''מותן של ציביליזציות נגרם ע''י התאבדות ולא ע''י רצח'' (Civilizations die from suicide, not murder). דבריו אלה של ההיסטוריון האנגלי ארנולד טוינבי (Arnold J. Toynbee) מהמאה שעברה, נאמרו על העבר. די במבט קצר בלבד על המתרחש בימינו על מנת להבחין שדבריו אלה של טוינבי ישימים גם היום. לא קשה להגיע למסקנה שחלק ניכר ממה שאנו מכנים העולם המערבי לא ישרוד למאה הבאה, ושחלק מארצות המערב ייעלם עוד הרבה קודם. הגיאוגרפיה לא תשתנה. על המפה ימשיכו להופיע שמות כמו ''הולנד'' או ''איטליה'', אבל זה לא יהיה זה. זה יהיה כמו באיסטנבול. יש שם מבנה מפואר מהתקופה הביזנטית שהוא היום אתר תיירות מבוקש ביותר, המכונה כנסיית ''איה סופיה'' (Ayasofya). אלא שהוא לא כנסיה. המבנה הזה הוא היום מוזיאון (Ayasofya Museum). בתקופה הביזנטית הוא היה כנסיה בשם Hagia Sophia (כנסית החוכמה הקדושה). בין השנים 1453 ו-‏1935 לספירה הוא שימש כמסגד.

מהתחזית השחורה הזאת משתמע כאילו אני צופה שהמערב יובס במלחמת התרבויות המתנהלת בינו לבין עולם האיסלאם, אבל זה לא כך. המלחמה וסיכויי המערב לעמוד בה הם נושא לדיון בפני עצמו ואכתוב עליו בנפרד. הבעיה בפניה ניצב המערב כלל לא קשורה למלחמה, והתחזית שבקטע הפתיחה לא היתה שונה גם אם לא היתה מלחמה, אם האיסלאם היה באמת דת של שלום, חזון ישעיהו לפיו לא ישא גוי אל גוי חרב כבר היה מתגשם כבר בימינו. הבעיה טמונה במספר הקסם 2.1. את המספר הזה (בהעדר מונח עברי הולם, לי לפחות לא ידוע) אכנה בשם ''מקדם השימור'' (באנגלית Replacement fertility rate). כדי שהחברה תשמר את גודלה, שיעור הפוריות – מספר הלידות הממוצע לכל אשה חייב – לעמוד על 2.1. עם מספר לידות ממוצע של 2.1 לכל אשה, האוכלוסיה לא תגדל ולא תפחת אלא תשמור על גודל קבוע. להלן מספר דוגמאות של המצב בתחום הזה היום: ארה''ב 2.07, אירלנד 1.87, ניו זילנד 1.79, אוסטרליה 1.76, קנדה 1.5, גרמניה ואוסטריה 1.3, רוסיה ואיטליה 1.2, וספרד 1.1. לשם השוואה, בקצה השני נמצאות סומליה עם 6.91, ניג'ר עם 6.83, אפגניסטאן עם 6.78 ותימן עם 6.75.

המספרים מדברים בעד עצמם. ארה''ב, למשל, נמצאת כמעט על גבול שימור גודל האוכלוסיה, בעוד ששיעור הפוריות בספרד הוא כמעט מחצית ממקדם השימור. למספרים האלה יש מצד אחד משמעות כלכלית כי מספר לידות הנמוך ביחד עם הגידול בתוחלת החיים המאפיין את העידן המודרני יוצר לחץ תקציבי עתידי שאין לו כיסוי. תחשיבים זהירים מראים שתוך פחות מ-‏25 שנה (בשנת 2030) סך כל ההוצאות על הביטוח הלאומי והביטוחים הרפואיים הנלווים אליו יהוו כ-‏60 אחוזים מהתקציב הפדרלי בארה''ב. אם זה לא ילווה בהעלאה דרסטית של המסים, זה יפגע קשות ביכולתה של ממשלת ארה''ב לממן פעילויות אחרות. בארצות אחרות, בהן גודל האוכלוסיה יורד באופן קבוע המצב ודאי יותר חמור. אבל מעבר לצד הכלכלי יש פה עניין קיומי טהור. אם במגמה הזאת לא יחול שינוי דרסטי, מספר התושבים שיחיה באירופה בשנת 2050 יהיה בכ-‏100 מיליון פחות מאשר היום. כדאי לציין בהקשר הזה את העובדה שהערך 2.07 של מקדם השימור בארה''ב הוא ממוצע ארצי. הוא משתנה באופן משמעותי בין המדינות השונות. בבחירות לנשיאות של 2004 בין המדינות ה''כחולות'' (אלו שהצביעו בעד קרי) נמנו 16 המדינות בעלות שיעור הפריון הנמוך ביותר בארה''ב, בעוד שבין המדינות ה''אדומות'' (מצביעי בוש) נמנו 26 המדינות בעלות שיעורי הפריון הגבוהים ביותר. אם המגמה הזאת לא תשתנה, ב 2050 יהיו כ 50 מיליון יותר מצביעים מהמדינות ה''אדומות''.

הבעיה כפי שאנחנו רואים היא הדמוגרפיה (It’s the Demography, Stupid). לא רק מדינת ישראל ניצבת בפני אתגר דמוגרפי. בצורה כזאת או אחרת, השד הדמוגרפי מהווה בעיה אוניברסלית. הדרך היחידה בה ניתן לעצור את השד הדמוגרפי ולמנוע את העלמותן של אוכלוסיות המערב היא באמצעות הגירה. הגירה מאסיבית, חוקית או לא חוקית, תמנע את היווצרות החוסר בשל ירידת הפוריות, ובאותו זמן גם תשפר את היחס בין האוכלוסיה העובדת לבין האוכלוסיה המבוגרת שיצאה ממעגל העבודה. הגירה מאסיבית פותרת בעיה אחת, אבל בו זמנית היא יוצרת בעיה אחרת, חמורה לא פחות. חברה שתקלוט כמויות גדולות של מהגרים זרים שאין להם שום דבר משותף עם המסורת וההיסטוריה של החברה הקולטת, לא תוכל לשמור על אופיה האתני והלאומי. בתחום הזה, לארצות המערב שהן ביסודן ארצות הגירה – ארה''ב, אוסטרליה, קנדה, ניו זילנד וגם ישראל לצורך העניין, יש יתרון על ארצות אירופה שאין להן מסורת של קליטת מהגרים זרים במספרים גדולים. ההגירה המאסיבית מהווה בעיה גם בארה''ב, אבל שם המשקל היחסי של אוכלוסית המהגרים הרבה יותר קטן מאשר באירופה. גם אם אוכלוסית המהגרים תגיע ל-‏100 מליון לקראת המחצית השניה של המאה, כפי שחוזים, זה לא יהיה יותר מאשר רבע מכלל האוכלוסיה, ומאחר והרוב המכריע של האוכלוסיה הזאת מורכב מיוצאי ארצות אמריקה הלטינית זה סיפור שונה לחלוטין מזה של אירופה בה אוכלוסית המהגרים היא מוסלמית ערבית בעיקרה. למרות ההבדלים בין ארצות אירופה, אורח החיים וערכי היסוד של החברה האירופית הם ביסודם חילוניים ומתבססים על שוויון זכויות לכל, כולל נשים. אלה דברים העומדים בסתירה מוחלטת לכל מה שהאיסלאם מטיף לו, ונכון להיום אוכלוסית המהגרים המוסלמית/ערבית (גם אלה שהם כבר דור שני ושלישי) אינה מראה כל נכונות לאמץ את ערכי החברה המערבית (ראה ''צרפתים בני דת מוחמד'', פא''צ, 14 במאי, 2003).

החברה המערבית היא חברה פתוחה, שהסובלנות היא אחד המאפיינים שלה. החברה המוסלמית/ערבית היא בדיוק ההיפך וחוסר סובלנות הוא אחד המאפיינים העיקריים שלה (ה''פאתווה'' שהוצאה על הסופר סלמאן ראשדי, הרצח של במאי סרטים הולנדי ש''הרגיז'' את הציבור המוסלמי, התגובות על הקריקטורות הדניות ולאחרונה התגובות על התבטאותו של האפיפיור, הן כמה מהדוגמאות לחוסר הסובלנות הזה). החברה המערבית המנסה להתייחס בסובלנות לחוסר הסובלנות של הקהילה המוסלמית המתגוררת בתוכה, מגלה מהר שבאופן פרדוקסלי סובלנות לחוסר סובלנות מביאה לאיבוד הסובלנות. צנזורה (ממוסדת ומרצון) מופעלת למניעת פירסומים שעשויים להראות כ''פוגעים'' בעיני המגזר המוסלמי, הצגות תיאטרון ואופרות מורדות מהבמה על מנת ''לא להעליב'' את המיגזר המוסלמי, ונחקקים חוקים המאפשרים העמדה לדין של מי שלא מוכן להשלים עם חוסר הסובלנות המוסלמית.

ההגירה המאסיבית מארצות האיסלאם הערבי לאירופה, לה אנחנו עדים היום, תפתור אולי את הצד הקיומי בכך שגודל האוכלוסיה באירופה יישאר בעינו, אבל ספק רב אם מבנה האוכלוסיה של ארצות אירופה בסוף המאה יזכיר במשהו את האוכלוסיה של היום. סביר להניח שגורלם של חלקים גדולים מארצות אירופה לא יהיה שונה מזה של הכנסיות הנוצריות מהתקופה הביזנטית באיסטנבול. ישאר השם בלבד.

הדברים המובאים כאן מתבססים בחלקם על שני מאמרים שהתפרסמו במהדורה האלקטרונית של הוול סטריט ג'ורנל. האחד בשם It's the Demography, Stupid, התפרסם ב-‏4 בינואר, 2006), והשני בשם Principled Immigration, התפרסם ב-‏31 במאי, 2006.

למה קונספירציה?

עברו כבר 11 שנים מהרצח של יצחק רבין המנוח, ונושא ה''קונספירציה'' עדיין ממשיך לתפוס מקום בכותרות. ''מעריב'' מה 4 בנובמבר, 2006 מביא סקירה של הנושא. בניגוד לעבר, בו כל כתבה מהסוג הזה היתה לא יותר מאשר השתלחות לשונית חסרת מעצורים בכל מי שהעיז להטיל ספק בגירסה הרשמית, הכתבה הפעם היתה מתונה בתוכן ובסגנון, והציגה את הרקע לספקות בצורה רציונלית. עדיין חסר הרבה, כי הכתבה נמנעת לחלוטין מלעסוק בשאלה של למה ומדוע, ומסתפקת בגישה של ''אנחנו נציג כאן את העובדות ואתם [ציבור הקוראים] תסיקו לבד את המסקנות''. הבעיה היא ש''הצגת העובדות'' במאמר של ''מעריב'' היא מאוד שטחית וישנם בה הרבה ''חורים''. קורא שאיננו מכיר את הנושא יתקשה להבין מה הן ההשגות והמימצאים שיש לשני החוקרים המוזכרים בכתבה על הגירסא הרשמית ועל מה הם מסתמכים.

ברצוני להקדים ולאמר שאין לי כל כוונה לפתוח כאן בדיון על שאלות כגון ''האם היתה קונספירציה?'', או ''מי רצח את רבין?'', או ''מי הרוויח מהרצח של רבין?'' וכיוצא באלה. אלו שאלות לגיטימיות שמצדיקות דיון בפני עצמו. לא אכחיש גם שיש לי דעה משלי על הנושא, אבל לא נראה לי שניתן לנהל כאן, או בכל פורום אחר, דיון רציונלי על הנושא. השאלה עליה אני רוצה להרחיב את הדיבור היא מה גורם לכך שכל כך הרבה אנשים ''קונים'' את סיפור הקונספירציה? מדוע כל כך הרבה אנשים מתייחסים באי אמון לגירסה הרשמית?

התשובות המקובלות כמו ''זו המצאה של הימין'', או ''אלו פנטסיות של 'שונאי שמאל' חולנים'', או ''סתם פרנואידים שאין להם מה לעשות'' וכדומה, מספקות במקרה הטוב את הגרויים של השמאלני המצוי, אבל הן מתעלמות מהמציאות שלא מדובר בקבוצה קטנה של תמהונים אלא בציבור רחב, ויתרה מזאת, שחלק לא מבוטל מהציבור הזה הוא שמאלי למהדרין בדעותיו. הכתבה ב''מעריב'' היא הפעם הראשונה בה נתקלתי בנסיון להתמודד עם הנושא לגופו של עניין, בלי היסטריה ובלי להזדקק למבול של כינויי גנאי ונאצה. זה צעד ראשון. צעד קטן בלבד, אבל צעד בכיוון הנכון. זה עוד ייקח זמן, אבל יבוא יום בו הרוחות יירגעו קצת, ואנשים יתחילו להתמודד עם השאלות לגופו של עניין. אז אולי ניתן יהיה להחליט אם באמת היתה כאן קונספירציה או שזה סתם שיגעון של כמה תמהונים.

לגופו של עניין. נתחיל מפרשה דומה שארעה בארץ אחרת. רצח קנדי בארה''ב. למרות שאין זהות בין המקרים (אף פעם אין זהות מלאה), יש הרבה מן המשותף לשני הארועים. עד היום יש בארה''ב ציבור גדול שאיננו ''קונה'' את הגירסה הרשמית, והנושא חוזר לחדשות לעתים מזומנות מבלי להביא להתפרצויות ההיסטריות להן אנו עדים בארץ. זה לא מפני שהזמן שחלף הגליד את הפצע. גם בארה''ב, כמעט מהרגע הראשון היו חילוקי דעות עמוקים לגבי מה שהתרחש באותו יום מר ונמהר בדאלאס, טקסס (מי יכול היה לשער אז, ב-‏1962, שאני אגיע באחרית ימי לגור כאן...). אבל זה אף פעם לא הפך לכלי ניגוח בעזרתו מחנה פוליטי אחד ניסה לבסס את שליטחו. למדתי את הנושא הזה ביסודיות, ואני חייב לאמר שאני בהחלט מבין ללבם של הספקנים. יש יותר מדי קצוות פתוחים (loose ends) והיו צריכים לקרות יותר מדי נסים ונפלאות כדי שהגירסה הרשמית אכן תזכה לאמוני. סילוקו המהיר של הרוצח מהבמה לפני שאפשר היה לחקור אותו, לא תרם הרבה להסרת הספקות של הציבור ב''כשרות'' החקירה. צריך מידה גדולה מאוד של אמון כדי לקנות את הסיפור על כך שאיזה פושע סוג ג' התרגש מהרצח במידה כזאת שהביאה אותו לקחת אקדח, ללכת למטה המשטרה ובנוכחות עשרות שוטרים ועדים אחרים לירות ברוצח. זה נראה יותר כנסיון השתקה מכוון מאשר כתגובת צער ספונטנית. גורם אחר שתרם רבות לתחושה בציבור שעובדים עליו בעיניים היה מעטה הסודיות, החשאיות בה התנהלו הדברים. היתה ועדת חקירה. הופק דו''ח של כמה כרכים עבים. גם אם היתה הצדקה מסויימת לקיום דיוני הוועדה (או לפחות חלק מהם) בדלתיים סגורות, מדוע מצאו לנכון להסתיר מהציבור את הדו''ח הסופי? בזמנו הטענה הרשמית היתה ש''זה נעשה לבקשת המשפחה''. בשנות ה-‏90, כ-‏30 שנה אחרי הרצח, הדו''ח הזה נחשף לציבור, והיום אפשר לקרוא אותו במלואו במרבית הספריות הציבוריות (זה מאמץ לא מבוטל – מדובר בהרבה אלפי עמודים של טקסט). אין בדו''ח הזה אפילו מילה אחת שמצדיקה את הסודיות בה הוא נשמר 30 שנה. מסך סודיות שאיננו במקומו רק מעורר את הרושם שיש מה להסתיר. מעבר לסודיות שלא במקומה, הדו''ח המלא משאיר שורה שלמה של שאלות ללא תשובה. כמו בארץ, ועדת חקירה כזאת מורכבת מ''אנשי ציבור''. המושג ''אנשי ציבור'' מכסה בדרך כלל צרוף של פוליטיקאים ושופטים. ''אנשי ציבור'' אינם בהכרח ''אנשי מקצוע'' ומידת הבנתם בנושא אותו הם אמורים לחקור, אם היא בכלל קיימת, מוגבלת למדי. לציבור לא נותרת ברירה אלא לסמוך על שיקול דעתם של חברי הוועדה, ולהאמין שאת החסר בידע ממלאים באמצעות הזמנת עדים מומחים להופיע בפני הוועדה ולתת את חוות דעתם. כמו הבדיחה על כך שגמל הוא סוס שתוכנן ע''י ועדה, כך גם גם במקרה רצח קנדי. צריך להאמין שביום הרצח חוקי הפיסיקה עברו רוויזיה זמנית שאיפשרה לכדור הקטלני לנוע במין מסלול פתלתל שלא קיימת שום נוסחה מתימטית שיכולה לתאר אותו. הציבור האמריקאי איננו נחשב לחכם במיוחד, אבל הוא גם לא כל כך טיפש.

גם בארץ, מסך הסודיות המיותר היווה קרקע פוריה לצמיחת תיאוריות הקונספירציה. בארץ הסודיות היא עניין של מסורת. יש בישראל איזו נטיה חולנית לשמור דברים בסוד. ''זכותו של הציבור לדעת'' היא אחד מכלבי השמירה של משטר דמוקרטי, אבל במדינת ישראל יש ''אבא'' ששומר על כך שהזכות הזאת לא תנוצל על מנת לחשוף את הציבור למידע אותו הוא ''לא בשל'' לדעת. זה כאילו שהידיעה של משהו שהשני איננו יודע מקנה לך יתרון, משייכת אותך למעמד ה''מיוחסים'' – אלה שזכאים לדעת. ''אני יודע, משמע אני IN''.

אין זה משנה מה הנושא בו מדובר, בכל פעם שיש ועדת חקירה, הדו''ח שהיא מפיקה מכיל חלקים חסויים, חלקים שיש לשמור אותם בסוד, חלקים שהציבור איננו ''בשל'' לדעת אותם. זו גישה שחלה לא רק על ועדות חקירה. זו גישה שנתקלים בה כמעט בכל תחום פעילות ציבורי בארץ. זו גישה שעליה נבנה הסינדרום של ''מה שרואים מכאן לא רואים משם''. לציבור הרחב, ל''עמך'', אפשר לאמר ''אתה לא יודע את הכל, תשאיר לנו, אלה שנמצאים בסוד העניינים, את קבלת ההחלטות''. אנשי התקשורת מנצלים את חוסר הידע של הציבור כדי להתחזות למומחים ויודעי כל גם כאשר מהם נמנעה הגישה למידע החסוי.

בעקבות רצח רבין מונתה ועדת חקירה. הוועדה חקרה וגבתה עדויות ובסופו של דבר הפיקה דו''ח. בהתאם ל''מסורת'', רק חלק מהדו''ח הובא לידיעת הציבור. חלק ממנו נותר חסוי. למה? כובע. ההחלטה על החיסיון התקבלה ע''י ועדת שרים מיוחדת שמונתה לצורך זה (לא ועדת החקירה עצמה החליטה על כך). בוועדת השרים הזאת היו שני חברים. אחד מהם היה יוסי שריד (אינני זוכר היום מי היה השני). במרוצת השנים החלק החסוי הגיע גם הוא לידיעת הציבור ועד היום לא נמצא אחד שיכול להסביר מה היו הנימוקים לחיסיון, ומה היה שם שהצדיק אותו. בשנים הראשונות אחרי הרצח הסודיות הזאת ספקה ''פרנסה'' להרבה קשקשנים. לפחות בשלושה מפגשים בהם הייתי נוכח, המרצה התרברב בכך שהיתה לו גישה לחלק החסוי של הדו''ח והצדיק על סמך זה כל מיני תיזות שהוא פתח. לאף אחד מהשומעים לא היתה יכולת לבדוק אם היה ממש בדבריו. במקביל, אי אפשר היה למנוע את התחושה ש''כנראה יש מה להסתיר''. זה הדבר הכי טבעי. זה בכלל לא קשור לימין או שמאל. למי שאחוז בפאניקה וחרדה בשל האמונה ששורה של מחתרות מהימין רק ממתינות לאות מיגאל עמיר כדי לבצע את הרצח הבא, לא נותר זמן לשאול את עצמו מה יכול להיות כל כך סודי בדו''ח שלאחר המוות שנכתב בידי הרופאים, או מדוע צילומי הרנטגן שנעשו הם בחזקת סוד מדינה. אבל כשנרגעים קצת מההיסטריה, השאלות עולות מעצמן.

אלמנט שלא היה קיים בפרשת רצח קנדי, ש''שיחק'' תפקיד מכריע בארץ, הוא הצד הפוליטי – השימוש שנעשה ברצח ע''י מחנה השמאל כדי לחסל את היריב. אדם המעיז להשמיע בפרהסיה ספק קל שבקלים בנכונות הגירסה הרשמית מוקע מיד על עמוד הקלון. התגובה ההיסטרית לכל הרהור כפירה כזה, חוסר הנכונות להתמודד עם השאלות לגופו של עניין, והפיכת כל הנושא לכלי ניגוח פוליטי, כל אלה רק מחזקים את התחושה שהדברים אינם כפי שהם נראים במבט שטחי, שאכן יש מה להסתיר. בשפה פשוטה קוראים לזה קונספירציה.

מי מנהל את המדינה?

למדינת ישראל יש ממשלה. הממשלה מורכבת משרים, ויש לה גם ראש. בנוסף לכך יש לממשלה גם מזכיר. מזכיר – תפקידו לרשום את הפרוטוקולים של הדיונים, מזכיר – תפקידו להביא לידיעת השרים את סדר היום והנושאים שיעמדו לדיון, מזכיר – תפקידו לוודא שהשרים יודעים על קיום ומועד הישיבות, ובשעת הצורך להזכיר להם על כך, בשעת הצורך, תפקידו של המזכיר הוא לספק לשרים חומר רקע על הנושאים העומדים לדיון. למרות שבדרך כלל ישיבות הממשלה מתקיימות רק אחת לשבוע, יש ברשימת העיסוקים המפורטת לעיל די והותר תעסוקה למלא את סדר יומו של מזכיר הממשלה. אינני יודע אם יש יותר ממאה ישראלים שיודעים מי הוא מזכיר הממשלה, או שבכלל שמעו על התפקיד הזה.

זה לא תמיד ככה. בהרבה מקרים מאחורי התואר ''מזכיר'' מסתתרת מציאות בה לבעל התואר יש כוח וסמכויות מעל ומעבר. אינני יודע למה אנשים נרתעים מהשימוש בתוארים כמו מנהל או מנכ''ל, מנהיג, נשיא, ראש או יו''ר, אבל זאת המציאות בחיים. סטאלין היה המזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית ברוסיה. הוא לא היה נשיא, או ראש וגם לא ראש הממשלה. גם בשאר המשטרים במזרח אירופה, לפני התמוטטות האימפריה הרוסית, המצב היה דומה. היו שם לפעמים נשיאים ו/או ראשי ממשלה אבל הכוח היה בידי המזכיר. הנשיא ו/או ראש הממשלה היה תפקיד סמלי, אלא אם כן הוא נשא גם את התואר מזכיר. שר החוץ בארה''ב הוא ''מזכיר המדינה'' (בארה''ב אין בכלל שרים). גם בישראל קיים סידור כזה – העומד בראש ההסתדרות הוא המזכיר הכללי. הוא זה שעל פיו ישק דבר. אבל להסתדרות אין ''ראש'' או מנהל, גם אין לה יו''ר או נשיא, כך שאפשר לראות את התואר כעניין סמנטי בלבד.

לא כך הדבר בממשלה. לממשלה יש ראש ולממשלה יש שרים שלהם נתנה הסמכות להחליט ולבצע. מזכיר הממשלה הוא לא יותר מאשר פקיד ממונה (בלשון עממית הייתי אומר ''פקיד מושתן'' – אני מקווה שיובל לא יצנזר אותי כאן), לבלר ותו לא. והנה לפתע אותו לבלר – השררה עלתה לראשו. לפתע, אותו לבלר ממונה נוטל לעצמו את הסמכות לפסוק בענייני מדיניות ולפסול החלטות שלהתקבלו ע''י השרים כאשר הן לא נראות לו.

ב''ידיעות אחרונות'' מה 5 בנובמבר, 2006, מסופר על דיון בנושא מסויים שהתקיים בממשלה, שבסיומו התקיימה הצבעה בה התקבלה תוצאה תיקו: ארבעה שרים תמכו בהצעה וארבעה שרים התנגדו. תוצאה כזו למעשה מסירה את הנושא מסדר היום וגונזת אותו, כך מסביר העיתון. לכאורה כאן היה צריך להיות סוף הסיפור. ולא היא. מה שקרה הוא, כך מדווח העיתון, ''מזכיר הממשלה מימון הגיע נזעם, וביקש לבטל את ההצבעה ולדחותה למועד אחר. ההצבעה אכן בוטלה ונדחתה, כנראה לשבוע הבא''. סביר להניח שמזכיר הממשלה פעל כפי שפעל בהנחה שבישיבה הבאה בה ישתתפו שרים נוספים, יהיה סיכוי שההצעה אכן תתקבל. אבל ללא כל קשר לנושא עליו התקיימה ההצבעה, מי נתן למזכיר הממשלה סמכות לבטל החלטה של הממשלה שהתקבלה בהצבעה כדין? מאיפה הוא לקח את החוצפה הזאת?

במאמרים קודמים (פא''צ 17 בינואר, 2006, ופא''צ 30 באפריל, 2006) תארתי התנהגות דומה של היועץ המשפטי הנוטל לעצמו סמכויות שאין לו, ומרשה לעצמו להכתיב לראש הממשלה מה לעשות, את מי למנות ולאיזה תפקיד. עכשיו הנגע מתפשט ופונקציונר נוסף החליט להצטרף לחגיגה. בשביל מה נחוצה ממשלה, עם שרים וכל ההוצאות הכרוכות בהחזקת המשרדים שלהם, כאשר קומץ של פקידים יכול לנהל את העסק במקומם?

הבחירות שהיו

אי אפשר שלא לאמר מספר מלים על הארוע בה' הידיעה של השבוע – בחירות הביניים בארה''ב והמהפך הדמוקרטי. אחרי 12 שנות ''גלות'', המפלגה הדמוקרטית חזרה לשלוט בקונגרס. בסנט יהיה להם רוב דחוק, של 1 בלבד, אבל זה מספיק. בכך התאמתו כל התחזיות. התופעה שמפלגתו של הנשיא מאבדת מכוחה בבחירות ביניים היא כמעט מסורת בארה''ב. מערכת הבחירות הפעם היתה מהארסיות ביותר בתולדות ארה''ב וההוצאות הכספיות הכרוכות בתעמולת הבחירות היו מעל ומעבר לכל מה שהיה מקובל בעבר בבחירות ביניים. למרות הניצחון המרשים של הדמוקרטים, לא צריך להסיק את המסקנות הלא נכונות ממנו. ראשית, הניצחון הדמוקרטי איננו נובע ישירות מהמלחמה בעיראק. יש מידה רבה של אי שביעות רצון ממה שקורה שם, במיוחד מהעובדה שלא מצליחים להגיע להכרעה (מזכיר קצת את מלחמת לבנון?), וזה בהחלט תרם. אבל זה לא היה הגורם המכריע שהשפיע על הבחירות. דווקא באותם מחוזות בחירה בהם המלחמה היתה הנושא המרכזי הדמוקרטים הפסידו – במיוחד בולט נצחונו של ג'ו ליברמן שהודח ע''י המפלגה הדמוקרטית על רקע תמיכתו במלחמה. הוא התמודד כמועמד בלתי תלוי וניצח בגדול. אינדיקטור שני הוא שיעורי הגיוס לכוחות המזויינים. כל הזרועות – הצבא, הצי, חיל האוויר והמארינס לא מתקשות למלא את מכסות הגיוס השנתיות שלהן. על הרקע של כלכלה משגשגת, בה האבטלה נמוכה והביקוש לעובדים הוא גבוה, זה אומר משהו. בניגוד להערה המטופשת של ג'ון קרי, שהתחרה עם בוש על הנשיאות ב-‏2004, ש''רק מטומטמים שאינם מצליחים בלימודים מתגייסים'', המציאות היא שאין בין כל המשרתים היום אף אחד שאין לו השכלה תיכונית ושבקרב הקצונה הזוטרה (ועל אחת כמה וכמה הבכירה), יותר מ-‏98 אחוזים הם בעלי השכלה אקדמאית. אחד הסימפטומים הראשונים של תקופת וייטנאם היה הסרוב לשרת וההשתמטות. לא רואים את זה היום. משקל מכריע בניצחון הדמוקרטי היה לגילויי השחיתות שזכו לכותרות ובהם הרפובליקנים ''הצטיינו'' במיוחד. זו כנראה תופעה בלתי נמנעת של שלטון מתמשך.

שאלה מעניינת היא מה יהיה. צריך לזכור שיטת המשטר כאן מאפשרת לנשיא לשלוט ולנהל את המדינה גם ללא תמיכת הקונגרס. זה הרבה יותר קשה, והקונגרס יכול להאכיל אותו הרבה מרורים, אבל הוא יכול להסתדר. מאחר והרוב הדמוקרטי רחוק מאוד משני השלישים הנדרשים כדי לבטל ווטו של הנשיא, הקונגרס יהיה מנוע מחקיקה שבאמת לא תראה לנשיא. על מנת להבטיח את נצחונם, הדמוקרטים הציגו בהרבה מחוזות מועמדים חדשים הרחוקים מאוד בדעותיהם הפוליטיות מאלו של האגף הרדיקלי. זה ימנע מננסי פלוסי, היו''ר החדשה של בית הנבחרים לנקוט בצעדים קיצוניים. מנקודת מבטם של הדמוקרטים גם לא כל כך ישתלם ללכת עם הנשיא ''ראש בראש''. נקודת הכובד עכשיו עברה לבחירות לנשיאות שתתקיימנה בעוד שנתיים. לנשיא בוש אין מה להפסיד כי הוא לא יעמוד לבחירה. הדמוקרטים רק יכולים להפסיד אם יווצר הרושם שהם פועלים רק כדי לפגוע ביכולת הנשיא לנהל את המדינה. קרוב לוודאי שהם ימצאו את הדרך לפעול בשיתוף פעולה במשך השנתיים הקרובות. הצעד הראשון כבר נעשה ע''י הנשיא. פיטוריו של ראמספלד הם רמז ברור לדמוקרטים שהוא מוכן לבוא לקראתם.

דבר אחרון, קראתי שלאולמרט יש תוכניות לבוא לבקר כאן בשבוע הבא. לו זה היה בידי הייתי מייעץ לו, אם הוא לא מוכן משיקולי פנים לבטל את הביקור, שיקדיש את זמנו לסיור ביילוסטון או באחד הפארקים האחרים במערב ארה''ב, ושידיר את רגליו מוושינגטון. בתקופה הנוכחית מה שעומד בראש מעייניו של בוש זו ההתארגנות למציאת בסיס לפעולה משותפת עם קונגרס עויין, קונגרס שמידת אהדתו לישראל איננה מה שהיא היתה בעבר. הדבר האחרון שמעניין היום את בוש זה אולמרט והבעיות שלו. האמריקאים הם מנומסים, ואם הוא יתעקש הם יקבלו אותו, אבל זה לא ישנה את העובדה שעבורם הוא היום מיטרד. החילופים בצוות של בוש מצביעים על מגמת חזרה לצוות של בוש האבא – שר הביטחון החדש כיהן כראש סוכנות הביון המרכזית בתקופת בוש האבא, וגם ג'ימי בייקר מראה סימני פעילות.

''בסך הכל, הצלחה''

כשהתבוננתי על אחת מתוכניות מבט השבוע (6 בנובמבר, 2006), המראות של שדרות, התושבים העוזבים כי נמאסה עליהם המקלחת היומית של הקסאמים, והמפעלים הנוטשים ועוברים למרכז הארץ, שכנעו אותי סופית. הצדק עם ידידי מהשדרה המרכזית של השמאל, הידיד שעינו צופיה למרחוק, סיפורה של ההתנתקות הוא באמת סיפור הצלחה.

סיבה לגאווה?

תארו לעצמכם שחברי תנועת ''כל מה שטבעי הוא לגיטימי'' (If it is Natural, Do It) היו נערכים באופן הפגנתי לאורך רחוב בן יהודה (זה יכול להיות גם רחוב מרכזי אחר) בירושלים, ובאופן הפגנתי היו משלשלים את המכנסיים ומחרבנים בפרהסיא. מה רע בכך? הרי מדובר באחד הצרכים הביולוגיים היסודיים של האדם. בכל זאת, גם אם נתעלם מהסירחון, האם זה משהו שצריך להתגאות בו?

---