ועידת שלום במזרח התיכון בלי ישראל. שמעתי על משפטים בהם דנים אנשים שלא בנוכחותם, אבל בחיים שלי עוד לא שמעתי על חתונה ממנה נעדרו החתן או הכלה. יש לו רעיונות מקוריים לבייקר הזה. כשקראתי על זה בתיק דבקה ביום ג' או ד' בשבוע שעבר חשבתי בלבי שהפעם גיורא שמיס הגזים. הרי זה מנוגד לכל הגיון. אבל הדברים צוטטו ממגזין אמריקאי מכובד בשם Insight וביום ה' הם כבר הופיעו גם ב''ידיעות אחרונות''. יש לבייקר גם הסבר ''הגיוני'' להצדקת האבסורד הזה. וועידה ללא נוכחות ישראל תאפשר לדבריו לדון בכל ההיבטים של הסכסוך ''בלי לחץ יהודי''. צריך להבין את בייקר. אינני חושב שהוא שונא ישראל. הוא גם לא אוהב אותנו במיוחד. בזה הוא לא שונה מרבים אחרים במימשל ומחוצה לו. מה שחשוב היא העובדה שבייקר שקוע עד צוואר בכסף סעודי והוא יודע טוב מאוד מאיזה צד פרוסת הלחם שלו מרוחה.

בעת ביקורו האחרון של סגן הנשיא דיק צ'ייני בסעודיה, ביקור שנועד לשכנע את סעודיה שתסייע לממשלת עיראק באמצעות לחץ על הסונים, נאמר לו שלדעת סעודיה ישראל, ולא איראן, היא מה שגורם לחוסר היציבות במזרח התיכון.

מסתמן לפיכך שאחת התוצאות של הדו''ח תהיה עיסקה בה ארה''ב תבקש את עזרתן של מדינות ערב בתמורה להתחייבות אמריקנית לשנות את המדיניות כלפי ישראל.

מעבר לזה הדו''ח מכיל ביקורת חריפה עח מימשל בוש. המצב בעיראק נמצא בהידרדרות חמורה (אחרי למעלה מארבע שנים של לחימה ומכחות צבאית), המדיניות שהותוותה ע''י בוש בעיראק לא עובדת, וארה''ב מאבדת את מעט היכולת שהיתה לה להשפיע על האירועים בעיראק. אין באף אחד מהדברים האלה משום חידוש.

עם הופעתו הדו''ח התקבל בהתלהבות שגבלה באקסטזה. החוגים שמאז ומתמיד התנגדו לכל מה שהנשיא בוש עומד מאחוריו היו באופוריה. העיתונות השמרנית היתה פחות נלהבת, אם כי גם להם היה קשה להתעלם מכך שהיתה מידה לא מעטה של אמת בביקורת. האווירה השתנתה לחלוטין תוך יום. העיתונים הליברליים כמו הניו יורק טיימס, הוושינגטון פוסט או הלוס אנג'לס טיימס, המשיכו לראות בדו''ח דבר חיובי אבל הם הנמיכו מאוד את הטון. העיתונות הפחות ליברלית היתה קצת יותר ביקורתית. הדו''ח כונה בין השאר כ''פנטסיות ריאליסטיות'' (Real fantasies) רמז לכך שבייקר מתיימר לייצג גישה ריאליסטית, או הגדרת הדו''ח באמצעות הביטוי We aim to appease (משחק מלים על הביטוי We aim to please). תמונה המופיעה בעיתון ניו יורק סאן מתארת את עורכי הדו''ח כ''קופים המחפשים כניעה'' (Surrender Monkies).

זה רק חלק קטן ממיגוון התגובות. הביקורת העיקרית מתייחסת לקריאה לפתוח במו''מ ישיר עם סוריה ואיראן כדי להשיג מהן ''מחוייבות לקיום מדיניות קונסטרוקטיבית כלפי עיראק והאזור''. הקטע (במקור האנגלי) מופיע בעמ' 51 ו 52 של הדו''ח:
אי אפשר לאמר שמחברי הדו''ח חסרי חוש הומור.

נעבור להיבט הישראלי (מה שהופיע למעלה על הוועידה בלי ישראל איננו חלק מהדו''ח). ''מתווה חיובי בוואשינגטון'' היא הכותרת של מאמר המערכת ב''הארץ'' מה-‏8 בדצמבר, 2006, העוסק בדו''ח. אינני יודע מה מי שכתב את זה קרא מהדו''ח, אבל בעמ' 58 של הדו''ח יש קריאה לפתיחה במו''מ ליישום ''חזון שתי המדינות'' של הנשיא בוש עם התייחסות מפורשת לזכות השיבה, דבר שמעולם לא הוזכר במסמך אמריקאי רשמי כל שהוא. הקטע המלא במקור האנגלי:
לדעת עיתון ''הארץ'' ההתפתחות הזאת מצדיקה מאמץ מדיני מחודש לפתרון הסכסוך. ישנם בה תנאי-סף (איפה הם מצאו את זה?) ''המטילים עול כבד על סוריה וחמאס''... ''על ישראל לראות בה פתח לתקווה''. נו באמת.

נמל הפנינים

השבוע (7 בדצמבר) מלאו ששים וחמש שנים להתקפה היפנית על נמל הפנינים (Pearl Harbour) בהוואי ב-‏1941, התקפה שהביאה לכניסת ארה''ב למלחמת העולם השניה והביאה למפנה דרמטי במהלך המלחמה. היסטוריונים של היום, בעיקר אלה המשתייכים לחוגי השמאל הליברלי (למרבה הצער הם עדיין נותנים את הטון באקדמיה), בלהיטותם לייחס את הניצחון על גרמניה לרוסיה, נוהגים להצביע על כך שארה''ב היתה Late comer, ומצביעים על הצטרפותה המאוחרת למלחמה כ''הוכחה'' לכך שתרומתה של ארה''ב לנצחון היתה משנית. את הסיוע המאסיבי שארה''ב נתנה לרוסיה בציוד ובאמל''ח (סיוע שאת התמורה עבורו רוסיה אף פעם לא שלמה) הם מבטלים כ''חסר משמעות''. כמעט כל ההיסטוריונים האלה מתעלמים ביודעין מהעובדה שגם רוסיה היתה Late comer ושבניגוד לארה''ב, לפני שהיא הותקפה ע''י גרמניה ביוני 1941, רוסיה היתה בעלת ברית פעילה של הגרמנים, שבנוסף להשתתפותה בחלוקת פולין היא ספקה לגרמניה חומרי גלם (בעיקר נפט) וציוד לחימה ממש עד לרגע האחרון. יש גם התעלמות ביודעין מהשוני בין המשטרים. בעוד שסטאלין היה דיקטטור כל יכול ללא כל מיגבלות על יכולתו לקבוע את המדיניות של ארצו, רוזוולט, כנשיא במשטר דמוקרטי, היה כפוף למגבלות שנכפו עליו ע''י דעת הציבור וע''י הקונגרס. בחירתו של רוזוולט לתקופת נשיאות שלישית שנה אחת קודם לכן היתה חסרת תקדים בהיסטוריה של ארה''ב, ונושא מרכזי במערכת הבחירות של 1940 היה התחייבות לא להגרר למלחמה שהשתוללה באירופה כבר למעלה משנה.

למרות התחייבותו זאת, רוזוולט היה משוכנע שארה''ב תאלץ להצטרף למלחמה במוקדם או במאוחר, ולמעשה עשה כמיטב יכולתו להתגרות במעצמות הציר כדי שהן תתקפנה את ארה''ב. הוא ספק ציוד לוחמה לבריטים, וכן הורה לאוניות הצי האמריקאי להתלוות לשיירות אספקה לבריטניה (זה היה ליווי פסיבי בלבד, גירסא ראשונית של ''מגינים אנושיים'', אבל זה הספיק כדי למנוע מהצוללות הגרמניות חופש פעולה). הפעולות האלו נעשו בהתחלה בהסתר וללא אישור הקונגרס בו היה רוב לרפובליקנים שהתנגדו לכניסתה של ארה''ב למלחמה. אחרי נפילת צרפת, כשבריטניה נותרה בודדה במערכה, הוא יזם את תוכנית ''החכר והשאל'' (Lend Lease), שאיפשרה לו למסד את אספקת הנשק לבריטניה באישור הקונגרס. בזירה האסיאנית הוא הטיל אמברגו נפט על יפן בשל התוקפנות שלה נגד סין. זה האחרון היה השיקול המכריע בהחלטתה של יפן לתקוף, מאחר ובהעדר מקורות אנרגיה משלהם, היפנים עמדו על סף שיתוק של כל הצי, הצבא וחיל האוויר שלהם. ספרי ההיסטוריה שמרבים לשיר שירי הלל ל''תרומתה המכרעת'' של רוסיה לנצחון על גרמניה, ממעיטים לדבר על התנהגותו של רוזוולט בתקופה שקדמה להצטרפות ארה''ב למלחמה או שמתעלמים ממנה לחלוטין, על מנת למנוע השוואות עם התנהגותו של סטאלין שהיתה בדיוק ההיפך.

ההתקפה היפנית הנחיתה מכה מוחצת על הצי הפסיפי של ארה''ב ולמעשה כמעט שהוציאה אותו מכלל פעולה באופן זמני. באופן מקרי לחלוטין, נושאות המטוסים האמריקאיות היו באותו יום בתימרונים מחוץ לנמל והן לא נפגעו. מאחר והקונספציה הבסיסית של לוחמה ימית באותה תקופה עדיין ראתה את אוניית המערכה ככלי הלחימה העיקרי, הרושם הראשוני של הפגיעה היה הרבה יותר חמור ממה שהוא היה באמת. מעצמות הציר, ובמיוחד גרמניה, לא העריכו נכון את יכולת ההתאוששות של האמריקאים, אותם הם ראו כ''אומה של סוחרים''. בהעדר הבנה של המשמעות של היכולת התעשייתית של ארה''ב, גרמניה וגם איטליה הזדרזו להכריז מלחמה על ארה''ב בהנחה שהיא כבר ''מחוץ לתמונה''. בכך הן פתרו לרוזוולט את הדילמה בפניה היה עומד אם היה צריך להצדיק בפני הציבור בארה''ב הצטרפות למלחמה נגד גרמניה כשהם הותקפו ע''י יפן. לקח לאמריקאים פחות מחצי שנה כדי להשיב את הצי לעוצמה שהיתה לו לפני ההתקפה בנמל הפנינים. אחרי הקרב במידווי (Midway) ביוני 1942, בו הוסר האיום היפני על החוף המערבי של ארה''ב, רוזוולט הרגיש חופשי לנקוט במדיניות של ''גרמניה תחילה'' ולהפנות את עיקר המאמץ המלחמתי לזירה האירופית.

ההתקפה על נמל הפנינים נותרה עד היום בזכרון של הציבור האמריקאי כסמל למה שיכול לקרות כשלא מעריכים נכונה את האיום הנשקף מאוייב פוטנציאלי.

גם הוא בסופרים

נשיא ארה''ב לשעבר, ג'ימי קרטר כתב ספר. שם הספר ''פלשתיין, שלום ולא אפארטהייד'' (Palestine, Peace and not Apartheid). שם הספר אומר כמעט את הכל על תוכנו. בגוף הספר, לקראת הסוף, הוא מסתייג ואומר שבעצם המשטר בישראל, כולל באזורי ''כיבוש'', איננו אפארטהייד, אבל הוא בכל זאת מוצא לנכון להשתמש במונח. הספר זכה לשפע של התקפות וביקורת ובמביל הוא התקבל בברכה ע''י חוגים פרו ערביים. אסתפק כאן רק באחד. פרופ' קן שטיין (Ken Stein) מאוניברסיטת אמורי (Emory) באטלנטה ג'ורג'יה, אדם שהיה ממייסדי מכון קרטר והיה פעיל שם עד לזמן האחרון, התפטר מהמכון כמחאה על הספר (למי שלא מתמצא, אוניברסיטת אמורי היא היוקרתית שבאוניברסיטאות במדינות הדרום, מעמדה שווה ערך לזה של הרווארד או קולומביה). פרופ' שטיין פרסם הודעה בכתב בה הוא מאשים את קרטר ב''אי דיוקים'' וסילופים גסים. הוא רואה בשם הספר דבר שאינו ראוי לדפוס. לדבריו הספר משופע בשגיאות, ''חומר מועתק ללא ציון המקור'' (פלגיאטים במלים פשוטות) ו''זכרונות'' מפגישות בהן הוא [שטיין] השתתף, שאין כל דמיון ביניהם למה שהתרחש בפועל. שטיין מסיים ב''גם לנשיא לשעבר אין הזכות להמציא מידע או להביא לקורא מידע מקוטע''.

דניס רוס, מי שהיה מעורב במשך תקופה ארוכה בכל במגעים בין ישראל והערבים גם כן כתב ספר. הוא אישר בראיון בטלוויזיה שקרטר העתיק ללא רשות חומר מהספר שלו.

תעמולה בשרות האוייב

העיסוק האובססיסיבי במתן שרותי תעמולה לאוייב, הפך להיות כר הפעולה עיקרי של הגוף המכנה את עצמו ''שלום עכשיו'' מאז שהשלום חלף הלך לו, והעכשיו נותר יתום. בהעדר תעסוקה אחרת, החבר'ה האלה הגבירו את פעילותם בתחום הזה. הם מקיימים טיסות בשמי הארץ ומתעדים בעזרת צילומי אוויר (פעילות שהיא עבירה על החוק) את הנעשה בהתיישבות היהודית ביהודה ושומרון. הצילומים האלה נמסרים לגורמים עויינים זרים (נציגי האיחוד האירופי הם רק אחד מבין הגופים הניזונים מהחומר המודיעיני הזה), ואין שום דרך למנוע את הגעתם לידי גופים פחות ידידותיים כמו החמאס וארגוני טרור אחרים. לא צריך להזכיר כאן מה ערכם של תצ''א כשמתכננים התקפה על יעד כל שהוא. הם לא מפרסמים בריש גלי את הפעילות הזאת כמו שהם לא הבליטו בכותרות את חלקם בהכנת דו''ח ששון.

''קו הייצור'' שלהם לא נח לרגע. לאחרונה יצא לאור מוצר חדש מבית היוצר שלהם, מוצר שלא היה מבייש את לורד האו האו (פא''צ, 18 בנובמבר, 2006)) מימי מלחמת העולם השניה. המדובר במסמך הנושא את הכותרת ''הפרת החוק בגדה המערבית'' (Breaking the Law in the West Bank) שהופיע בימים אלה. ''צימוקים'' מהמסמך הודלפו לעיתונות הזרה כבר בשבוע שעבר (אני ראיתי אותם בניו יורק טיימס ובוושינגטון פוסט של סוף השבוע שעבר – 3 בדצמבר, 2006). המסמך הוא דו''ח שהוכן ע''י צוות משימה של ארגון שלום עכשיו המנהל מעקב אחרי הנעשה בישובים היהודיים ביהודה ושומרון (Peace Now’s Settlement Watch Team). כותרת המשנה של המסמך היא ''עוולה בעקבות עוולה – בניית התנחלויות ישראליות על אדמות פרטיות פלשתינאיות'' (One Violation Leads to Another – Israeli Settlement Building on Private Palestinian Property). את המקור העברי לא ראיתי. הגיע אלי המסמך האנגלי בלבד. הציטוטים בעברית הם תרגום חופשי שלי מהנוסח האנגלי אותו אני מצרף בסוגריים בשעת הצורך. המסמך נועד בראש ובראשונה לצורכי תעמולה בזירה הבינלאומית, כך שעדיף לדון בגירסא האנגלית, למרות שיתכן שישנם הבדלים בינה לבין המקור העברי. בכל מקרה, ציבור הקוראים של העיתונות הבינלאומית לא יראה את המקור העברי.

המסמך עצמו, חובה להודות, הוא מוצר איכות מרשים. עבודה מקצועית ממדרגה ראשונה. שוב, אני מדגיש שמה שמונח מול עיני זו הגירסה האנגלית. אני מניח ומקווה שאותה מידה של תשומת לב לצורה החיצונית ולהצגת הדברים הוקדשה גם לגירסה העברית. אם מתעלמים מהתוכן, הייתי נותן לו ציון עשר מתוך עשר. ניכר במסמך שהוא הוכן בידי מקצוענים. המסמך נפתח בסיכום מנהלי (Executive Summary) שבעקבותיו באים פרקים המוקדשים בנפרד לאזורים השונים, שומרון, יהודה, בנימין, גוש עציון וכו', וכן ליישובים בודדים מעלה אדומים, אריאל, קדומים וכו'. לכל פרק מסקנות מסכמות.

יש במסמך שפע של נתונים מספריים, טבלאות, מראי מקום ורשימת מקורות. יש דיאגרמות פשטידה (Pie Charts) צבעוניות המקילות על הקורא לקלוט את המשמעות של הנתונים המספריים. יש, לא תאמינו, אפילו ציטטה מהתלמוד. מאחר ולא נראה לי שהכרת התלמוד היא חלק מהמיכלול האינטלקטואלי המצוי בראשו של חבר מן השורה של ארגון שלום עכשיו, הייתי סקרן מאוד לדעת מי עשה עבורם את החיפוש, ובאלו קריטריונים הוא השתמש. בכל אופן הם מצאו בתלמוד הבבלי פיסקה (אליצור ונסים, זה במסכת עירובין, דף נ''ג, הסיפור על יהושוע בן חנניה, אם אתם רוצים לבדוק), ממנה ניתן להסיק שיש לדון לכף חובה את הגישה של ממשלת ישראל לקרקעות ציבור ביהודה ושומרון, או אפילו לפסול את עצם ההגדרה של ''קרקעות ציבור''.

הקטע האחרון דווקא מצא חן בעיני. מדובר בציבור חילוני שבחילוני, אנשים שבחיי היום יום אינם רוצים לשמוע מילה או חצי מילה אודות הדת היהודית. כל מה שקשור להלכה או למסורת היהודית הוא בעיניהם מוקצה מחמת מיאוס. והנה, כשזה משרת את המטרה שלהם, כשהם יכולים להיעזר בזה כאמצעי לוחמה נוסף במסגרת המלחמה ללא פשרות שהם מנהלים נגד הישובים היהודיים ביהודה ושומרון, הם לא מהססים לפנות לתלמוד, התמצית שבתמצית של היהדות. וכדי להעריך נכון את ההישג הזה, יש לדעת, זה כרוך במאמץ בכלל לא טריוויאלי. התלמוד הבבלי מכיל קרוב ל-‏2,500 עמודים של טקסט בו משולבים חלקים בעברית וחלקים בארמית, כולם ללא ניקוד וללא סימני פיסוק. העובדה שהעברית שם איננה בדיוק העברית של ימינו איננה מקילה על המחפש.

לסיכום, מוצר תעמולה ברמה בינלאומית. ומאחר ומדובר בכלי תעמולה אנטי ישראלית, בגלל שהוא טוב, הוא רע. התועמלנים הערביים ובחוגי האינטלקטואלים של השמאל הנאור בעולם הרחב וודאי ילקקו את השפתיים כשזה יגיע אליהם. כפי שציינתי למעלה, ''צימוקים'' כבר הודלפו והופיעו בעיתונות הבינלאומית ובסוכנויות החדשות.

באשר לתוכן, המסמך הוא הונאה אחת גדולה, ומטרתו להטעות את הציבור תוך יצירת תדמית שלילית של המתיישבים היהודיים. כל ממשלות ישראל נמנעו מלהפקיע אדמות בבעלות פרטית של התושבים הערביים ביהודה ושומרון לצורכי ההתיישבות היהודית. הרוב המכריע של היישובים היהודיים, אם לא כולם, הוקם על אדמות מדינה, או על אדמות שהיו בבעלות יהודית בתקופת המנדט, או על אדמות שנרכשו כחוק מידי בעליהן הערביים אחרי מלמחת ששת הימים. למותר לציין שבמקרה האחרון, כמעט ללא יוצא מן הכלל, מחירים ששולמו לבעלים הערביים היו הרבה מעל למחיר השוק, מאחר ועבור הבעלים הערביים ביצוע העיסקה היה כרוך בסכנת נפשות. בשטחי יהודה ושומרון עדיין שורר החוק מתקופת השלטון הירדני לפיו מי שמוכר אדמה ליהודי (לאו דווקא ישראלי) דינו מוות. מהסיבה הזאת, בהרבה מקרים הבעלים הערביים העדיפו שהעיסקה בכלל לא תרשם על מנת שלא לסכן את חייהם. היום זה מאפשר להם להתכחש לעיסקה. הדו''ח הנוכחי של ''שלום עכשיו'' משכתב את ההיסטוריה ו''מוכיח'' שלהד''ם. שלמרות שזה מה שממשלת ישראל והמתיישבים טוענים, המציאות היא שונה ושהישובים היהודיים כן נבנו על אדמות ערביות. הנתונים המספריים, הטבלאות והדיאגרמות בדו''ח ניתנים כולם ברמת דיוק של שברירי אחוזים, אבל בפועל רובם ככולם מסתמכים על טענות ותביעות של הערבים ולא על רישומים מדוייקים במינהל המקרקעין. למותר לציין שעבור התחקירנים של שלום עכשיו מילה של ערבי היא אמת מדאורייתא. לגבי בעלות יהודית, גם כשהיא מעל לכל ספק, זה ''שנוי במחלוקת'' ו/או ''טעון בדיקה''. לגבי הטענה לבעלות ערבית, זה כלל לא נתון לדיון. הגישה הזאת למה היא אמת ומה לא איננה חדשה. בארגון שלום עכשיו, האמת היא מה שהם אומרים, וזה מה שקובע. כמו המפטי דמפטי בסיפורו לילדים של לואיס קרול (ראה ''המוסר כמצרך לשעה'', פא''צ, 16 בספטמבר, 2006).

אין לי כוונה להכנס כאן לפרוט מלא של כל העיוותים ואי הדיוקים שבדו''ח. אסתפק באחד, מעלה אדומים. לטענתי הדו''ח של שלום עכשיו 86.4 אחוזים מהשטח עליו הוקמה מעלה אדומים הם אדמות שהיו בבעלות פרטית של ערבים. באמת ישנו שבט בדואי שטוען שהאדמות האלו שייכות לו. הנושא עלה לדיון בבית המשפט מספר פעמים, והטענות של הבדואים נדחו בכל הערכאות. לאור ההיסטוריה של פסיקות בתי המשפט כשהתעוררו בעבר מחלוקות אודות הבעלות על אדמות ביהודה ושומרון, אין לי ספק שלו היה שמץ של ממש בטענות הבעלות של הבדואים, בתי המשפט לא היו פוסקים כפי שפסקו. אבל בדו''ח של שלום עכשיו כל זה לא מוזכר אפילו ברמז. בדו''ח של שלום עכשיו זה מוצג כנתון שאין עליו עוררין. קרוב לוודאי שבדיקה עם זכוכית מגדלת תמצא פה ושם דברים נכונים בדו''ח. ייתכן אפילו שחמישה אחוזים מהמימצאים של הדו''ח הם במקרה נכונים. לאור הברדק שקיים במינהל ובייחוד מאחר ובחלק מהמקרים מדובר בטענות בעלות המתייחסות לתקופה העותומנית, זה לא מפליא שייתכנו מקרים בהם קביעה מוחלטת של הבעלות איננה אפשרית. יש בדו''ח התייחסות לקשיים בקביעה הבעלות ו/או לאי סדרים ברישום, אבל זה לא מונע מהם להציג את המימצאים בצורה מוחלטת וללא כל ספק.

הנכונות או הדיוק של המימצאים כלל לא רלוונטית. רק בודדים יקראו את הדו''ח. הרוב יקרא את הכותרת ואת כותרת המישנה ובמקרה הטוב גם את הסיכום המינהלי, וזה יספיק. את המטרה לה הדו''ח נועד זה ישרת. אותם ''צדיקים'' בודדים שיטרחו לקרוא את הדו''ח במלואו על כל פרטיו, לא תהיה להם כל אפשרות לבדוק את הנתונים.

הרבה עבודה ומאמץ הושקעו בהכנת הדו''ח הזה ובהוצאתו לאור. לעניות דעתי זה מאמץ של הרבה אלפי שעות עבודה. כנראה שהמעורבים בהכנת הדו''ח לא סובלים מעודף תעסוקה. כמו שכתבתי בתגובתי למאמר של יאיר צמרת (פא''צ, 4 בדצמבר, 2006), בהשראת הגששים, אם אין להם מה לעשות בזמנם הפנוי, מה רע באיסוף ג'וקים?

---