מתוך מבול ההאשמות והקיטורים מזדקרת סיסמה אחת, שיש בה כדי לעורר צמרמורת אצל כל בעל-זיכרון: ''הפוליטיקאים לא נתנו לצבא לנצח''.

בדיוק כפי שכתבתי כאן לפני שבועיים, קמה לתחייה, ממש לנגד עינינו, העלילה הישנה של ''תקיעת סכין בגב הצבא''.

וככה זה נשמע: סוף-סוף, יומיים לפני הסוף, התחיל להתגלגל המבצע היבשתי. הודות לחיילינו הנחושים, אנשי המילואים, הייתה זאת הצלחה מסחררת. ואז, בדיוק כשעמדנו לנצח בגדול, באה הפסקת-האש ועצרה את ההתקדמות.

אין בזה אף לא מילה אחת של אמת. המבצע הזה, שתוכנן ותורגל מראש במשך שנים, לא יצא לפועל לפני כן, מפני שהיה ברור שלא ישיג הישג בעל-ערך אך יעלה בקרבנות רבים. צה''ל היה, אמנם, כובש שטחים נרחבים, אך בלי כל יכולת להרחיק משם את לוחמי החיזבאללה. הרי את העיירה בינת-ג'בייל, סמוך לגבול, כבש צה''ל שלוש פעמים, ולוחמי חיזבאללה נשארו שם עד הסוף. אילו כבשנו 20 עיירות כאלה, החיילים והטנקים היו חשופים ב-‏20 מקומות להתקפות קטלניות של אנשי-הגרילה ונשק הנ''מ המשוכלל שלהם.

אם כן, מדוע הוחלט בכל זאת, ברגע האחרון ממש, לפתוח במבצע ''ההרחבה'' – אחרי שכבר הוחלט באו''ם על הפסקת פעולות האיבה? התשובה נוראה: היה זה תרגיל ציני, מנוול ממש, של השלישייה הכושלת. אולמרט, פרץ וחלוץ רצו ליצור ''תמונת ניצחון'', כפי שנאמר בגלוי בתקשורת. על המזבח הזה הוקרבו חייהם של 33 חיילים.

המטרה הייתה לצלם את החיילים המנצחים על גדות הליטני. לרשות המבצע עמד זמן קצוב של 48 שעות, עד כניסת הפסקת-האש לתוקפה. אף שהצבא השתמש במסוקים כדי להנחית את החיילים, היעד לא הושג. בשום מקום לא הגיע הצבא אל גדת הליטני.

לשם השוואה: במלחמת-לבנון הראשונה, זו של אריאל שרון ב-‏1982, חצה הצבא את הליטאני כבר בשעות הראשונות. (הליטני, שהיה פעם נהר אמיתי, איננו כיום אלא נחל קטן. רוב מימיו מנוצלים הרחק משם בצפון. בקטע האחרון שלו הוא מרוחק כ-‏25 ק''מ מהגבול, אבל ליד מטולה המרחק הוא ארבעה ק''מ בלבד.)

הפעם, כשנכנסה הפסקת-האש לתוקפה, הגיעו כל היחידות שהשתתפו במבצע לכפרים אי-שם בדרך לליטני, והפכו שם לברווזים במטווח, מוקפים בלוחמי-חיזבאללה, בלי דרכי-אספקה בטוחות. מאותו רגע והלאה הייתה לצה''ל רק שאיפה אחת: להוציא אותן משם בכל המהירות, ולא חשוב מי יבוא במקומן.

אם תקום ועדת-חקירה ממלכתית – והיא חייבת לקום – שתבדוק את כל מהלכי המלחמה החל בקבלת ההחלטה על פתיחתה, היא תצטרך לחקור גם את הדרך שבה התקבלה ההחלטה על המבצע האחרון הזה. מותם של 33 חיילים וסבלן הנורא של משפחותיהם דורשים זאת!