במקורו הגרמני, השם ''ליברמן'' פירושו ''איש חביב''. אבל סגן ראש-הממשלה החדש של ישראל איננו איש חביב, לא באישיותו ולא בהשקפותיו - וזה בלשון המעטה.

על חביבותו האישית אפשר לדון על פי העובדה שנעצר פעם מפני שהיכה ילד, שרב עם בנו. אבל זה מעיד רק על אופיו האישי. מה שקובע הוא אופיו הציבורי.

עם חדירתו של אביגדור ליברמן למרכז המערכת הפוליטית, נפתח השבוע פרק חדש בתולדות ישראל.

העיתוי אינו מקרי. בכל 56 שנות חייה לא הגיעה הדמוקרטיה הישראלית לשפל כה עמוק כמו עכשיו.

בבחירות שנערכו לפני חצי שנה, נמנעו קרוב ל-‏40% של הציבור מהצבעה - כמעט כפליים מהאחוז הרגיל.

מאז רדפו פרשות השחיתות זו את זו. נשיא המדינה צפוי לאישום בעוון פרשות אונס והטרדה מינית. נגד ראש-הממשלה מתנהלת שורה שלמה של חקירות שחיתות, הקושרות אותו עם כל מיני מיליונרים מקומיים וזרים. שני שרים כבר עומדים למשפט על עבירות שונות. על לפני שאריאל שרון לקה בשבץ, רבצה עליו ועל משפחתו עננה שחורה של פרשות-שחיתות. ההרגשה הכללית היא שבראש המדינה נמצאת שכבה שלמה של אנשים ציניים ומושחתים.

הציניות והשחיתות של שכבה זו התבטאה גם בהתנהגותה הציבורית. פוליטיקאים בישראל - ובעולם כולו - לא הצטיינו מעולם בקיום הבטחותיהם מלפני הבחירות. אבל אצלנו זה הגיע לשיא - הכול נעשה בגלוי, לעיני השמש והציבור.

אהוד אולמרט ביקש את אמון הציבור על סמך תוכנית מפורשת ומפורטת - ''ההתכנסות''. עכשיו הוא מכריז, מבלי להניד עפעף, שזה ירד מהפרק. נותרה לו רק תכנית אחת - לשרוד בשלטון.

עמיר פרץ ביקש את אמון הציבור כמי שעומד לחולל מהפכה אמיתית במדינה - מהפכה ''חברתית'', שתשים קץ לעושק השכבות החלשות ותדאג להם - זקנים, חולים, מובטלים, ועוד. הפער בין עשירים ועניים בישראל הוא מהגדולים בעולם המערבי. פרץ הבטיח גם לפעול למען השלום עם הפלסטינים.

למחרת הבחירות בגד פרץ בהבטחותיו בגלוי, בחוצפה ובחוסר-בושה. כדי לקדם את הקאריירה האישית שלו, הוא ויתר על כל תפקיד חברתי וקיבל את תפקיד שר-הביטחון. מאז הוא דורש את הגדלת תקציב הביטחון על-חשבון התקציבים הסוציאליים. במקום שלום הוא עשה מלחמה. השבוע הפר גם את התחייבותו שלא לשבת בממשלה עם אביגדור ליברמן. כמעט כל השרים של מפלגת-העבודה שותפים לבגידה מחפירה זו.

המעשה החשוב הראשון של ממשלת אולמרט-פרץ היה להכניס את המדינה למלחמה המיותרת וחסרת-התוחלת בלבנון. קלות-הדעת, שבה פתחו במלחמה קשה ומסובכת מתחרה עם קלות-הדעת, שבה ניהלו אותה בכל שלביה. כדי להוסיף חטא על פשע, הם מסרבים למנות ועדת-חקירה ממלכתית לבדיקת התנהלותם.

המלחמה השאירה בציבור מועקה קשה, שנוספה על מועקת השחיתות והבגידה. נוצרה תמונה של דמוקרטיה שכולה מושחתת וכושלת.

כשם שפירצה קוראת לגנב, מצב כזה קורא לפאשיזם.

כאן נכנס לתמונה אביגדור ליברמן.

שכירי-הספין של אולמרט ופרץ מנסים להרגיע אותנו. מה יש מה, הם אומרים לנו, מה כל-כך מיוחד בליברמן?

הוא דוגל בטרנספר, בהוצאת הערבים מהמדינה? הוא איים להשמיד את מצריים על-ידי הפצצת סכר-אסואן? הוא דרש להוציא להורג את נציגי האזרחים הערביים בישראל, שנפגשו עם ראשי סוריה וחיזבאללה? אז מה! גם רחבעם זאבי, שהכנסת ערכה השבוע ישיבת-אבל מיוחדת לזכרו, הציע טיהור אתני, וגם אפי איתם, ראש ''האיחוד הלאומי'', מדבר בשפה דומה.

אסור להכניס איש כזה לממשלה? למה מה? הרי ליברמן כבר ישב בממשלה, וכך גם זאבי ואיתם.

הטיעון הזה מחמיץ את העיקר. הליברמן שנכנס לממשלת אריאל שרון לפני חמש שנים ייצג קבוצת-שוליים קטנה של עולים חדשים, וניתן היה להאמין שאלה, אחרי קליטתם בארץ, יתפזרו בין המפלגות השונות. שרון היה מנהיג חזק, והיה ברור שאין השפעה רבה לשרי ממשלתו. ואילו הליברמן שנכנס לממשלת אולמרט הוא אדם אחר לגמרי: מנהיג של מפלגה חזקה ומתחזקת, ובראש הממשלה עומד עסקן קטן וחלש, שנמאס על רוב הציבור.

מפלגת ליברמן אינה דומה למפלגת-קדימה הפיקטיבית ולמפלגת-העבודה המתפוררת. היא מאורגנת כצבא, וליברמן מנהל אותה כדיקטטור. היא אירגנה את מרבית הציבור של עולי ברית-המועצות, ומתפשטת גם לשכבות האחרות. היא מנצלת את מצוקתם של כל החלכאים והנדכאים במדינה. היא דומה למפלגה הבולשביקית, שאותה הכיר ליברמן בנעוריו בברית המועצות. (הייתי מגדיר זאת כך: ''בולשביזם מינוס מארכסיזם שווה פאשיזם.'')

כאשר המערכת הדמוקרטית מעוררת בוז בקרב הציבור, וכאשר פושטת הדעה ש''כל הפוליטיקאים מושחתים'' ו''המערכת רקובה עד היסוד'', איש כזה מהווה סכנה קיומית לדמוקרטיה.

אימרה ישנה אומרת שישראל יכולה להגשים רק שתיים מתוך שלוש שאיפות: להיות מדינה יהודית, להיות מדינה דמוקרטית, ולהחזיק בארץ-ישראל השלמה. היא יכולה להחזיק בכל הארץ ולהיות דמוקרטית - אבל אז לא תהיה מדינה יהודית. היא יכולה להחזיק בכל הארץ ולהיות יהודית - אבל אז לא תהיה מדינה דמוקרטית. היא יכולה להיות יהודית ודמוקרטית, אבל אז היא לא יכולה להחזיק בכל הארץ.

על סמך האימרה הזאת התנהלה המדינה מאז יומה הראשון ועד היום. הנימוק העיקרי לתוכנית ה''התנתקות'' של שרון וה''התכנסות'' של אולמרט היה בדיוק זה: שכדי לשמור על אופייה היהודי והדמוקרטי של ישראל, צריך לוותר על חלק מהשטחים הפלסטיניים הכבושים, שבו יושבת אוכלוסייה ערבית צפופה.

לימין הקיצוני יש על כך תשובה, הדומה לביצה של קולומבוס: אפשר בהחלט להשיג את כל שלוש המטרות. הפיתרון הוא טיהור אתני - גירוש האוכלוסייה הערבית מכל הארץ.

קשה לבצע זאת במשטר דמוקרטי. לכן כלולה בגישה זו, כמעט אוטומטית, ההבנה שצריכים להקים במדינה משטר של ''איש חזק''. קרי: דיקטטורה גלויה או מוסווית.

לרוב זה לא נאמר בפה מלא, אלא בסיסמאות מעורפלות המלוות בקריצת-עין. גם ליברמן אינו אומר זאת בפירוש. אבל כל מי שעוקב אחרי התבטאויותיו יכול להסיק את המסקנות בעצמו.

התופעה המדכאת ביותר בשעה זו היא חוסר-התגובה.

בגידת מפלגת-העבודה הייתה צפויה. עמיר פרץ אמנם נשבע שלא יישב בממשלה עם ליברמן, אך הוא מוכן למכור את עקרונותיו, תמורת המשך כהונתו כשר-הביטחון. כך נהגו גם כל חבריו השרים, מלבד אופיר פינס. אי-אפשר היה גם לצפות לצעקה גדולה מדי מצד מרצ, אחרי שיוסי ביילין אכל עם ליברמן ארוחת-בוקר מתוקשרת והרעיף עליו שבחים.

אבל גם מפי הציבור הרחב לא נשמעים ביטויים של זעזוע. היו כמה מאמרים של מחאה ודאגה, אבל גם אלה לא הצביעו על הסכנה הקיומית הצפויה לרפובליקה הישראלית. אפילו הציבור הערבי בישראל, שליברמן מאיים על עצם קיומו, לא התעורר למחאה אמיתית. ב''יום האדמה'' של 1976 זה נראה אחרת. וכך גם באוקטובר 2000, כאשר התקומם הציבור הערבי נגד מה שנראה לו כסכנה למסגד אל-אקצה.

מה פשר התגובה הרפה הזאת, המזכירה כל-כך את הימים האחרונים של רפובליקת ויימאר?

קיים הזלזול הגובר במערכת הדמוקרטית. יש עייפות כללית, אחרי זעזועי השנה האחרונה. יש נסיגה אל הבעיות הפרטיות. לאיש ברחוב קשה לדמיין את הסכנות. הוא כל-כך התרגל לדמוקרטיה (ליהודים), שכלל אינו מסוגל לתאר לעצמו איך זה לחיות בלעדיה. הוא בטוח ש''זה לא יכול לקרות כאן.''

ואולי הוא צודק?

בסוף המאה ה-‏19 היה בצרפת גנרל בשם ז'ורג' בולנג'ה, שהכול האמינו שהוא עומד לחולל או-טו-טו הפיכה צבאית ימנית-קיצונית. אבל הגנרל התמהמה, דחה את ההפיכה המדוברת שוב ושוב, עד שמישהו הטיח בפניו: ''אדוני הגנרל, בגילך נפוליון כבר היה מת!'' אומרים שזה שבר את הקסם, השלטונות התחילו לפעול נגדו והוא ברח לחו''ל.

יכול להיות שגם ליברמן יתגלה בסופו של דבר כדחליל. אבל לא הייתי מהמר על זה, אם הציבור הישראלי לא יתעורר בעוד מועד.

---