הפסקת אש בעיניים ערביותבשעה טובה נדם קול התותחים והטילים והשקט חזר למרחבי מדינת ישראל. עדיין לא שלום, רק הפסקת אש, אבל גם זה משהו. רגע, הפסקת אש? האם מי שהוא נסה פעם למנות כמה הסכמי הפסקת אש נחתמו בין ישראל לערבים במהלך מחצית המאה האחרונה? הרי מספר ההסכמים שנחתמו מאז פרוץ השלום של אוסלו לבדו תופס מקום של כבוד בספר השיאים של גינס. כמו המונח ''שלום'', המושג ''הפסקת אש'' הפך להיות מליצה ריקה מתוכן בהקשר לסכסוך הערבי ישראלי, במיוחד כאשר מדובר בהפסקת אש בחסות האו''ם.

להפסקת אש בזמן מלחמה יכולות שתי מטרות. האחת, הפסקת האש יכולה להיות הצעד הראשון לפתיחת מו''מ לקראת השגת הסדר כולל של הסכסוך וחתימת הסכם שלום. בשניה, הפסקת האש היא צעד זמני בלבד, פסק זמן המנוצל להתארגנות מחדש לקראת חידוש הלחימה בתנאים נוחים יותר. בשני המקרים הפסקת האש איננה יכולה להיות המטרה של מלחמה. אדם צריך להיות דפוק לחלוטין בשכלו כדי לצאת למלחמה רק על מנת להגיע להסכם הפסקת אש, ''טוב'' ככל שיהיה. למרבה הצער, לפי דיווחים של סוכנות אסושייטד פרס, אולמרט רואה בהסכם הפסקת האש השגת מטרת המלחמה בכך שהוא ימנע חזרה למצב הקודם בו ארגון החיזבאללה היווה מדינה בתוך מדינה בדרום לבנון (it will prevent a return to the status quo in which Hezbollah ran a state-within-a-state in south Lebanon), ופרס סגנו מוסיף שישראל יצאה כשידה על העליונה גם במובן הצבאי וגם במובן הפוליטי (we came out of this with the upper hand, both politically and militarily). אחרי שבמהלך המלחמה אולמרט, בהבל פיו, חיסל באופן מוחלט את התשתית של החיזבאללה, זה לא מפליא שהוא מאמין שהפסקת האש באמת תמנע מהם את היכולת לחזור למצב הקודם...

העורף הישראלי ספג כ-‏4000 טילים וקטיושות, ערי ישראל ויישוביה נחשפו להתקפות בהיקף העולה על כל מה שהמדינה ידעה במשך כל שנות קיומה, כמיליון אזרחים נאלצו לבלות חודש במקלטים, למעלה ממאה וחמישים אזרחים וחיילים ישראלים נהרגו, בנוסף לכמה מאות אזרחים לבנונים, וכל זה כדי להשיג הפסקת אש שתאפשר את שובם של ''שומרי השלום'' מהאו''ם לדרום לבנון. נו, באמת.

בתקופת מלחמת העולם הראשונה היה שיר בו היתה השורה ''אנחנו לא נחזור משם עד שזה ייגמר שם'' (we won't come back till it's over, over there). זו היתה רוח הדברים בהודעותיה של ממשלת ישראל בימים הראשונים אחרי פרוץ המלחמה. בתום חודש של לחימה, חלה תפנית של מאה ושמונים מעלות, וצה''ל חוזר משם למרות שזה לא נגמר שם.

יוגי ברה (Yogi Berra), דמות ציורית מעולם הבייסבול בארה''ב, ידוע באימרות הכנף השנונות שלו שנאמרו בדרך כלל באנגלית קלוקלת. אחת מהמפורסמות שבהן היא זה לא נגמר עד שזה נגמר (It ain’t over ‘til it’s over). האימרה הזאת, שהפכה לנכס צאן ברזל של הפוליטיקה האמריקאית, קולעת ''בול'' למצב הנוכחי בלבנון. זה לא נגמר. זה גם אף פעם לא ייגמר, אם גם בפעמים הבאות צה''ל יחזור בלי שזה ייגמר.

אימרה אחרת של יוגי ברה, המתארת טוב את כל מהלך המלחמה, היא אם אתה לא יודע לאן אתה רוצה להגיע, יש לך סיכוי טוב להגיע למקום אחר (If you don't know where you're going, chances are you will end up somewhere else).

ומה הלאה?

לכאורה המלחמה הסתיימה בלא הכרעה, אבל זה רק לכאורה. המציאות הלא נעימה היא שלמעט מספר דל למדי של הישגים ברמה הטקטית, ישראל נחלה תבוסה מוחצת. צריך להיות חסיד שוטה כדי לא להכיר בכך. לא כאן המקום להטיח האשמות או לחלק ציונים. וגם לא כאן המקום לדון אם זה קרה באשמת הדרג הצבאי או המדיני. אלה נושאים לדיון בפני עצמם, ואני גם לא בטוח שאני הכתובת הנכונה לניהול דיון כזה. אסתפק לכן בקביעת העובדה, ואנסה לראות מה יכולות להיות המשמעויות לעתיד. בנתונים בהם פרצה המלחמה, לנסראללה ולוחמיו היה יתרון אחד שאף אחד לא חשב עליו. הוא כלל לא היה צריך לנצח, הוא היה צריך רק לא להפסיד. זה תמיד המצב בהתמודדות בין כוחות לא שווים. העובדה שביום הלחימה האחרון, אחרי שכל התשתית שלו ''חוסלה באופן מוחלט'', אירגון החיזבאללה עדיין היה מסוגל להמטיר על ישראל למעלה ממאתיים טילים וקטיושות אומרת הכל.

קל מאוד להגיע למסקנות לא נכונות מהעובדה שלא הושגה הכרעה. אבל גם הקביעה שלא ניתן לנצח במלחמת גרילה, וגם הקביעה שלא ניתן לנצח בעזרת חיל האוויר בלבד אינן נכונות. קוסובו היא ההוכחה הטובה ביותר. לעניות דעתי, המודל של קוסובו, בו הושגה הכרעה בלי שיתוף של חייל אחד מכוחות היבשה, הוא שעמד לנגד עיניו של הרמטכ''ל כשהטיל את המשימה על חיל האוויר בימים הראשונים. לא קשה להבין מה הזין את קו החשיבה הזה. הצבא הסרבי עולה בגודלו ובציודו כמה מונים על אירגון החיזבאללה, וגם לא חסרה לו רוח לחימה ומוטיבציה. הנתון שלא נלקח בחשבון הוא שלרשותו של הנשיא קלינטון עמדו זמן ואמצעים בלתי מוגבלים, ושהוא נהנה מגיבוי מלא של נאט''ו. כל זה בנוסף לעובדה שבניגוד לישראל, ארה''ב היא כן מויש'ה גרויס. חוסר מודעות למגבלות שלך ביחד עם זלזול ביכולתו של הצד השני הם מתכון מובהק לכישלון.

התוצאה החמורה ביותר של המלחמה, מנקודת מבטה של ישראל, היא אובדן מוחלט של כושר ההרתעה. לאור מה שאירגון החיזבאללה הרשה לעצמו במשך התקופה שקדמה לפרוץ המלחמה, זו שאלה טובה אם בכלל היה לה כזה, אבל בעקבות תוצאות המלחמה, גם מה שהיה, היה כלא היה. כושר הרתעה איננו דבר מוחשי והוא גם לא קבוע בזמן. כושר הרתעה הוא שילוב של מה שאתה יכול לעשות ויותר מזה מה שהצד השני מאמין שאתה תעשה ומה מידת הנזק שהוא מאמין שאתה עשוי לגרום לו. החלק השני, החשוב, הוא במידה רבה פסיכולוגי ויעילותו מותנית בחוסר וודאות אצל הצד השני לגבי מה שעשוי לקרות לו. הפחד מפני הבלתי ידוע הוא מוטיב מרכזי בהתנהגותם של בני אדם. כאשר התגובה הצפויה והנזק הצפוי ידועים, קבלת ההחלטות הופכת להיות ניתוח של נזק מול תועלת (risk benefit analysis), תהליך שאינו שונה במהותו מהאופן בו כלכלנים מנתחים את הכדאיות של השקעה בעסק חדש. כושר הרתעה של ממש הוא, כמו שאומרים באידיש, אויף נישט צו בדארפן (שלא יהיה צורך להשתמש בה). להרתעה יש ערך רק כל עוד אתה לא משתמש בה. ברגע בו אתה נאלץ לממש את האיום שמאחורי ההרתעה, אבד לך כושר ההרתעה.

מעבר לשיפור האגו בעולם הערבי, להישגים של לוחמי החיזבאללה במלחמה יכולות להיות תוצאות מעשיות מרחיקות לכת. בראש ובראשונה זה יכול להביא שינויים מרחיקי לכת בחזית הסורית. עד היום, החזית הסורית היתה השקטה ביותר. לא היו כל נסיונות חדירה, לא של מחבלים וגם לא של מבריחים סתם. הצבא הסורי הקפיד לשמור על פרופיל נמוך. לפתע התברר לסורים שעמוד השדרה של צה''ל, כוחות השריון, פגיע ביותר לטילים שהם סיפקו לחיזבאללה, ושהמחיר שייגבה מהם אם הם יחליטו לתקוף בטילים את מרכזי האוכלוסיה האזרחית של ישראל הוא לא מי יודע מה. מראות ההרס בלבנון ומספרי הקורבנות שם עושים רושם לא רע בשידורי הטלוויזיה. כחומר תעמולה נגד ישראל בתקשורת הבינלאומית זה כלי יעיל מאוד. אבל עבור מי שמסוגל למחוק ביום אחד עיר שלמה עם למעלה מחמישים אלף קורבנות, הפצצות מאסיביות של דמשק וכמה מאות (אולי אלפי) הרוגים אינם מהווים גורם מרתיע.


טיל אנטי טנקי AT-7 שגרם אבידות כבדות לשריון הישראלי.העתיד, לפיכך, לא מבשר טובות, כי הטילים שהוכיחו את עצמם מול השריון הישראלי מצויים בשפע בידי הסורים, וזה יכול לתת להם רעיונות לגבי רמת הגולן. היום יש לסורים מושג לא רע מה הם עשויים לחטוף כתגובה על התקפה בגולן או על שיגור טילים ארוכי טווח אל מרכזי האוכלוסיה של ישראל. מנקודת מבטם זה בכלל לא מחיר גבוה, אם התמורה היא החזרת הגולן בלי לחתום על הסכם שלום.

לגבי איראן המצב הוא הרבה יותר חמור. מלכתחילה היו הרבה סימני שאלה לגבי מה ישראל יכולה לעשות לאיראנים. המרחק והגודל אינם מאפשרים לישראל לפעול כפי שהיא פעלה בלבנון.


טיל בליסטי ארוך טווח

אם מדובר בפעולה חד פעמית, כפי שהיה בעיראק בזמנו, זה רחוק מלהיות גורם מרתיע, מה גם שמדובר במספר גדול של מטרות שאף אחד לא יודע
איזו מהן אמיתית ואיזו מהן היא דמה בלבד. את האיום של פרס, שבתגובה לקריאתו של אחמדינג'אד ''למחוק את
ישראל מהמפה'', אמר ש''גם את איראן אפשר למחוק מהמפה'', אף אחד לא לוקח ברצינות.

ובינתיים

יו''ר וועדת החוץ והביטחון של הכנסת, צחי הנגבי, עם שובו לארץ מהחופשה בחו''ל אותה נטל כדי להתרחק משאון המלחמה, התבשר שהוחלט להעמידו לדין על שורה של חטאים שלדבריו הוא לא עשה. לשר המשפטים, חיים רמון, הנתון מזה זמן לחקירת המשטרה, צפוי כנראה עתיד דומה. בקצב הזה עוד נגיע לכך שעומרי שרון יוכל להרכיב במעשיהו ממשלה חליפית.

בקונסטלציה הפוליטית הנוכחית, יותר משמדאיגים אותי אלה שנכנסים לקלבוש, מדאיגים אותי אלה שנשארו בחוץ.

---