פעם היתה מדינה שהיו בה אנשים רזים ושמנים. האנשים הרזים נשאו על כתפיהם את האנשים השמנים. לפעמים זה היה קשה מאוד והם כמעט נפלו, אבל הם חשבו שזו דרכו של עולם. גם האנשים השמנים חשבו שזו דרכו של עולם שהרזים יחזיקו אותם על הכתפיים. האנשים הרזים היו עובדים בשביל עצמם ומפרנסים את כולם. האנשים השמנים היו עובדים בשביל כולם ומפרנסים את עצמם. וכך חלפו שנים רבות.
יום אחד בא איש אחד בשם ביבי... האיש הזה הציע שהאנשים השמנים יעשו דיאטה כדי להקל על האנשים הרזים. זה הכל... והוא הכריח את האנשים השמנים לעשות דיאטה כדי להקל על האנשים הרזים. וכל האנשים השמנים התחילו לעשות דיאטה. והיה רק איש שמן אחד שהוא לא הצליח להכריח.
אחת ההצלחות הגדולות של בנימין נתניהו, שר האוצר לשעבר, היתה ניסוח המשל 'השמן והרזה'. המשל, שהוצג לציבור בראשית 2003, מקפל בתוכו אמירה מתומצתת על מצב המשק ואמירה לאן יש להוביל את הכלכלה הישראלית. לאחר יותר משנה וחצי (16.11.2004) בתפקיד טען נתניהו כי ''בסקטור הציבורי עדיין יש שומנים מיותרים שניתן וצריך להוריד'' (
נתניהו רומז).
במהלך החודשים האחרונים טענתי לא פעם שמערכת הביטחון היא אחד החלקים השמנים במערכת הציבורית ושיש מקום לקצץ בתקציב הביטחון כחלק מצעדי היעול הנדרשים. המשכתי בכך גם במהלך מלחמת לבנון השניה ולאחריה. לרווחתי, בימים האחרונים החלו להישמע הערות בולטות על האפשרות לקצץ בתקציב הביטחון מפי אנשים שלדבריהם יש הד בולט במערכת הפוליטית.
בהמשך נעסוק בקשר שבין המשל של נתניהו והקיצוץ בתקציב הביטחון. נסיים בכמה הערות על הביטוי 'קפיטליזם חזירי' שטבע חה''כ הותיק שמעון פרס.
על השמן והרזה
ברמה אחת המשל של נתניהו אומר שבמשק, בכלכלה, המגזר הפרטי הוא זה שצמיחתו מאפשרת לרמת החיים שלנו לצמוח. ברמה השניה המגזר הפרטי יותר יעיל מהמגזר הציבורי ביצור ובאספקת שירותים ומוצרים. לבסוף באופן מעשי המגזר הפרטי הוא זה שבעצם מפרנס גם את המערכת הציבורית; הוא זה שמספק לה מקורות לתקציביה.
במסגרת המשפחה אנחנו נוהגים לקנות את צרכינו אצל מי שמוכר אותם במחיר הנמוך היותר. זה קורה במחיר הכי נמוך שאפשר כאשר יש בשוק תחרות חופשית. תחרות חופשית מתקיימת כאשר כל אחד מאיתנו (יצרנים וקונים) פועלים על פי האינטרס הפרטי כדי להשיג בשוק את הטוב ביותר, מֵרוּב (מקסימיזציה של) הרווח, והתוצאה תהיה האופטימלית עבור החברה כולה. תפקידה של הממשלה הוא כתפקידה של מערכת השמן במכונית (מכונה) – להחליק (לשמן) את החיכוך בין החלקים הנעים במנוע. למרות שהשמן לא מניע את המכונית היא לא תיסע רחוק בלי שמן או עם תקלה במערכת השמן.
במקרה שלנו המנוע הוא המשק והחלקים הנעים הם המגזר העסקי ומערכת השמן היא המערכת הביורוקרטית הנדרשת, כולל המערכת המשפטית, כדי לקבוע ולאכוף את כללי המשחק הכלכלי. המנוע הזה צריך להיות משוחרר ממונופולים ועסקים ממשלתיים-ציבוריים, הפחות יעילים, במידת האפשר. תפקידה של המערכת הביורוקרטית הוא לתת (לאפשר) ליזמים לעשות (laissez faire = 'לתת לעשות' בצרפתית) את עבודתם ביעילות
בגדול על הממשלה להבטיח שתתקיים תחרות חופשית או במילים אחרות למנוע מכשולים ומחסומים לתחרות חופשית (מונופולים וכו'), או לפרקם כאשר פעולת המניעה לא הצליחה. יש מכשול אחד לתחרות, 'מוצרים ציבוריים', שעל הממשלה להיות מעורבת ביצורם ובאספקתם לאזרחים. 'מוצר ציבורי' (public good) הוא מוצר שהיצרן הפרטי לא משלם את מלוא המחיר על השימוש בו. ללא פיקוח היצרן הפרטי לא משלם על הפגיעה באיכות, או זיהום, (המים או האוויר, למשל) שנגרם מתהליך היצור שבאחריותו. אלו גם המוצרים שהצרכן לא ממש משלם את עלותם המלאה או שאינו רוכש אותם לעצמו. את השימוש בשירותי הגנה, את התועלת, שמספקים הצבא והמשטרה במדינה אי אפשר למנוע מאזרח שחי באותה מדינה אבל אינו מוכן לשלם עבורם.
'מוצר ציבורי' הוא מוצר שמתקיימים בו אחד משני תנאים:
- המגזר הפרטי לא משלם את מלוא מחירו.
- מוצר שהיצרן לא יכול למנוע אותו ממי שלא משלם עבורו.
ממשל על פי העקרונות הללו צריך להיות קטן ויעיל – לעסוק רק במה שהמגזר הפרטי לא מיצר ביעילות. ממשל כזה צריך להיות קטן וזריז. תהליך ההפרטה הוא הכלי להקטנת מעורבותו של הממשל בפעילות הכלכלית ובאספקת שירותים לאזרח. לעומת זאת, גידול בהוצאה הציבורית בהגדרה מקטין את המקורות לפעילות המגזר הפרטי, מכריח את המגזר היצרני לעשות דיאטה – לצמצם את פעילותו. כאשר המערכת הציבורית גדלה, משמינה, בהכרח המגזר הפרטי נעשה רזה יותר.
תמונת הראי של תהליך ההפרטה היא תוכנית הדיאטה של השמנים עליה מספר הציטוט בראש המאמר (
אגדת עם). השמן ש'מסרב' לקחת חלק בתוכנית הדיאטה הוא מערכת הביטחון שמצליחה להימנע מקיצוץ משמעותי בתקציבה. על זה כתבתי לא מזמן כי ''לפי הערכתי יש לא מעט 'שומנים' בתקציב הביטחון כך שהמגמה צריכה להיות קיצוץ תוך חיזוק החוסן הביטחוני'' (
חוסן לאומי - העשיר והעני תלויים, 5.9.2006). במילים אחרות קיצוץ בתקציב הביטחון לא צריך לפגוע בחוסן הביטחוני.
בימים אלו ממש קראנו דברים של עוד אנשים שודאי יודעים דבר או שנים על תקציב הביטחון ועל תהליך קבלת ההחלטות שקובע את גודלו היחסי והאבסולוטי. בראיון לארי שביט אמר הרמטכ''ל לשעבר משה יעלון שצריך להיזהר ''מפני הגדלה מופרזת של תקציב הביטחון. האיתנות הכלכלית של ישראל היא מרכיב מרכזי בביטחון הלאומי'' (
הרמטכ''ל לשעבר). הוא קושר את האזהרה הזאת עם האפשרות שהגדלה מופרזת של תקציב הביטחון מסכנת את החוסן הכלכלי ולכן גם עשויה לפגוע בחוסן הלאומי.
הנה עברו שנתיים נוספות ונתניהו בשלו; נתניהו שוב מדבר על עודפים ושומנים במערכת הציבורית ולא חושש לציין שמשרד הביטחון הוא המשרד היחיד שלא היה תחת תוכנית של בקרה והתייעלות. הוא גם אמר שבכלכלה מודרנית המגזר הציבורי מתפרנס על חשבון המגזר הפרטי. המגזר הפרטי הוא המנוע העיקרי לצמיחה אותה אנו חווים בשנים האחרונות. אבל עדין ''חייבים לצמצם את הסקטור הציבורי ולחזק את הפרטי... חייבים להמשיך ולייעל את הממשלה ולא כל ייעול הוא כואב'' (
''כדי לצמוח יש להוריד מסים ולייעל את הממשלה''). הוא גם אמר ''
לא יכולים לענות על הצרכים החברתיים והביטחוניים אחרת? יש הרבה מה לקחת מהביטחון''. לבסוף כמו הצדיק שיודע נפש בהמתו הוא טען שהשומנים הרבים במערכת הביטחון שלא טופלו, כנראה גם לא יטופלו.
יעלון לא אומר באופן ישיר שאפשר לקצץ בתקציב הביטחון אבל לפי דבריו על האיתנות הכלכלית ניתן להבין שהוא לא יפסול מגמת קיצוץ על הסף. לעומת זאת בנימין נתניהו נאמן לדעותיו מתקופתו במשרד האוצר ממשיך לטעון שיש שומנים במערכת הביטחון ושאפשר לקצץ הרבה בתקציב הביטחון. זה חייב להיות חלק חשוב בצמצום המגזר הציבורי כדי לפנות מקורות למגזר הפרטי.
אפשר לטעון שהכסף שהולך לתקציב הביטחון מוזרם חזרה למשק ולכן הגדלת התקציב תגדיל את הפעילות במשק ואת התוצר. זה נכון. אבל הזרמת המקורות הללו דרך המגזר הפרטי שיותר יעיל תייצר יותר פעילות ויותר תוצר. זאת ועוד, הפרטת חלקים מתקציב הביטחון כמו התעשיות הביטחוניות יתרום למשק בשתי צורות. הצורה הראשונה תהיה חיסכון בתקציב או הפנייתו לתחומים שלא ניתנים להפרטה. הצורה השניה, בגלל היעילות, תוספת תוצר ותוצר ליחידת תשומה (חומרי גלם, עבודה והון).
קפיטליזם חזירי?
ביוני 2004 נידונה האפשרות שמפלגת העבודה תצורף לקואליציה. נתניהו התנגד בטענה שזה יפריע לניהול המדיניות הכלכלית שהנהיג שממילא סבלה מהפרעות ותקלות. שמעון פרס, יו''ר האופוזיציה, הודיע: ''
אנחנו נגד קפיטליזם חזירי''. מאז הביטוי הזה משמש להבעת דעה חריפה נגד ההפרטות ו'התוצאות השליליות' ותהליכי התקרבות לקפיטליזם.
בדצמבר 1984, לפני כ-23 שנים, במפעל חומרי ההדברה של יוניון קרבייד האמריקאית, בבופאל שבהודו אירעה תקלה חמורה: החלה דליפה של כ-27 טונות גז רעיל מאד, methyl isocyanate, שהביאה למותם של אלפי אנשים. החברה ברחה מהודו מיד לאחר האסון והשאירה את הזיהום באתר ללא טיפול ובכך דנה את תושבי המקום לשנים רבות של סבל, מחלות ומוות של עוד אלפי אנשים (
What happened in Bhopal?). גם ממשלת הודו שכנראה פחדה לפגוע בתדמיתה כיעד להשקעות זנחה בעצם את קורבנות האסון. רק לאחר כ-5 שנים הגיעה יוניון קרבייד להסכם עם ממשלת הודו על תשלום פיצויים בסכום מצחיק שערכו כעלות טיפולים רפואיים במשך 5 שנים בלבד. שני עשורים לאחר האסון, הנפגעים מבופאל עדין נאבקים על פיצוי ראוי ועל טיפול סביבתי ראוי (
בית משפט בארה''ב דחה תביעות ניצולי האסון).
האם האסון שמתרחש בבופאל הוא תוצאה של 'קפיטליזם חזירי'?
העובדה שבעצם תוצאות האסון לא טופלו עד היום אינה קשורה כלל לקפיטליזם. האחריות המיניסטריאלית למחדל היא על ממשלת הודו, הסוציאליסטית, שבאחריותה אכיפת החוק ושלום אזרחיה. הדימוי של מערכת השמן במנוע מתאים גם כאן – היא התקלקלה ולא מלאה את תפקידה: הגנה על איכות הסביבה ('מוצר ציבורי') וחיי תושביה. כאשר אין חוק או אכיפת החוק חלשה כל אחד (אזרח בודד או חברה עסקית) יברח מאחריות. זה לא הקפיטליזם.
דניאל בן סימוןהעיתונאי דניאל בן סימון מכנה 'פשע' את העובדה שהמדינה לא היתה בישובי הצפון בשעות הקשות שעברו על תושביהם בימי מלחמת לבנון השניה, במיוחד אלו ''...שלא היה ביכולתם לברוח...'' את האשם הוא תולה, לא פחות ולא יותר, בכך שבעשורים האחרונים נטשה המדינה ''את תפקידיה הבסיסיים והעבירה אותם לידי השוק החופשי, לגופים התנדבותיים ולעמותות שוחרות טוב'' (
בגידת המדינה). בן סימון לא מכנה את נטישת הצפון בשמות מפוצצים אבל בכל זאת מאשים את תהליך ההפרטה ב'פשע'.
ראשית, אין כל פסול בכך שהמדינה מאפשרת לאירגונים התנדבותיים לפעול לרווחת התושבים, במיוחד כאשר רבים מהם זוכים למימון מתקציב המדינה. רעיון ההפרטה מבוסס על העיקרון שהמגזר הפרטי יותר יעיל אבל לא באספקת כל המוצרים. למרות תהליכי ההפרטה של חלק מהשירותים שהמדינה מספקת לאזרחיה, הטיפול באוכלוסיית העורף בעת מלחמה לא הופרט. האחריות הזאת נמסרה לפיקוד העורף. כדי שהאחריות לטיפול באזרחים תעבור לפיקוד העורף באופן מעשי נדרשת החלטת ממשלה מתאימה, על מצב מיוחד בעורף, החלטה שאכן התקבלה. נראה שאלוף פיקוד העורף לא חשב שהוא צריך לפעול והממשלה לא טרחה, או לא עשתה די לעורר אותו לפעולה. גם כאן כמו בופאל שבהודו ובצֶ'רנוֹבִּיל שאוקראינה, זה לא הקפיטליזים האכזרי.
