הרבה מדינות, עשירות ופחות עשירות, מעניקות סיוע למדינות אחרות, מדינות שלא זכו להמנות על קבוצת המדינות העשירות. המובילה בתחום הזה היא ארה''ב ש''מפרנסת'' יותר ממחצית העולם אם באופן ישיר ואם באופן עקיף, באמצעות תמיכה בסוכנויות האו''ם השונות ובארגון הצלב האדום. התקציב השנתי הכולל של סיוע החוץ של ארה''ב הוא מעל 1,000 מיליארד דולר. מדינות מערביות אחרות גם הן נוטלות חלק במשימה, אם כי במימדים הרבה יותר קטנים. בהשוואה, ההעדרות של ארצות ערב, במיוחד העשירות שבהן, מכל מעורבות בפעילות הזאת ממש בולטת לעין. בארה''ב הנושא הזה עולה לכותרות חדשות לבקרים כשפוליטיקאים מקומיים למיניהם מנסים לבנות את הקריירה שלהם באמצעות ניגוח סיוע החוץ הבא כביכול על חשבון צורכי משלם המסים האמריקאי.

לסיוע יש מספר היבטים. בראש ובראשונה, הסיוע לא ניתן לשם שמיים. לנותני הסיוע, גם כאשר זה לא נאמר, יש מטרות פרקטיות ובתמורה לסיוע שהם נותנים הם מצפים לקבל תמורה בצורה כזאת או אחרת. לא תמיד מקבלי הסיוע באמת זקוקים לו, ובהרבה מהמקרים בהם יש צורך בסיוע, הוא איננו מגיע אל אלה שלהם הוא נועד. תוכן הסיוע גם הוא לא תמיד עונה בדיוק על צרכי המקבל, ולא חסרים מקרים בהם הוא תפור לפי צרכי הנותן יותר מאשר אלה של המקבל (המונח המקובל במקרים כאלה הוא ''עודפים''). מקובל גם לעשות הבחנה בין סיוע צבאי, המתבטא בעיקרו בכלי נשק וטכנולוגיות מלחמתיות, לבין סיוע אזרחי. מדינת ישראל נמנית על מקבלי הסיוע מארה''ב, ולמרות שהסכומים הם חלק מזערי מסך הכל סיוע החוץ של ארה''ב (הסיוע הישיר, שרובו ככולו הוא סיוע צבאי, מגיע לכ-‏3 מיליארד דולר בשנה), יחסית לגודלה של ישראל זה כלל לא כסף קטן.

בשל המקום המרכזי שהסכסוך הישראלי ערבי תופס במדיניות הגלובלית של ארה''ב, הסיוע לישראל הוא מטרה קבועה להתקפותיהם של שונאי ישראל בקונגרס ושל הלובי הפרו ערבי. מדי שנה, כשתקציב סיוע החוץ עומד לאישור, הגופים האלה מנסים להקטין את הסכות המיועד לישראל או אפילו לבטל אותו לחלוטין, וכאשר זה לא הולך, הם מנסים לעגן בחקיקה את הדרישה שארה''ב תשתמש בסיוע הזה כאמצעי לחץ על ממשלת ישראל שתשנה את מדיניותה. לאחרונה חלה הרעה משמעותית בתחום הזה, כשהרבה דמוקרטים מהאגף השמאלי הרדיקלי, וכן כל מיני ארגונים יהודיים ששמו להם למטרה ''לקדם את השלום'' באזור, הצטרפו ל''מאמץ'' הזה (בראש הארגונים היהודיים עומד ארגון ''ידידי שלום עכשיו בארה''ב''). זה אומנם תוצאה של העוינות של החוגים האלה לנשיא בוש, אבל מנקודת מבטה של מדינת ישראל, הסיבה לא משנה אם זה פוגע בסיוע. ארגון אייפאק (AIPAC) שמגיע לא פעם לחדשות, פעיל מאוד בנושא הזה ולזכותו הישגים מרשימים.

אין ספק שהסיוע יש בו הרבה מן החיוב. מאות אלפי אנשים ואולי מיליונים, בארצות שונות היו נידונים לרעב ומחלות שונות אלמלא הסיוע. אי אפשר, לעומת זאת, להתעלם מצדדים שליליים של הסיוע. בראש ובראשונה, בהרבה מקרים הוא מהווה תמריץ שלילי המביא לכך שהנהנים ממנו יעדיפו לא לנקוט בכל יוזמה לפתור את המצוקה בה הנמצאים. פתגם סיני עתיק אומר ''אם תתן לאדם דג, תשבור את רעבונו היום. אם תלמד אותו לדוג, תשבור את רעבונו לכל חייו'' (Give a man a fish; you have fed him for today. Teach a man to fish; and you have fed him for a lifetime). כשהסיוע מהווה תמריץ שלילי כמתואר למעלה, זו למעשה ווריאציה צינית של הפתגם הזה: ''אם תתן לאדם דג, תשבור את רעבונו היום. אם תלמד אותו לדוג, הוא ישב בסירה וישתה בירה כל היום'' (Give a man a fish; you have fed him for today. Teach a man to fish, and he will sit in the boat and drink beer all day). קיימת גם אפשרות אחרת, לא פחות חמורה, הסיוע מפתח תלות בנותן, או מה שעוד יותר גרוע, הסיוע יוצר ביקוש למוצריו של נותן הסיוע (פיתוח שווקים). שוב, ניתן להמחיש זאת ע''י ווריאציה צינית אחרת של הפתגם הסיני: ''אם תתן לאדם דג, תשבור את רעבונו היום. אם תלמד אותו לדוג, תוכל למכור לו ציוד לדייג'' (Give a man a fish; you have fed him for today. Teach a man to fish; and you can sell him fishing equipment).

בשני האחרונים, ליצירת התלות ולפיתוח השווקים יש משקל נכבד בנדיבות אותה מגלים נותני הסיוע. במקרה של ישראל זה בא לידי ביטוי בכך שאת כל, או את הרוב המכריע, של כספי הסיוע יש להוציא בארה''ב לרכישת מוצרים אמריקאיים. אחת מ''דיבידנדות השלום'' של סיום המלחמה הקרה היתה ירידה משמעותית בהוצאות של ממשלת ארה''ב לייצור מערכות נשק, דבר שיצר קשיים לרבים מיצרני הנשק בארה''ב. כספי הסיוע לארצות חוץ, אותם חובה על המקבלים להוציא על רכישת מערכות נשק אמריקאיות, מאפשרות לא לסגור פסי ייצור ומונעות פיטורים המוניים של עובדים בתעשיית הנשק האמריקאית. נוצר כאן מצב של ''יותר משהעגל רוצה לינוק, הפרה רוצה להיניק''. מבחינה כלכלית טהורה סיוע החוץ הוא בו זמנית סיוע מבית. הנותן נהנה לא פחות (אולי אפילו יותר) מהמקבל. לא רואים את זה על הניר, וזה לא משתקף מהמספרים היבשים. שם רק כתוב ש''ישראל קיבלה 3 מיליארד דולר''. בפועל רוב הכסף הזה מגיע ליצרני המטוסים והנשק בארה''ב ומבטיח תעסוקה מלאה לעובדים. כ''בונוס'' נוסף לכלכלת ארה''ב, חברת אל על נשארה נאמנה לחברת בואינג האמריקאית ונמנעה מרכישת מטוסי איירבוס באירופה. זה לא נדרש במפורש, אבל אף אחד לא מעוניין לנסות מה תהיה התגובה.


ייצור קונדומים במדינת אלאבמה בדרום ארה''ב. הפסקת הייצור תהיה שואה כלכלית באזור.נתקלים בתופעה גם בתחומים אחרים, הנוגעים לארצות ועמים אחרים, כפי שמלמדת הדוגמא הבאה. במסגרת המלחמה במגפת האיידס – שהגיעה למימדים של אסון טבע באפריקה – ארה''ב, כמה מארצות אירופה והאו''ם מממנים רכישת קונדומים ע''י הממשלות המקומיות לחלוקה בקרב האוכלוסיה. מחיר הייצור של קונדומים באסיה הוא פחות ממחצית מחיר הייצור בארה''ב. למרות זאת, הכספים הנתרמים ע''י ממשלת ארה''ב מוקדשים. לרכישת קונדומים מתוצרת אמריקאית בלבד. ייצור הקונדומים בארה''ב מרוכז כולו באזור נידח במדינת אלאבמה, בעיירה בשם יופאולה (Eufaula), מקום בו התושבים נמצאים מנטלית עדיין בתקופה שלפני מלחמת האזרחים. אם פסי הייצור ייסגרו כתוצאה מהתחרות עם אסיה, זה יביא לאבטלה של מאות משפחות שיוותרו ללא כל מקור פרנסה חלופי.
ג'ף סשיונס (Jeff Sessions) אחד משני הסנטורים של מדינת אלאבמה, עומד על המשמר שזה לא יקרה. בכל שנה, כשתקציב סיוע החוץ עולה לדיון בוועדה, הוא דואג להכניס סעיף שמתנה את אישור הכספים לרכישת קונדומים – מדובר בכ-‏500 מיליון דולר לשנה (!) – ברכישה מקומית. הצד הקוריוזי הוא שיופאולה נמצאת עמוק באזור המכונה ''חגורת התנ''ך'' (Bible Belt), אזור בו כל נושא המין ומה שקשור בו הוא בחזקת טאבו שאסור לאמר עליו מלה בפרהסיה. ג'ף סשיונס נאלץ לכן לעשות את מלאכתו למען ציבור בוחריו רחוק מזרקורי הפרסומת. ממש מתן בסתר... כמו בתחום של ייצור הנשק, גם כאן ''המסייע, לעצמו מסייע''.

הדרישה לרכוש במסגרת הסיוע ''תוצרת אמריקה'' בלבד, מתפשטת לכל התחומים – מזון, תרופות ומצרכים אחרים. פרטים נוספים אפשר לקרוא בניו יורק טיימס מה-29 באוקטובר, 2006. כמו בכל התחומים בחיים ''אין בנמצא ארוחת צהריים חינם'' (There’s no such thing as a free lunch).

דעיכת האימפריאליזם?

העולם של היום מורכב רובו ככולו ממדינות לאום (nation-states). לפי הספירה האחרונה, ארגון האומות המאוחדות מכיל למעלה מ-‏190 מדינות כאלה. התופעה של מדינת לאום היא חדשה יחסית בהיסטוריה האנושית – קצת יותר ממאתיים שנה. במשך מרבית ההיסטוריה האנושית אימפריות, ולא מדינות לאום, הן שמלאו את התפקיד המרכזי. המונח ''אימפריאליזם'' נושא היום קונוטציה שלילית, אבל זו גם כן התפתחות של המאה או שתי המאות האחרונות, כשתשומת הלב התמקדה על צד אחד בלבד של האימפריאליזם – ניצול של ארצות העולם השלישי בידי ארצות המערב. לפני כן האימפריאליזם נתפס כדרכו של עולם, מנוף להפצת התרבות והדת. את הצד ''הניצולי'' של האימפריאליזם ראו כדבר המובן מאליו, זכותם של ה''חזקים'' לשלוט ב''חלשים''. היום נוטים להשכיח את התרומה החיובית שהיתה לאימפריאליזם בכך שהוא הביא את תרבות המערב ואת העידן המודרני, לרוב ארצות אפריקה ואסיה.

במאמר מוסגר כדאי לציין כאן שארצות ערב, העומדות היום בראש הצועקות געוואלד על העוולות שנגרמו ע''י האימפריאליזם, כלל לא סבלו מהאימפריאליזם המערבי. למעט מעורבות חלקית של בריטניה במצרים שהחלה ברבע האחרון של המאה ה-‏19, עם רכישת תעלת סואץ, המפגש של האימפריאליזם המערבי (אנגליה וצרפת בעיקר) עם העולם הערבי החל רק אחרי מלחמת העולם הראשונה, בעקבות התפוררות האימפריה העותומנית. זה היה רחוק מאוד מהאימפריאליזם של המאות הקודמות. נקודה נוספת שראויה לציון, האימפריאליזם שמהווה היום מטרה לגינויים, ו''הצדקה'' לכל מיני ''פעולות תגמול'' של מדינות העולם השלישי, היה תופעה אירופית. ארה''ב לא היתה מעצמה אימפריאלית או קולוניאלית. היתה מעורבות אמריקאית מסויימת בפיליפינים בעקבות המלחמה עם ספרד בסוף המאה ה-‏19, וכן היא התערבה לא מעט בדרום ומרכז אמריקה, אבל שוב, זה לא היה אימפריאליזם במובן הקלאסי. על הרקע הזה קצת קשה להבין מדוע ה''חשבון'' על עוולות האימפריאליזם מוגש היום דווקא לארה''ב.

תופעה ראשונה הבולטת לעין כשמסתכלים על האימפריות לאורך כל ההיסטוריה, הוא שמשך החיים הממוצע של האימפריות השונות הולך ומתקצר באופן דראסטי. לעומת מאות שנים בזמן הקדום ובימי הביניים, אף אחת מהאימפריות של המאה ה-‏20 לא הגיעה כזאת למאה ה-‏21. שתי התמונות להלן ממחישות את זה:


משך החיים הממוצע של האימפריות במהלך ההיסטוריה

הערת הבהרה: ניתן להבחין בשלוש אימפריות רומאיות. הראשונה התקיימה כ 450 שנה (משנת 27 לפני הספירה, שנת עלייתו לשלטון של אוגוסטוס, עד הריסת רומא בידי אטילה במאה החמישית לספירה), השניה, ביזנץ, התקיימה קצת יותר מאלף שנה (משנת 395 לספירה, בה קונסטנטינופול הפכה לבירה מתחרה של האימפריה, עד שנת 1453 לספירה בה קונסטנטינופול נכבשה בידי הטורקים) והשלישית, ''האימפריה הרומאית הקדושה'', שגם היא התקיימה קצת יותר מאלף שנה (משנת 800 לספירה, שנת הכתרתו של קרל הגדול, עד שנת 1806 לספירה, השנה בה היא חוסלה ע''י נפוליון). מס' השנים הנקוב בתמונה הוא ממוצע של השלוש.

באופן פורמלי אפשר לאמר שהיום לא נותרו אימפריות. מעשית רוחות העבר עדיין משפיעות. כמעט כל הסכסוכים האזוריים של היום, בין אם מדובר במלחמות ממש ובין אם מדובר במצבי מתח על סף התפוצצות, נובעים מ''עיוותים'' שהתמסדו בתקופות קודמות תחת שלטון האימפריות. לפעמים אלו גבולות שנקבעו באופן שרירותי, ולפעמים אלה שיירים של מדיניות ''הפרד ומשול'' בה נקטו המעצמות האימפריאליות.

יתרה מזאת, לא מעט מבין המדינות החשובות בימינו נושאות תווי היכר של אימפריות העבר. כך אפשר לזהות את בריטניה של היום כ''אימפריה אנגלית'', ואת חבר העמים כ''אימפריה רוסית''. גרמניה היא יותר תוצאה של ההתפשטות האימפריאלית של פרוסיה מאשר של הלאומיות הגרמנית. בקנדה. וכן באוסטרליה, ''ראש המדינה'' הוא נציב עליון המייצג את בית המלוכה הבריטי. סממנים של האימפריאליזם עדיין קיימים בימינו גם במסגרות שהיו אמורות להיות נקיות מכל ''זכרונות העבר''. מעמדן המיוחד של חמש ''החברות הקבועות'' במועצת הביטחון, הוא למעשה ביטוי למעמדן האימפריאלי בעבר. באותה מידה, חדירה צבאית למדינה ריבונית ל''מטרות הומניטריות'' היא גירסה מודרנית, או נוסחה העונה על דרישות הפוליטיקה התקינה, של ''הבאת תרבות המערב'' למדינות ''נחשלות'' בידי המעצמות האימפריאליות.


משך החיים הממוצע של האימפריות באלף האחרוןהמבנה האימפריאלי הישן, שהתבטא בהתיישבות (קולוניזציה) ושליטה ישירה בארצות מרכיבות האימפריה, פנה את מקומו למבנה בו מה שקובע זו עוצמה כלכלית וצבאית המביאה לתלות הנובעת מקבלת סיוע כלכלי (ראה הקטע הקודם) או תלות הנובעת מחיים בצל איום מתמיד של ''השכן הגדול''. בעולם של היום ישנן שתי מעצמות הנוהגות על פי הקריטריונים של האימפריאליזם החדש - ארה''ב וסין, אם כי בשתיהן נמנעים מלכנות את הילד בשמו.

אימפריות תתקיימנה תמיד, תחת שם כזה או אחר, כל עוד מתקיימים שני תנאים. הראשון הוא שהתועלת לצד השולט תעלה באופן משמעותי על המחיר אותו הוא יצטרך לשלם בתמורה, והשני הוא שהתועלת אותה הצד הנשלט יפיק תעלה באופן משמעותי על המחיר שתעלה לו ההתנגדות לצד השולט. עד היום, העלות של המלחמה בעיראק למשלם המסים האמריקאי מגיעה לכ-‏300 מיליארד דולר, ואף אחד עדיין לא רואה את הסוף. בשנת 2003, ערב הפלישה, הנשיא בוש שוכנע ע''י יועציו ש''ההכנסות מהנפט העיראקי תכסנה את הוצאות המלחמה''. זה מה שנקרא ''עייצעס גיבערס''.

זאת שאלה טובה אם ''כללי המשחק'' החדשים ישנו את מגמת הירידה במשך החיים של האימפריות.

אפשר למצוא דיון מקיף והרבה יותר מפורט כאן.

אגדות חשון או עלילותיו הנועזות של גדעון ההורס

''גדעון לא בא לפגוע''. כך אנו קוראים ב''ידיעות אחרונות'' מה-31 באוקטובר, 2006. לגופו של עניין, חקלאי הכפר סאלם ליד שכם יודעים לספר על דמות מסתורית, ''מתנחל'' לדבריהם, מין בריה שפגיעתה רעה. יצור שלא מן העולם הזה. יצור רפאים שמדי שנה, בהגיע עונת מסיק הזיתים, הוא מגיע למטעי הזיתים וזורע בהם הרס, בנוסף לכך שהוא מפליא מכותיו בחקלאים הערביים. ל''זכותו'' של יצור הפלא הזה נזקפות השמדתם של יותר מ-‏300 דונם, ועקירתם של כ-‏2,000 עצי זית בעונות הקודמות. כל שנה, באותו מועד, הוא מגיע ו''נותן הופעות של המערב הפרוע'' (כך מתאר זאת העיתון), ובכל זאת הוא נותר בחזקת דמות שאין לה צורה ואין לה גוף, דמות אותה אף אחד לא ראה, דמות אותה אף אחד לא שמע, דמות שאין יודעים בדיוק מי היא, מין יצור שאת שמו לא יודעים ואת מראהו לא מכירים. הדמות הזאת שעצם קיומה בסימן שאלה, זכתה לכינוי ''גדעון'' בפי הכפריים. למה דווקא גדעון? למה לא יואל? הרי יואל הוא זה שנתפס כשהוא חמוש במשור חשמלי, משור שעבר התאמה מיוחדת לשימוש ככלי במסיק הזיתים? ליואל יש מראה וצורה. ליואל יש גם שם ויש גם כתובת. אבל יואל הוא בשר ודם ככל אחד מאיתנו, ולא דמות מהמיתולוגיה, דמות עם זקן ופאות ושש כנפות שהיא מה שעורך העיתון רוצה היה לראות. גם כתובתו של יואל לא מתאימה לאג'נדה. עדיף לפיכך לקבל כלשונם את דברי הכפריים, עבורם זה היה, הווה ותמיד ישאר גדעון. סיטרא אחרא פרי דימיונם הפרוע. ויתר דברי גדעון, וכל אשר עשה,  הלוא הם כתובים, על ספר עלילות מגדלי הזיתים.


מסיק זיתים בכפר סאלם, סתיו 2006
השנה מגדלי הזיתים יאלצו להסתפק בהכנסות ממכירת יבול הזיתים. בהעדרו של גדעון, לא ניתן יהיה לתבוע פיצויים.כבכל שנה גם השנה, בפרוס חודש חשון, נפתחה עונת מסיק הזיתים. אולם השנה, כך אנו קוראים ב''ידיעות אחרונות'', התמונה היא אחרת. השנה גדעון לא הגיע. חיכו לו, והוא לא בא. אולי בכל זאת זה היה יואל, אותו יואל השובב, שאחרי שבשנה קודמת, בין עצי הזית, נתפש בלי מכנסיו, החליט הפעם מבין עצי הזית להדיר את רגליו?
וכך זכינו, והשנה מסיק הזיתים מתנהל כמעט ללא כל שיבושים והפרעות. והזיתים גדולים ובשלים, כל זית יותר גדול ממישנהו. דע עקא יש קוץ באליה. בשל נבצרותו של גדעון לא ניתן יהיה לתבוע פיצויים העונה. האידילה איננה שלמה. אולי הוא ישוב בשנה הבאה.

עוד לא רגעו הרוחות מנטישתו של גדעון את המערכה, וכבר התרגשה על החקלאים הערבים צרה חדשה. כדרכם מימים ימימה, במהלך ביצוע עבודות המסיק, השליכו הערבים מאזור הכפר בקבוקי תבערה וידו אבנים לעבר כלי רכב ישראלים שעברו בסמוך. בעקבות המקרה צה''ל החליט לא לאפשר את ביצועו של המסיק באזורים הקרובים לציר הנסיעה. וייאנחו החקלאים הערבים מרוע הגזרה, ויזעקו ''על מה ולמה מתנכלים לנו?'' ותעל שוועתם ותגע אל התקשורת. ותשמע התקשורת את נאקתם, ותזכור התקשורת את הברית שכרתה עם ערביי הגדה, ותחדש התקשורת את מסע ההשמצות נגד בני עם ישראל היושבים בשומרון וביהודה.

אך גם בצלה של תקשורת עויינת, הספק עולה אל הלב, אולי בכל זאת, גם בעונות הקודמות, לא גדעון היה זה שהפריע לפעילות הסדירה של מסיק הזיתים?

''בית גידול לטינופת''

''כשאני נכנס לכאן, אני לא שוכח שפה היה בית הגידול של הטינופת הזאת'' המלים הללו נאמרו במהלך סימפוזיון שעסק במעלליו של אהוד (אודי) אדיב, שהתקיים בקיבוץ גן שמואל של הקיבוץ הארצי, מפיו של איתן הבר, מי שהיה מזכירו של רבין המנוח. ''מעריב'', 31 באוקטובר. אני מסתכל על מסך המחשב ממנו אני קורא את ''מעריב'', ומתקשה להאמין למראה עיני. כשלאט לאט המסך מתעוות, האותיות פושטות צורה ולובשות צורה חדשה, והדברים מקבלים משמעות חדשה.


אודי אדיב, קיבל הכשרהדברים נאמרו במסגרת פסטיבל השנאה וההסתה המתקיים מדי שנה בהתקרב המועד בו נרצח רבין, בכנס שהתקיים באוניברסיטת בר אילן, ''האוניברסיטה בה למד הרוצח'', וה''טינופת'' היא יגאל עמיר. אודי אדיב, שקיבל הכשר, מועסק היום כמרצה באוניברסיטה הפתוחה.

אני משאיר לקורא להחליט לבד איזה משני הגופים ראוי יותר לתואר ''בית גידול לטינופת'' – אוניברסיטת בר אילן או קיבוץ גן שמואל (או אולי כל קיבוצי הקיבוץ הארצי לצורך העניין).

50 שנה למבצע קדש

השבוע מלאו 50 שנה למבצע קדש (29 באוקטובר), המלחמה היזומה הראשונה של ישראל נגד מדינה ערבית. יפי הנפש מהשמאל מנפחים לנו את השכל עם ברבורים על מלחמות ''ברירה'' ומלחמות ''אין ברירה'', ועד כמה שהסוג הראשון הוא בחזקת טריפה, ביחוד כשהממשלה הנוגעת בדבר היא של הימין. המלחמה ב-‏1956 לא היתה מלחמת ''אין ברירה'', למרות כל הסיפורים המנסים לשכנע אותנו אחרת. לא נשקפה כל סכנה לקיומה של המדינה, וחדירות הפדאיון היו לא יותר מאשר מטרד. לא נעים, אבל לא נורא. בהשוואה לגורלם של תושבי שדרות בימינו, האוכלים מדי יום את פירות ההצלחה של פינוי גוש קטיף, המצב ב-‏1956 היה בחזקת מחנה נופש עם מסלול מכשולים קטן. שמעתי לפני כעשרים שנה הרצאה של איזה חכמולוג שהסביר במה מבצע קדש שונה ממלחמת לבנון (הראשונה). הקשבתי לדבריו בתשומת לב, אבל הדבר היחיד שהצלחתי להבין מדבריו היה שלראשונה היה אחראי פרס, ולשניה היה אחראי שרון, ושזה עושה את כל ההבדל. הוא לא שכנע את השומעים, והוא גם לא נשמע כאילו הוא שכנע את עצמו. בהשוואה למה שבא אח''כ, גם השם ''מבצע'' נראה קצת מוגזם להרפתקה הצבאית הזאת. ''התקלות'' או ''תקרית גבול'', מעמידים את הדברים בפרופורציה הרבה יותר נכונה.

למבצע קדש היו השלכות מרחיקות לכת. השותפות עם צרפת ואנגליה, שתי מעצמות קולוניאליות בסוף דרכן, ''שרפה'' את ישראל בעיני העולם השלישי. המשקע שנותר עדיין נותן אותותיו עד היום. לצד החיובי של המאזן יש לזקוף את העובדה שצה''ל הוכיח את עצמו והראה שהחסות של מעצמה גדולה (דבר שבן גוריון התעקש עליו כל הזמן) איננה הכרחית (לפחות לא מבחינה צבאית. מבחינה מדינית זה כבר סיפור אחר). לבן גוריון היה אי אמון בסיסי ביכולת של הפיקוד של צה''ל שהיה מורכב ברובו מיוצאי הפלמ''ח. היו לזה סיבות פוליטיות, אבל לא רק. הוא העדיף עליהם את יוצאי הצבא הבריטי, אותו ראה כמודל ראוי לחיקוי. לקראת מלחמת ששת הימים, הרמטכ''ל וכל אלופי הפיקודים כבר היו יוצאי הפלמ''ח.

הנקודה האחרונה שכדאי לשים אליה לב, היא חוסר ההבנה המדהים שמתכנני המבצע הראו בקריאת המצב הפוליטי הבינלאומי. אנתוני אידן, ראש ממשלת בריטניה באותה תקופה, לא היה צ'רצ'יל ולמרות האשליות שלו בנידון, ''היחסים המיוחדים'' שאפיינו את יחסי בריטניה וארה''ב בתקופת צ'רצ'יל (שנבעו מהיחסים האישיים בינו לבין אייזנהאואר, נשיא ארה''ב), היו נחלת ההיסטוריה. מועד המבצע נקבע לסוף חודש אוקטובר, שבוע לפני הבחירות לנשיאות בארה''ב. פרס האמין, וגם שכנע את שותפיו, שבגלל ''הקול היהודי'', אייזנהאואר שעמד להבחר בפעם השניה, יהסס לנקוט בצעדים שיתפרשו כאנטי ישראליים. את המרד בהונגריה שארע סמוך לאותו מועד, אף אחד לא יכול היה לחזות מראש, אבל כשזה קרה ראו את זה כ''בונוס'' שיקשה על הרוסים להתערב. המציאות היתה מקלחת של צוננים על מתכנני המבצע. ההתפתחויות בחזית הבית לא מנעו מהרוסים ומהאמריקאים להתערב. אייזנהאואר קרא נכון את מה שהסתתר מאחורי בחירת המועד למבצע, וראה בזה פגיעה אישית. הוא לא ''סבל'' מעודף אהדה לישראל לפני המבצע, אבל גם מהמעט שהיה לו, לא נותר הרבה. שיתוף פעולה חסר תקדים בין שתי מעצמות העל אילץ את שתי המיני מעצמות להתקפל, וחזון הבית השלישי של בן גוריון נותר בגדר חזון בלבד.

---