לקראת יום השנה החמישי לתקיפת מגדלי התאומים, רשת הטלוויזיה ABC הכינה סרט בשם ''הדרך ל 9/11'' (The Path to 9/11) המתאר את השתלשלות העניינים שהביאו לארוע שעדיין נמצא על סדר היום בארה''ב. מדובר בסרט באורך של חמש שעות שמוקרן בשני חלקים (חלק ראשון, בן שלוש שעות, הוקרן אתמול, 10 בספטמבר, והחלק השני, בן שעתיים, יוקרן היום, 11 בספטמבר). הסרט שייך לסוג של מה שמכונה כאן Docu Drama, הפקה קולנועית המתבססת על ארועים שהתרחשו בפועל. שילוב של דימיון ומציאות, כשהחלק המציאותי אמור להיות אותנטי והחלק הדימיוני נועד למלא את החללים ול''החליק'' את זרימת העלילה. הסרט מתאר את התקופה החל משנת 1993, בה ארע ניסיון הפיגוע הראשון במגדלים, עד לפיגוע הסופי, בו התמוטטו המגדלים בשנת 2001.

במבט ראשון לא נראה שהקרנת הסרט היתה צריכה לגרום להתרגשות מיוחדת. העיתוי הוא במקום והנושא עדיין ''חם'' ומעסיק את תודעת הציבור. הפיגוע במגדלי התאומים כבר היה הנושא של מספר סרטים. רק במרוצת חצי השנה האחרונה עלו על המסך שני סרטים חדשים. ובכל זאת, הסרט החדש עורר כאן סערה ציבורית במימדים שהם כמעט חסרי תקדים. יש לזה שתי סיבות. האחת היא שהפעם מדובר בסרט שהוא בחלקו דוקומנטרי. הסרט נוגע במספר נושאים קונטרובסליים, שבחלקם הם עדיין פצע פתוח, וישנן לא מעט השגות על מידת האותנטיות לה הוא מתיימר. הסיבה השניה היא מערכת הבחירות המתנהלת כאן במלוא העוצמה. הדמוקרטים רואים, במידה לא מעטה של צדק, את הסרט, ובמיוחד את עיתוי ההקרנה, כמכשיר תעמולה של הרפובליקנים.

הבחירות שעומדות להתקיים בראשית נובמבר הן ''בחירות ביניים'' (mid-term elections) בהן הנשיא איננו עומד לבחירה. ברמה הלאומית כל חברי בית הנבחרים עומדים לבחירה וכן שליש מחברי הסנט. שאר הבחירות הן ברמה של המדינות – מושלים וחברים אחרים של המימשל המקומי, חברי בתי הנבחרים של המדינות השונות וכל מיני תפקידים ציבוריים כמו תובעים, מפקדי משטרה (Sheriffs) חברי מועצות חינוך וכו' וכן שופטים במדינות בהן שופטים אינם ממונים אלא נבחרים. מטבע הדברים בבחירות כאלה מרבית הנושאים קשורים למדיניות פנים ונושאי מדיניות חוץ ובטחון תופסים רק מקום משני. זו גם כמעט מסורת שבבחירות כאלה המיפלגה שנציגה יושב בבית הלבן מאבדת מכוחה. הפעם זה שונה. נושא מרכזי אחד בבחירות, מדיניות ההגירה והיחס למהגרים הבלתי חוקיים, הוא על הגבול. הוא קשור גם למדיניות פנים וגם למדיניות חוץ, וגם לא ניתן לנתק אותו מבעיות הביטחון. הרפובליקנים מרבים ל''נגן'' על הסכנה הפוטנציאלית של חדירת טרוריסטים בחסות ההגירה הבלתי חוקית, והדמוקרטים, בשל גישתם הליברלית לנושא, נמצאים בעמדת נחיתות. נושא שני, חשוב ביותר, הוא המלחמה בעיראק. יש אי שביעות עצומה בציבור כאן מהאופן בו מתנהלת המלחמה והדמוקרטים בונים על זה. הבעיה של הדמוקרטים היא שאי שביעות הרצון הזאת מתייחסת רק לניהול המלחמה ולא לעצם הרעיון של המלחמה, אותה מרבית הציבור רואה כחלק הכרחי של המלחמה בטרור. זה לא עולה בקנה אחד עם העמדה של רוב ההנהגה הדמוקרטית במיוחד זאת של הקיצוניים שבהם. הדמוקרטים מנסים בכל כוחם לנצל את אי שביעות הרצון של הציבור מבלי להראות כמתנגדים לעצם המלחמה. ללכת עם ולהרגיש בלי. מה שפוגע מאוד בדמוקרטים היא העובדה שהם התנגדו (וממשיכים להתנגד) לכל אמצעי החקיקה שהנשיא מבקש להעביר כדי להקל על המלחמה בטרור וכן זה שהם מעמידים בספק את חוקיותן של פעולות שהנשיא כבר נקט בהן. הציבור הרחב, שדווקא תומך בנשיא בנושאים האלה, מתקשה לעשות הבחנה בין הביקורת (המוצדקת) של הדמוקרטים על אופן ניהול המלחמה בעיראק לבין התנגדותם הכוללת למלחמה. העובדה שהמאבק צמוד מוסיפה את ה''פלפל'' לקלחת. הדמוקרטים זקוקים ל 15 חברי בית נבחרים ול 6 סנטורים נוספים כדי שהשליטה בקונגרס תעבור לידיהם (435 חברי בית הנבחרים ו 33 סנטורים עומדים לבחירה). לפי מרבית המשאלים כרגע הדמוקרטים מובילים ויש להם סיכוי טוב שזה יקרה. הפער הוא קטן ומאוד לא יציב, וכל ארוע חולף יכול לשנות אותו. משאלים שנעשו מיד לאחר גילוי נסיון הפיגוע האחרון באנגליה הראו שלו הבחירות היו מתקיימות אז, הדמוקרטים היו מפסידים בגדול.

הקרנת הסרט החדש מתפרשת ע''י הדמוקרטים כניסיון מכוון לפגוע בסיכוייהם לזכות בשליטה בקונגרס, וזה מכמה סיבות. ראשית הסרט מפנה את תשומת הלב של הציבור לנושא המלחמה בטרור והסכנות הנשקפות לארה''ב מהטרור הבינלאומי. זה דבר שהדמוקרטים מנסים כל הזמן למנוע, כי בתחום הזה התדמית שלהם גרועה מאוד (בדומה ל''מחנה השלום'' של השמאל בישראל). התדמית הזאת היתה גורם מכריע בכשלונם של הדמוקרטים בבחירות של 2004 למרות אי שביעות הרצון מהביצועים של מימשל בוש. שנית הסרט מזכיר לכולם שלפיגוע שארע ב''מישמרת'' של בוש, קדמו שמונה שנים של מימשל קלינטון, שמונה שנים של שאננות בהן לא נעשה כלום בנושא למרות שלא היה מחסור במידע (בדומה לשש שנות ''השקט'' בגבול הצפוני של מדינת ישראל שקדמו למלחמה האחרונה). יתרה מזאת, קשה שלא לראות בגישה הנגטיבית של הדמוקרטים למלחמה בטרור במשך חמש השנים האחרונות המשך של מדיניות בת היענה שאיפיינה את תקופת קלינטון.

הקרנת הסרט עוררה גל של תגובות זעם מצד החוגים הליברליים שהשקיעו מאמצים רבים למנוע את ההקרנה, וכאשר זה לא הלך, להמעיט בערכו הדוקומנטרי. המאמצים כללו פניות למפרסמים שיסירו את חסותם מההקרנה, מחאות להנהלת הרשת על התערבות ''לא הוגנת'' במהלך הבחירות, ואפילו איומים לא מוסווים של כמה סנטורים דמוקרטיים ש''הדבר יילקח בחשבון'' כשיהיו דיונים על חידוש רשיון ההפעלה של הרשת. חשוב לשים לב שגל המחאות, הדרישות לאסור על ההקרנה והאיומים בא כולו מהחוגים שבימים כתיקונם רוממות חופש הדיבור היא בראש מעייניהם. לפני כמה חודשים תארתי כאן את דיכוי חופש הדיבור בידי שוחרי חופש הדיבור (החופש לדכא את החופש, 21 במרץ, 2006). אז הדברים התייחסו לעולם האקדמי בו אצולת הפוליטיקה התקינה מנסה לשמור על מעמדה. הפעם הדברים גלשו לתחום התקשורת הציבורית ולפוליטיקה. באנלוגיה ל''עולה לכתה ב' אבל לא בבית ספרנו'', אצל השמאל הליברלי זה ''חופש דיבור – רק אצלנו'' (freedom of speech is for me and not for thee). המקקארתיזם במיטב כיעורו מתגלה כתכונה מובנית של השמאל הליברלי והתקשורת ה''מתקדמת''.

לשם השוואה, בשנת 2004, בעת שהתנהלה מערכת הבחירות לנשיאות, במאי הוליוודי בשם מיכאל מור (Michael Moore) הפיק סרט בשם פארנהייט 9/11 (Fahrenheit 9/11) שתאר את תקיפת מגדלי התאומים כתרוץ בו מימשל בוש השתמש כדי להפוך את ארה''ב למדינת משטרה. הסרט הפך להיות למעשה חלק מתעמולת הבחירות של הדמוקרטים, אבל למרות שהיו לא מעט ביקורות על הסילופים, אף אחד לא העלה בדעתו לבוא בדרישות לאסור את ההקרנה או לאיים על המפיקים. לאלה האחרונים עוד היתה החוצפה להגדיר אותו כסרט דוקומנטרי.

הסרט של רשת ABC איננו מתיימר להיות דוקומנטרי, למרות שהוא מכיל הרבה חומר דוקומנטרי. איכותו איננה מי יודע מה והמפיקים אינם מסתירים שחלק מהסצינות עברו ''שיפוצים''. מעבר לזה שהוא מחזיר את המלחמה בטרור למרכז הבמה הוא ממחיש יפה שלמימשל קלינטון ולדמוקרטים היה חלק לא מבוטל בהזנחה שאיפשרה את הפיגוע. את זה הדמוקרטים לא אוהבים לשמוע.

לסיכום, השמחה רבה. הרפובליקנים ואמצעי התקשורת השמרניים נהנים מכל רגע, למרות שהסרט לא מחמיא במיוחד למימשל בוש. עבורם זו הזדמנות שלא תסולא בפז לחשוף את הצביעות השמאלנית בכל מה שקשור לחופש הדיבור. הם בלי הרף חוזרים על כך שמטרת התיקון הראשון לחוקה (זה שמבטיח את חופש הדיבור, ושהליברלים סוגדים לו) היא יותר מאשר לאפשר הקרנה של סרטים פורנוגרפיים בטלוויזיה.

---