האשמה העיקרית לכישלון רובצת על כתפיו של רב-אלוף דן חלוץ. אני אומר ''אשמה'' - ולא רק ''אחריות'', המוטלת תמיד על המפקד העליון.

הוא מהווה הוכחה לכך שאגו מנופח וגישה ברוטאלית אין בהם די כדי ליצור רמטכ''ל מוכשר. אולי נכון ההיפך.

חלוץ התפרסם כאשר נשאל איך הוא מרגיש כשהוא מטיל פצצה של טון על בית-מגורים בעזה, וענה: ''אני מרגיש מכה קלה בכנף.'' הוא הוסיף שאחרי זה הוא ישן טוב בלילה. (זה היה בשיחה שבה גם קרא לי ולחבריי ''בוגדים''.)

עכשיו כבר ברור - שוב, במבחן התוצאות - שדן חלוץ הוא הרמטכ''ל הגרוע ביותר בתולדות צה''ל - קצין בלתי-מוכשר לחלוטין לתפקידו הרם.

בימים האחרונים הוא החליף כמה פעמים את המדים הכחולים של חיל-האוויר במדים הירוקים של חילות-הקרקע. אבל זה מאוחר מדי.

חלוץ פתח במלחמה בשחצנות של איש חיל-האוויר. הוא האמין שניתן להביס את חיזבאללה בהפצצות מן האוויר, בתוספת הפגזה של תותחים מהיבשה ומהים. הוא חשב שאם יהרוס את לבנון, עריה, כבישיה ונמליה, העם הלבנוני יכריח את ממשלתו לסלק את חיזבאללה. שבוע ימים הרג והרס, עד שהתברר לכל ששיטה זו משיגה את ההיפך - מחזקת את חיזבאללה, מחלישה את יריביו בתוך לבנון ובעולם הערבי והורסת את האהדה העולמית שהייתה נתונה לישראל בראשית המלחמה.

כאשר הגיע לנקודה זו - לא ידע חלוץ מה לעשות הלאה. במשך שלושה שבועות שלח את החיילים ללבנון לפעולות חסרות תכלית וסיכוי, בלי להשיג דבר. אפילו בקרבות שהתנהלו בכפרים שעל הגבול ממש, לא הושגו ניצחונות משמעותיים. אחרי השבוע הרביעי, כאשר נדרש סוף-סוף להגיש לממשלה תוכנית, היא הייתה פרימיטיבית במידה שלא תיאמן.

אילו היה ''האויב'' צבא סדיר, הייתה זאת תוכנית גרועה. דחיקת האויב אחורה אינה אסטרטגיה טובה. אבל כאשר הצד השני הוא ארגון גרילה, זוהי אסטרטגיה אווילית ממש. ביצועה עלול לגרום להריגת חיילים רבים, ללא כל הישג משמעותי.

עכשיו מנסה חלוץ להשיג ניצחון הזוי וכובש מרחבים ריקים, רחוקים עד כמה שאפשר מהגבול, אחרי שהאו''ם כבר קרא להפסקת הלחימה. (כמו כמעט בכל המלחמות שלנו בעבר, הממשלה מתעלמת מההחלטה הזאת, בתקווה לחטוף משהו ברגע האחרון.) מאחורי קו זה, חיזבאללה נשאר שלם בבונקרים שלו.