יצר הדיבור הוא תכונה אנושית. למרות אימרות מהסוג של ''גם אוויל מחריש לחכם ייחשב'', או ''יפה שתיקה לחכמים'', מעטים הם אלה המסוגלים לשמור על שתיקה לאורך זמן. בתחומי המדיניות והפוליטיקה, זה כבר הפך לאקסיומה – מוכרחים לדבר. אין מלחמה, סכסוך, או מחלוקת, מקומיים או בינלאומיים, שלא ניתן ליישבם באמצעות דיבורים. גם היום אתה שומע מפי פציפיסטים מבוגרים ש''את מלחמת העולם השניה אפשר היה למנוע אילו רק היו מדברים עם היטלר'', וש''אפשר היה ליישב את כל המחלוקות של אז ללא שימוש באלימות''. יש כאן איזה מין דפוס חשיבה עקום, לפיו עצם ההדברות הופכת להיות מטרה, ללא כל קשר למה שיושג או לאן זה יוביל.
כששומעים וקוראים את שפע המלל על כך ש''מוכרחים לדבר'', או ש''מוכרחים לפתוח במו''מ'', או ש''מוכרחים לנקוט יוזמה'', או ש''צריך לחפש פתרונות יצירתיים'', אי אפשר שלא לשאול על מה הם מדברים? אישים כמו עמוס לפידות או דני רוטשילד, או כל אחד מאלופי הדימוס האחרים של ''המועצה לשלום וביטחון'', הכותבים בעיתונות ומופיעים בטלוויזיה חדשות לבקרים. חברי שלישיית עג''י (עוז, גרוסמן, יהושוע) בהופעותיהם החוזרות בפני ההמונים הממלאים את ככרות ושווקי מדינת ישראל, בהן הם קוראים לממשלת ישראל ''לעבור מהמימד הצבאי למימד המדיני''. על מה הם מדברים? הרי הם יודעים שהצד השני, אתו הם כל כך משתוקקים ל''דבר'', רימה ומרמה אותם לאורך כל הדרך. שהצד השני איננו מתכוון למלא אפילו מלה אחת מכל מה שידובר יסוכם. שאצל הצד השני הונאה ורמאות הם דרך חיים. אז מה הריצה המטורפת הזאת להדברות? רצו לאוסלו, ואח''כ רצו לג'נבה, ואם אני מכיר את יוסי הקטן, הוא בוודאי מתרוצץ עכשיו בחיפושים אחרי המחר בהרי אררט או בחוצות טימבוקטו. ועל מה ולמה כל המהומה?
אהוד הראשון, בשובו מהפיאסקו של קמפ דייויד 2000, הסביר שמטרתו בהליכה להדברות עם ערפאת היתה ''לחשוף את פרצופו האמיתי של האחרון, ולהראות שהוא איננו מתכוון למה שהוא אומר'' (הוא לא נסח את זה בדיוק כך, אבל זאת היתה רוח הדברים). זו לא היתה בדיוק התשובה שהוא נתן כששאלו אותו מה יש לו לחפש בקמפ דייויד ערב צאתו לדרך (במאמר מוסגר, אהוד השני למד ממנו, וגם הוא נתן את התשובות לשאלות שנשאלו ערב היציאה למלחמה רק אחרי שהיא הסתיימה, אבל זה לא נושא הדיון כאן). היתה למישהו אשליה לגבי ערפאת? ואם נעבור לדור הנוכחי של הצד השני, האם משהו השתנה? כל הזמן שומעים ש''צריך לתת צ'אנס לאבו-מאזן'', ש''צריך לעזור לאבו-מאזן לעמוד בפני הקוראים תגר על מנהיגותו'', ש''צריך לדבר עם החמאס'', ש''צריך לפתוח במגעים עם החיזבאללה'', ש''יש על מה לדבר עם הסורים''. העיקר לדבר. לא חשוב עם מי, לא חשוב על מה, וגם לא חשוב למה. ומה יגידו אחר כך כשלא יצא מזה כלום (במקרה הטוב)?
מקובל לאמר ש''לדבר לא עולה כסף''. יש לי חשש רציני שבמקרה הנוכחי לדיבורים יהיה מחיר, דם אם לא כסף.
משק כנפי הנשיאות
נושא מרכזי בחדשות - האפשרות שפרס ''ילך'' על הנשיאות. פרס ניצב בפני דילמה אמיתית. מצד אחד, האפשרות שהפעם זה יעבור, ושהוא אכן ייבחר לנשיא המדינה, נראית כמעט וודאית. מצד שני, הוא מרגיש ש''הוא עדיין לא מיצה את עצמו'' (כך הוא התבטא באותו ראיון בטלוויזיה ממנו צטטתי בעבר –
פא''צ, 14 באוקטובר – כששאלו אותו על הנשיאות). המציאות היא שסיכוייו של פרס לזכות בראשות הממשלה אינם מבוטלים כלל. נכון לעכשיו, אולמרט מחופר טוב במשרד ראש הממשלה, אבל זה יכול להשתנות מהר מאוד אם תוקם ועדת חקירה ממלכתית. מאחר ואף אחד לא יהיה מעוניין בבחירות חדשות שיכולות להחזיר את נתניהו לתמונה במקרה שאולמרט ייצטרך לפנות את הכסא, סביר להניח שהקואליציה הנוכחית תחפש מועמד חלופי, ומי אם לא פרס יהיה מועמד הפשרה שיזכה למירב התמיכה. אומנם זה לא בטוח, כי בינתיים אולמרט מגלה כושר שרידות מעולה, אבל לא לעולם חוסן.
הבעיה של פרס היא לפיכך האם להעדיף ציפור ביד היום (הנשיאות), או להשאר בעמדת המתנה לשתי ציפורים בעתיד (ראשות הממשלה עם כל המשתמע מכך). על פי הדיווחים בעיתונות, בנושא הנשיאות מובטחת לפרס תמיכתו של אולמרט. פרס זוכר טוב מה שוויה של תמיכה כזאת, כי גם בסיבוב הקודם, בו הפסיד את הנשיאות לקצב, מועמדותו של פרס נהנתה מתמיכת ראש הממשלה (לפחות במלים). ההבדל הוא שלאהוד הראשון לא היה ממה לחשוש, פרס לא איים על מעמדו. אדרבא, בממשלתו של אהוד הראשון פרס היה בבחינת גלגל חמישי בעגלה. לא כך מצבו של אהוד השני. כשפרס נושף בעורפו, יש לו הרבה ממה לחשוש. ממשכן נשיאי ישראל, פרס לא יהווה איום ישיר על מעמדו של אולמרט כראש ממשלה, ולכן סביר להניח שה''ברז'' שאהוד הראשון ומפלגת העבודה עשו לפרס בסיבוב הקודם לא יחזור.
תסמונת ליברמן
המשטרה חוקרת ומזוז מזיז את אמות הספים, ובכל זאת, בשעה טובה ליברמן בפנים. אומנם לא בתפקיד בו חשקה נפשו (מה שהקל על אינספקטור קלוזו לסגור את התיק), אבל ''שר לענייני אסטרטגיה'' נשמע טוב מאוד ברזומה (אפילו מזוז פסק שלמרות שה''חקירה'' המשטרתית עדיין בעיצומה, אין כל מניעה שליברמן יהיה ''שר לענייני אסטרטגיה''. ממש יפה מצדו). מה לא עשו לאיש הזה ומה לא אמרו עליו. רק נתניהו זכה למבצע רצח אופי העולה על מה שעשו לליברמן. אבל עכשיו הכל מאחור. הטָרף היה לכשר, וגם כל אלה ממפלגת העבודה שנשבעו בנקיטת חפץ ''לא יקום ולא יהיה, לא נשב ביחד עם האיש הזה'', מברכים עכשיו על המוגמר.
הקול הקובע
הבחירות הממשמשות ובאות כאן, העמידו אותי בפני דילמה. כפי שתארתי בפרוט לפני קרוב לשנה (''
זו דמוקרטיה? זה...'', פא''צ, 25 בנובמבר, 2005), אין להצבעה שלי (או של כל מצביע בודד אחר לצורך העניין) כל משמעות. מאחר והסיכוי שהקול הבודד שלי ישפיע כהוא זה על תוצאות הבחירות הוא פחות מאשר הסיכוי שלי לזכות בלוטו, שאלתי את עצמי בשביל מה כל הטרחה? למה להשקיע את המאמץ? ולא צריך לזלזל. הצבעה כאן זה לא כמו בארץ. בישראל, כל מה שעל אדם לעשות ביום הבחירות זה לבחור פתק ולהכניס אותו למעטפה אותה יש לסגור ולשלשל לקלפי. בזה מתמצית הדמוקרטיה הישראלית. כאן זה לא כל כך פשוט. בהצבעה יש לבחור בין שלושים לארבעים מועמדים (לסנאט, לבית הנבחרים, למושל המדינה, לסגן המושל, לגוף המחוקק של המדינה, נציגים למועצות החינוך, שופטים וכו' וכו', כולם נבחרים באופן אישי, למרות שהם מייצגים מפלגות), בנוסף לכך צריך להצביע בעד או נגד כחצי תריסר יוזמות חקיקה (המספר הזה משתנה ממדינה למדינה). רק למלא את טופס ההצבעה, לוקח קרוב לחצי שעה (לא מספיק לסמן X או √ במשבצת המתאימה, צריך למלא את כל המשבצת בדיו שחור או כחול). אם לוקחים את העסק ברצינות וקוראים במלואם את דברי ההסבר המתלווים ליוזמות החקיקה ואת חומר הרקע על המועמדים השונים, זה סיפור שיכול לקחת חצי יום. קל לשער איזה תורים נוצרים בתחנות ההצבעה ביום הבחירות. השנה הונהגה בפעם הראשונה הצבעה אלקטרונית, כשהבוחר מצביע באמצעות צג מגע (Touch Screen), תהליך שחוסך זמן. אבל גם לגעת בצג ארבעים או חמישים פעם לוקח זמן. כדי להקל על הבוחר יש אפשרות ל''הצבעה מוקדמת'' – ישנן תחנות הצבעה (בספריות ציבוריות ובעיריות) הנפתחות כבר שבועיים לפני יום הבחירות, ויש אפשרות ל''הצבעת נעדר'' (Absentee vote), המתבצעת דרך הדואר, גם היא אפשרית החל משבועיים לפני יום הבחירות. ישנן מדינות בהן הצבעת נעדר מתאפשרת רק למי שיש לו סיבה, וישנן כאלה בהן כל אחד יכול לנצל את הזכות הזאת גם אם אין לו סיבה. אמנם בטקסס צריך לתת סיבה, אבל בתור ''אזרח בכיר'' (Senior Citizen) אני נהנה מהזכות הזאת באופן אוטומטי. בארץ היו קוראים לי קשיש או זקן או גימלאי, כאן אני אזרח בכיר, ואלו לא מלים ריקות, זה משתקף ביחס.
היתרון של הצבעת נעדר הוא ברור, אפשר לשבת בבית ולעיין בניחותא בכל החומר. אפשר ללכת לספריה, או לפנות לאינטרנט על מנת לראות מה באמת מסופר על המועמדים השונים. אפשר גם להתייעץ עם הרעיה והכל בזמני החופשי. צריך רק לשלם עבור הבול.
כל זה מחזיר אותי לשאלה המקורית, אם הקול שלי לא ישנה מאומה, למה להוציא 52 סנט (מחיר הבול) ולהשקיע כשעה וחצי או שעתיים למילוי הניירת? כבר עמדתי להשליך את הניירות לפח, כשלפתע נזכרתי בשאלה השניה שהעליתי במאמרי הקודם – מה יהיה אם כולם יחשבו כמוני ואף אחד לא יצביע? זה הכריע את הכף. החלטתי להצביע. אולי בכל זאת הקול שלי יקבע.
הערה לסיום. זאת מערכת הבחירות הששית או השביעית בה אני משתתף כאן בארה''ב, ועדיין לא זכיתי לראות תחנת קלפי מבפנים. הנוחיות הזאת שווה הרבה.
שליפות מההיסטוריה
השבוע (26 באוקטובר), מלאו 125 שנה לארוע שהונצח במיתוס של המערב הפרוע וזכה לכינוי ''הדו קרב באו קיי קוראל'' (the Gunfight at the O.K. Corral). הארוע עצמו היה עימות בין שלושה אנשי חוק, האחים ווירג'יל (Virgil), וויאט (Wyatt) ומורגאן (Morgan) אירפ (Earp) וידיד שלהם, דוק הולידיי (Doc Holliday), לבין קבוצה של ''קאו בויס'', האחים אייק (Ike) ובילי (Billy) קלנטון (Clanton) והאחים טום (Tom) ופראנק (Frank) מקלורי (McLaury). הכינוי קאו בויס מופיע במרכאות מפני שבניגוד לפרוש הרווח היום, ברבע האחרון של המאה ה 19 התואר קאו בויס לא התייחס למגדלי בקר אלא לגונבי בקר. הקרב התחולל בעיירת מכרות כסף משגשגת בשם טומבסטון (Tombstone) במדינת אריזונה, ונמשך קצת יותר מחצי דקה (תחשבו איזו יצירתיות נדרשה כדי לעשות מזה סרט באורך מלא). במהלך הקרב נורו כשלושים יריות, שניים מהקאו בויס נהרגו במקום, שלישי נפצע אנושות ומת יותר מאוחר מפצעיו והרביעי נאסר. ההיסטוריה של המערב הפרוע משופעת בעשרות (קרוב לוודאי מאות) קרבות כאלה שלא מעטים מהם היו הרבה יותר עקובים מדם. בכל זאת, הקרב באו קיי קוראל תופס מקום מיוחד בהיסטוריה האמריקאית, והוא זכה להיות מונצח ביותר מגירסה אחת על מסך הכסף. עד היום אלפי תיירים צובאים על העיר לחזות בשיחזור של הקרב.
מה שמעניין הוא שהרקע ומרבית הגורמים שהובילו לארוע לא השתנו, עדיין נמצאים על סדר היום וממשיכים להוות סלע מחלוקת במערב (שכבר איננו כל כך פרוע) ארה''ב. בראש ובראשונה העימות בין הממשלה הפדרלית לבין השלטונות המקומיים על סמכויות שיפוט (jurisdiction). האחים אירפ היו מרשלים (US Marshals) ובתור שכאלה ייצגו את המימשל הפדרלי. התושבים התייחסו בעוינות לפעילותם של נציגי החוק הפדרליים, והשריפים המקומיים לא ראו בעין יפה את מה נראה להם כחדירה לטריטוריה שלהם. היה גם רקע פוליטי למחלוקת בכך שהשריף המקומי בטומבסטון היה דמוקרטי והאחים אירפ היו רפובליקנים (זכרונות מלחמת האזרחים היו עדיין טריים, ולהיות רפובליקני בדרום מערב ארה''ב באותה תקופה לא היה כבוד גדול). הנושא הספציפי עליו פרץ הקרב התייחס לוויכוח על הזכות לשאת נשק, נושא המעסיק את האמריקאים עד היום. היתה תקנה עירונית שאסרה לשאת נשק בתחומי העיר, אבל השריף, שהיה ביחסי ''דו קיום בשלום'' עם הקאו בויס, לא מצא לנכון לאכוף אותה (בהחלט יתכן שהוא לא הרגיש שהוא מסוגל להתמודד עם הקאו בויס). האחים אירפ לא ראו שום סבה לוותר לאלה שראו את הזכות לשאת נשק כזכות יסוד (היום זו העמדה של שדולת הנשק – ה NRA, ושל רוב הרפובליקנים). הם לא היססו לאכוף את החוק, וכשנתקלו בסירוב הגיבו במעשים ולא בדיבורים. גם נושא ההגירה הבלתי חוקית היה קיים כבר אז, אם כי בכיוון ההפוך. הקאו בויס היו עוברים באופן חופשי למכסיקו וגונבים שם בקר (זו היתה ממש תעשיה), ובשעת הצורך היו מחסלים את מי שהפריע להם. החוואים בארה''ב נהנו מהפעילות הזאת ולא ראו בה דבר שלילי (מאחר ולמכסיקנים בארה''ב היה אז מעמד כמעט זהה לזה של הכושים, מעט מאוד מכסיקנים ניסו להעתיק את מגוריהם לארה''ב). מחאות של ממשלת מכסיקו לא עזרו. גם הנושא של שימוש בצבא היה שנוי במחלוקת אז כמו היום. חוק מיוחד שנחקק ב 1878 (Posse Comitatus Act) אסר על שימוש בצבא הפדרלי לאכיפת החוק, והשאיר את כל הבעיות הקשורות למעבר הגבול לטיפולן של רשויות החוק המקומיות (השריפים). החוק הזה עדיין בתוקף.
בקיצור, אין הרבה חדש תחת השמש.
למידע נוסף, ספרו של אלן ברה
(Allen Barra) Inventing Wyatt Earp: His Life and Many Legends.
