''מרכז העבודה הכריע: נשארים בממשלה ברוב מוחץ אישרו חברי המרכז בהצבעה גלויה את הצעת היו''ר להישאר בממשלה, למרות הצטרפות ליברמן'' – כך מבשר מעריב, מה 29 באוקטובר, 2006. בידיעות אחרונות כותרת דומה, וגם הג'רוסלם פוסט בעקבותיהם. קטע אחד, המופיע בג'רוסלם פוסט ונעדר מהעיתונים העבריים, שם בפי פרץ את המשפט ש''כף רגלו של ליברמן לא תדרוך במשרד הביטחון''. זה מעלה שאלות מעניינות באשר ל''תאום האסטרטגי'' שיהיה בתחום אחריותו של השר החדש, אבל זה כבר נושא לדיון אחר.

אבל להצטרפותו של ליברמן לקואליציה, ולכניסתו לממשלה ישנם אספקטים אחרים עליהם כדאי להרחיב את הדיבור. הליברמניזציה של הממשלה גררה בעקבותיה התפרצות חסרת תקדים של שנאה והסתה שלא היו מביישים את מסע רצח האופי שהתקשורת עשתה לנתניהו בעשור הקודם. אי אפשר שלא להזכר בספרו של ג'ורג' אורוול, 1984, המתאר חברה עתידית הבנויה על טיפוח השנאה. לחברה הזאת היתה דמות שטנית, עמנואל גולדשטיין, אויב העם, שהיה נשוא השנאה הזאת. כל אזרח חייב לקחת חלק פעיל בתוכנית יומית המכונה ''תוכנית השנאה'' (a daily routine known as hate program). במלים של ג'ורג' אורוול: ''פרטי התוכנית של שתי דקות השנאה היומית, היו משתנים מיום ליום, אבל לא היה יום בו גולדשטיין לא היה הדמות המרכזית. הוא היה הארכי בוגד, ראש וראשון למחללי טוהר המפלגה. כל הפשעים נגד המפלגה, כל הבגידות, פעולות החתירה, הכפירה, והסטיות היו פועל יוצא של מה שגולדשטיין הטיף לו'' (The programmes of the Two Minutes Hate varied from day to day, but there was none in which Goldstein was not the principal figure. He was the primal traitor, the earliest defiler of the Party's purity. All subsequent crimes against the Party, all treacheries, acts of sabotage, heresies, deviations, sprang directly out of his teaching). תחליף ''גודלשטיין'' ב''ליברמן'', ובהינף עט אתה עובר מישראל של 2006 לעולמו של אורוול ב 1984.

כמה שזה נראה ונשמע חולני, אני חושב שכל ההתלהמות הזאת נגד ליברמן לא נועדה אלא לכסות על שביעות רצון וסיפוק מהעובדה שזה קרה. אפשר לאמר שנוכחותו של ליברמן בממשלה הביאה ישועה לכל הטרנספריסטים של השמאל. עכשיו הם יכולים להרגע, מי שהוא יעשה בשבילם את העבודה. הם ימשיכו לקלל, להשמיץ ולהסית, אבל עמוק בלב הם שמחים שיש מי שהוא שאומר בגלוי את מה שהם חושבים. יש פסיקה חד משמעית של הכהן הגדול של כנסיית השלום, עמוס עוז, ''טרנספר זה רק בשבילנו, טרנספר זה לא לצרינו''. ולחיזוק דבריו הוא מוסיף ''נשכב על הכבישים ובגופותינו נעצור את הטרנספר של צרינו'' (אינני ערב לדיוק בציטוט כאן, כי זה מהזכרון, אבל זאת רוח הדברים). ושני רעיו לשלישית עג''י, גרוסמן ויהושוע מנענעים בראשיהם ומחרים אחריו ''אכן כן, אכן כן, לא יקום ולא יהיה, לא יהיה טרנספר במקומותינו''. אבל כל המלל הזה נועד לאוזני האספסוף הממלא תקופתית את ככר מלכי ישראל בלבד. למימוש הצורך האמיתי, הבטחת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית, דרושים מעשים ולא מלים. כאן צריך להתמודד עם הבטחותיו של חבר הכנסת הערבי זכור ''היום אנחנו מיליון וחצי, בעוד 20 שנה נהיה שלושה מיליון'' (מעריב, 31 באוקטובר).

היעד של שמירה על ''האופי היהודי'' של מדינת ישראל הוא בראש מעייניהם של חבדי שלישיית עג''י. גם כל חבורת המיל', הבדימוס והלשעבר המאיישת את ה''מועצה לשלום ולביטחון'' דוגלת באותו האידיאל. אומנם הם אף פעם לא אומרים איך הם מתכוונים לבצע את זה בשטח, אבל אני חושב שהם באמת מתכוונים למה שהם אומרים כאשר הם מדברים על מדינת ישראל כ''מדינה בעלת אופי יהודי''. ניסיתי בשורות הבאות להעלות על הכתב את האפשרויות השונות על מנת לבוא לקראתם ולחסוך להם את הצורך לאמר את הדברים במפורש. חלק מהרעיונות נשמע די מגעיל, ומי שאין לו עור עבה, מוטב שידלג על הקטע הזה. ראו הוזהרתם.

בראש ובראשונה יש לאסור על הערבים את הנוהג של ריבוי נשים. האיסלאם מתיר לכל גבר לשאת ארבע נשים? לא אצלנו. הצעד הבא הוא לאסור על נשים ערביות ללדת. אם זה לא יעבוד, אפשר לנקוט בצעד יותר דראסטי ולבצע עיקור של כל הנשים הערביות, במקרה האחרון, צריך לשקול את האפשרות של צעד דומה לגבי הגברים הערביים כדי למנוע טענות על קיפוח. אפשר לדרוש גיור חובה של כל הנולדים לאמהות ערביות. אפשרות אחרת היא פשוט להרוג את כל הנולדים – זו שיטה שכבר מוזכרת בתנ''ך (''כל הבן הילוד היאורה תשליכו''). נכון ששם זה מתייחס רק לבנים זכרים, אבל אני בטוח שיימצאו מתנדבים לפרוש את חסותם על הבנות. זה רחוק מלמצות את כל האפשרויות, אבל זה נותן תמונה טובה של מה שמסתובב במוחם הקודח של ''שומרי האופי היהודי'' (כמעט שיצא לי ''שומרי החומות'') מהאליטה השמאלנית. תסכימו אתי שמול הרעיונות האלה מבית היוצר של השמאל, ליברמן כבר לא נשמע כל כך גרוע. השיטה של ליברמן נראית אפילו הרבה יותר הומנית.

אין ספק שלמי שמודע לכך שכדי להגשים את מטרותיו צריך לנקוט באמצעים שאינם עולים בקנה אחד עם הפוליטיקה התקינה, זה מאוד נוח שיש מין ליברמן כזה שעליו אפשר לגלגל את ''האחריות לביצוע'', ושאותו אפשר להשמיץ מעל כל במה, גם בעולם הרחב. למען האמת, אם לא היה ליברמן היה צריך להמציא אותו. ככה אפשר לשמור על ''טוהר התדמית''. זה כמו ''ללכת עם ולהרגיש בלי''.

פירות הנצחון

אחד מהספיחים של כל מלחמה, הוא תגמול של מפקדים על הישגיהם. קצינים ומפקדים בכל הרמות זוכים לקידום מחוץ למסגרת הפז''ם. בתחום הזה המלחמה האחרונה איננה שונה מקודמותיה. זה לא מפליא לפיכך שבעקבות ההישגים המרשימים של המלחמה, אנו עדים לשורה של העלאות בדרגה, ומינויים המבטאים קידום, של שורה של קצינים ברמות פיקוד שונות. כל העיתונים מדווחים על כך היום (31 באוקטובר). הבולט ביותר הוא קידומו של מפקד אוגדת הגליל, תת אלוף גל הירש, לראשות אגף התכנון במטכ''ל, מינוי שאליו מתלווה העלאה לדרגת אלוף. הקידום הזה מעורר לא מעט תמיהות מאחר ותיפקודה של האוגדה במהלך המלחמה היה שנוי במחלוקת (בלשון המעטה). במאמר קודם (פא''צ 21 באוקטובר) ספרתי על כך שאלוף (מיל') יורם יאיר הוא זה שהתמנה ע''י הרמטכ''ל לתחקר את תיפקוד האוגדה ומפקדה במהלך המלחמה. האלוף (מיל') יורם יאיר נושא באחריות למחדל ליל הגלשנים שארע בעת שהוא כהן כמפקד האוגדה בעת שהיה תת אלוף. המחדל ההוא כלל לא הפריע לקידומו של יורם יאיר. עכשיו הסיפור חוזר על עצמו. המחדל נשאר יתום והקידום במקומו עומד, או שאולי תופס כאן הכלל של ''כגודל המחדל, גודל הקידום''? בכל מקרה, על זה נאמר ''הפוסל, במומו פוסל'', או אולי להיפך, אני כבר מתחיל להתבלבל.

חבל רק שבעיתונים לא כתבו מה עלה בגורלו של הש''ג של 2006. האם, כמו את הש''ג של ליל הגלשנים, דנו אותו למאסר?

---