כאשר חברה עסקית נקלעת לקשיים בעקבות ניהול כושל או החלטות שגויות של ההנהלה, הצעד הראשון הוא הדחת ההנהלה המכהנת ומינוי הנהלה חילופית. לפעמים זה מינוי זמני, עד למציאת מועמד הולם, אבל הדחה מיידית של האחראים לכישלון היא בחזקת א' – ב' של ניהול תקין. הנימוק של ''לחכות עד שיימצא מועמד מתאים'' לא קיים בעולם העסקים. גם הנימוק של ''גם המחליפים יכולים להכשל'' לא מועלה מאחר ולכל בר בי רב ברור שזה נימוק חסר משמעות לאור העובדה שלהנהלה הקיימת יש כבר ''רקורד'' מוכח של כישלון. חברה עסקית איננה יכולה להרשות לעצמה את המותרות של כישלון חוזר (לעתים קרובות היא בקושי מצליחה לצאת בשלום מהכישלון הראשון) ולכן בעולם העסקים, כשמדובר בהנהלה שכשלה, אין פשרות, ואין ''הזדמנות שנייה''. אנשים שמגיעים לרמת ניהול בכיר בחברות עסקיות מודעים לסיכון הזה. כדי ל''רכך'' את המכה, הומצא הפטנט של ''מצנח הזהב'' (Golden Parachute) שהוא במהותו חבילת תנאי פרישה נדיבים ביותר, לה המנהל זוכה גם אם פרישתו היא בעיקבות כשלון, למעט מקרים בהם מדובר בנסיבות פליליות.

במאמר מוסגר, חובה לציין כאן שבישראל זה לא תמיד עובד כך, מאחר והכלכלה איננה חופשית ומידת המעורבות הממשלתית מונעת מכללי השוק לעשות את שלהם.

בניגוד משווע לעולם העסקים, בפוליטיקה מנהיגים שורדים גם אחרי פאשלות מונומנטליות. מנהיגים הנושאים באחריות לכשלונות נשארים על הכסא וממשיכים לתפקד כאילו מאום לא קרה. בישראל, הנהגה שנכשלה רואה כ''חוסר אחריות'' את הרעיון שיש לתת למי שהוא אחר לנסות במקום שהם נכשלו. הגישה הזאת איננה דבר חדש. כבר אהוד ברק, שעד לעלייתו של אולמרט לשלטון היה חסר מתחרים על התואר ''ראש הממשלה הגרוע ביותר שהיה למדינת ישראל'', הפגין דבקות בכסא במימדים חסרי תקדים. הוא ממש נאחז בקרנות המזבח, והמשיך להתנהג כאילו היה ראש ממשלה גם אחרי שאבד לחלוטין את אמון הציבור והכנסת. הוא היה בטוח שאם הוא ''יפנה ישירות אל העם'' הוא יזכה בהכשר רטרואקטיבי על כל תעלוליו. בכל מה שקשור לארוגנטיות, אהוד השני (אולמרט) לא מבייש את קודמו בתפקיד (אהוד הראשון): ''לא היה ל'קדימה' כישלון משמעותי אחד'' מספרת לנו הכותרת ב''ידיעות אחרונות'', מיום 19 בספטמבר, ואולמרט ממשיך ומתייחס לתגובות הציבור על המלחמה ''לעיתים התחושות אינן משקפות את הישגיה האמיתיים של המלחמה. מדינות העולם מבינות את ההישגים האדירים של המלחמה הזו ואני מבין זאת''. מה לעשות, ציבור של אידיוטים שלא מבין את מה שמובן לכל העולם (כנראה שההצבעה עבור 'קדימה' בכל זאת אומרת מה שהוא על הציבור . . .). מאחורי סרובה של ההנהגה לתת למי שהוא אחר לנסות, מסתתר החשש (האמיתי במרבית המקרים) שהמי שהוא האחר יצליח במקום בו היא נכשלה. כדי להוכיח את ''צדקת הדרך'' עושים הכל כדי להבטיח שמי שלא יחליף אותה גם הוא יכשל. אצל ברק זו היתה ממש מדיניות של ''אדמה חרוכה'', דבר שבא לידי ביטוי ב''ירושה'' שהוא הותיר למחליפו בתפקיד. צריך עכשיו להמתין ולראות אם גם כאן אולמרט יתנהג כמו אהוד הראשון.

על מנת לאפשר לציבור לפרוק תסכולים, מינו וועדת טיוח (הפעם, לשם שינוי, לא ''וועדת חקירה'' שבעבר היתה הטרמינולוגיה הרשמית, אלא ''וועדה ממשלתית בודקת''). מינוי הוועדה, בחירת החברים שיכהנו בה, בחירת הנושאים שיעמדו לבדיקה, והגדרת סמכויותיה של הוועדה, כל אלה נעשו בידי אותם המנהיגים שכשלונותיהם אמורים להחקר. הם הפוסקים האחרונים בתחום הזה. וכך זכינו לוועדה שבראשה עומד שופט בדימוס שעבר את גיל השמונים, שניים מחבריה הם משורות האקדמיה (משפטים ומדעי המדינה) ושני חבריה האחרים הם אלופים במילואים. כבר במאמר קודם (אבוי למנוצחים, 2 בספטמבר, 2006) התייחסתי לשאלת הכישורים של חברי הוועדה ואין טעם לחזור על כך כאן. דבר אחד בכל זאת אני חש חובה לציין. היתה לי הכרות אישית קרובה עם אחד מהאלופים שבוועדה. אדם בעל עבר צבאי רב תהילה, אבל הפעם האחרונה שהוא הריח אבק שריפה היתה לפני כמעט ארבעים שנה. זה מזכיר לי את מה ששמעתי ממכר שהיה נוכח בישיבות של וועדת אגרנט אחרי מלחמת יום הכיפורים. באחת הישיבות, רב אלוף לסקוב, הרמטכ''ל לשעבר, שאל את גורודיש אם החיילים במעוזי התעלה היו מצויידים בכידונים.

הוועדה תחקור, הוועדה תבדוק, הוועדה תשאל, והוועדה תגבה עדויות, ובסופו של דבר היא תוציא דו''ח שחלקים ממנו ישארו חסויים (גם בנושא הזה ההחלטה הסופית תהיה של ה''בעלי דבר''). במקרה הטוב התהליך הזה יימשך כמה חודשים, ובינתיים חרושת הספין של אדלר וחבורתו תעבוד במלוא הקצב להסיח את דעת הציבור לנושאים אחרים. בבוא העת להסיק מסקנות הש''ג יועמד לדין. אם המסקנות תהיינה חמורות במיוחד, אלוף הפיקוד יודח מתפקידו (בינתיים אלוף הפיקוד התפטר ביוזמתו -- הוא הרגיש לאן הרוח נושבת. ייתכן שייצטרכו למצוא קרבן אחר). אולי גם לא יחדשו את המינוי לרמטכ''ל. זה הוא זה. להתראות בפאשלה הבאה.

---