כמה פעמים אפשר לראות את אותו הסרט? הצגה ראשונה, מילא. הצגה חוזרת, אם הסרט טוב במיוחד, עוד הולך איך שהוא. אבל הצגה שלישית ורביעית ומי יודע כמה פעמים נוספות בעתיד? לי נראה שזה כבר קצת מוגזם. נושא הדיון הוא אי היכולת של הממשל בלבנון לעצור בעד החיזבאללה. כמה פעמים שמענו את המעשיה הזאת בעבר בכל פעם שישראל העלתה את הדרישה שהערבים יפסיקו את הטרור?

לפני הרבה שנים, כשהתגייסתי לצה''ל (כן, גם אני הייתי פעם כזה), אחד הדברים הראשונים שלמדתי בטירונות היה שהמלים ''לא רוצה'' הן בחזקת טאבו. ''לא רוצה'' זה סרוב פקודה, ועל סרוב פקודה עומדים למשפט והולכים למעצר. אז מה הפתרון כאשר בכל זאת אינך מוכן לבצע את מה שהוטל עליך? זה יכול להיות מפני שנדמה לך ש''דופקים'' אותך, או מפני שסתם לא מתחשק לך, או מסיבות ''מצפון''. יש תשובה: ''לא יכול''.
זה כבר סיפור אחר. על זה אי אפשר להעמיד לדין, כי על זה (היכולת) אין לך שליטה, יכולת איננה תלויה ברצון.

מזמן אבדתי את מנין המערכונים שנבנו על המוטיב של ''לא יכול – לא רוצה'' אותם ראיתי. ''המפקד – מה פתאום לא רוצה, וודאי שרוצה, מה זה רוצה – רוצה זה לא מילה, 'מת' לבצע, אבל 'לא יכול' ''.

ערבים אינם משרתים בצה''ל, ולכן אין להם הזדמנות ללמוד את מה שכל טירון יודע. בכל זאת את התרגיל של ''לא יכול'' לעומת ''לא רוצה'' בנושאים של הפסקת הלחימה או הפסקת הטרור הם פיתחו לרמה של אומנות ממש. ערפאת היה אשף בתחום הזה. במשך כל השנים מהיום בו נחתמו על הסכמי אוסלו ועד למועד בו נקרא לישיבה של מעלה, הוא היה מתעתע בבני שיחו מהצד הישראלי, ואלה היו בולעים את הלוקש ועוד מלקקים את השפתיים.

ערפאת בעצמו אף פעם לא אמר שהוא ''לא יכול''. הוא גם לא אמר שהוא ''לא רוצה''. הוא תמיד היה מתבטא שהוא ''נגד אלימות''. כל סיפור ה''לא יכול'' של ערפאת היה תוצרת כחול לבן למהדרין, מעשיה שנטוותה על-ידי עדת חסידיו בקרב השמאל הישראלי. אלה היו במלכוד רציני כשהתברר שלמרות כל ההסכמים וההבנות וההתחייבויות הטרור והלחימה לא רק שנמשכו ללא הפוגה אלא אף צברו תנופה וגבירו את עוצמתם. כל אחד ידע שהסיבה היא ה''לא רוצה'', אבל להודות בכך היה בלתי אפשרי. אם היו מודים בכך, הקרקע עליה נבנתה הרפתקת אוסלו היתה נשמטת ומגדלי אוסלו היו קורסים כמו מגדלי ורסאי. בצר להם, הם נאחזו בקש של ה''לא יכול''. ''לא יכול'' זה כבר סיפור אחר. אם הוא ''לא יכול'' אז לא רק שלא צריך לנתק את המגעים אתו, להיפך צריך להמשיך בהם בכל מחיר. יתרה מזאת, אם הוא ''לא יכול'' צריך לעזור לו, דבר שבא לידי ביטוי באספקת נשק לשיפור היכולת שלו לעמוד בהתחייבויותיו. כך נולד המיתוס של ה''לא יכול''. רן כהן, שבאותם ימים היה אחד ממנהיגי מחנה השלום והיום הוא מנהיג מחנה המלחמה ב''מרצ'', יכול היה לטעון על סמך ה''לא יכול'' ש''מי שמתעקש על הפסקת הטרור, מתנגד לשלום''. אידיאולוגית ה''שטחים תמורת'' זכתה לנשימה נוספת.

אגדת ה''לא יכול'' גם תאמה את האינטרסים של הממשל האמריקאי. אם ערפאת ''לא יכול'', אי הפסקת הלוחמה והטרור אינם סיבה להפסיק את ''תהליך השלום''. אם ערפאת ''לא יכול'', זה לא יהיה ''הוגן'' לדרוש ממנו תוצאות או הישגים, מספיק יהיה לדרוש שהוא יעשה ''מאמץ'' (הציון A for effort הוא תופעה רווחת בבתי ספר בארה''ב). אם ערפאת ''לא יכול'', אין שום סיבה למנוע ממנו את מעמד ה''אורח המתמיד'' בבית הלבן. זה בהחלט מגיע לו עבור המאמץ.

חלפו ימים, חלפו שנים, את ותיקי אוסלו החליף דור חדש, דודים ובני דודים מלאו את השורות. כולם ללא יוצא מן הכלל עונים על ההגדרה ש''פראיירים אף פעם לא מתים, הם רק מתחלפים''. מולם ניצב יורשו של ערפאת, אבו מאזן. הכאפיה עם השפיץ והפרצוף מזורזף הזקן הוחלף בחליפה מעונבת ולחיים מגולחות למשעי. את משטרו האוטוקרטי של ערפאת החליף משטר ''דמוקרטי'', ואבו מאזן מתחלק בשלטון עם ארגון החמאס, ארגון שה-Raison d’être היחיד שלו הוא המשך הלוחמה והטרור. והנה ראה זה פלא, אגדת ה''לא יכול'' מול ה''לא רוצה'' נמשכת. שחקנים חדשים, תפאורה חדשה, אבל הפראיירים של השמאל בישראל אוחזים בשלהם. הם ממשיכים לסגוד למיתוס של ה''לא יכול''. שוב פעם אנחנו שומעים את הפזמון ש''אבו מאזן רוצה להפסיק את הטרור והלוחמה, רוצה זה לא מילה, הוא 'מת' לעשות את זה. הוא פשוט לא יכול''. ממש כמו בשיר ''הימים חולפים והמנגינה לעולם נשארת''. גם הפעם אנחנו שומעים ש''צריך לעזור לאבו מאזן במאבקו עם החמאס''. מאבק? My foot (קשה לתרגם לעברית את הביטוי הזה שמשמעותו המילולית היא ''הרגל שלי''). כמו בימי ערפאת, יש ביניהם שיתוף פעולה מלא וחלוקת עבודה מסודרת. האחד מושיט לך את היד והשני תוקע לך את הסכין בגב.

בכל זאת יש שינוי. הדייר בבית הלבן התחלף. הדייר הנוכחי בבית הלבן הוא ''לא מתוחכם'' (זה בעדינות, שלא לפרסום משתמשים בתארים הרבה יותר חריפים). ברוב ''טיפשותו'', הדייר החדש של הבית הלבן מסרב לקנות את הלוקש של ה''לא יכול''. הדייר החדש של הבית הלבן לא אוהב שעושים לו אבו עלי והוא גם מאמין באימרה האנגלית Where there’s a will, there’s a way (כשיש רצון מוצאים את הדרך). אין לו הרבה מאזינים בחוגי השמאל בישראל.

עכשיו מתחיל סיבוב חדש. פרצה מלחמת לבנון ב'. ההישג הגדול ביותר של דורנו מתקדם בצעדי ענק להיות האסון הגדול ביותר של דורנו. אבל שוב, הפעם על הרקע של קולות התותחים והקטיושות, מצד שמאל נשמעים צלילי פזמון ה''לא יכול''. קשה שלא להעלות את השאלה איך זה שעוד לא נמאס להם? אילו לפחות היו מנסים לחבר תווים חדשים.

הפעם מדובר בארגון החיזבאללה ומנהיגו נסראללה וב''אי יכולתו'' של הממשל בלבנון להתמודד אתו. שטויות. ממשלת לבנון איננה ממשלה, היא ''ממשלת שליח'' (government by proxy). הממשלה האמיתית של לבנון יושבת בדמשק. על בעל הבית'' מדמשק קצת קשה לאמר שהוא ''לא יכול''. אם הוא היה רוצה, אז עם תמיכה מאיראן או בלי תמיכה מאיראן, הסיפור של נסראללה ולוחמיו היה מסתיים לא בשבועות ולא בימים אלא בשעות. הסורים כבר הוכיחו שכאשר זה תואם את האינטרסים שלהם הם מסוגלים למחוק עיר שלמה עם עשרות אלפי קורבנות. גם חוסיין בירדן ב-‏1970 הראה שכשיש רצון מוצאים את הפתרון וארגון הפת''ח, שעד אז נהנה ממעמד של Untouchables, נאלץ לפנות את ירדן בבושת פנים.

''לא יכול'' או ''לא רוצה'', האם זה באמת משנה? הרי התוצאה הסופית היא אותו הדבר. חסידי ה''לא יכול'' משכנעים את עצמם שיש להמשיך ב''תהליך'' אף על פי כן ולמרות הכל, כי ''לא צריך לאפשר לכל טרוריסט לעצור את התהליך''. ממי הם מנסים לעשות צחוק?

תותחי חודש אוגוסט

מי שמע על עיר בשם פודגוריקה (Podgorica)? מי שבמקרה צפה בחדשות CNN ב-‏22 במאי ברגע הנכון, היה למד שזאת עיר הבירה של מדינה חדשה בבלקן בשם מונטנגרו (Montenegro). המדינה החדשה (יותר נכון לאמר מדינונת) התנתקה מסרביה והפכה למדינה עצמאית בעקבות משאל עם. מדינת מונטנגרו מונה 700,000 תושבים, והיא מותירה את סרביה ללא מוצא אל הים. מעבר לעובדה שבאו''ם יתנוסס מעכשיו דגל נוסף וייתווסף עוד קול לרשימת המצביעים, הארוע הזה מהווה סגירת מעגל היסטורי, מעגל שתחילתו לפני 92 שנה.

ב-‏28 ביוני 1914 רצח טרוריסט סרבי בשם גברילו פרינציפ (Gavrilo Princip) את יורש העצר האוסטרי בסרייבו בבוסניה-הרצגובינה. המונח טרוריסט עדיין לא היה בשימוש באותה עת, המונח המקובל היה אנרכיסט. אותו גברילו, כמו ערפאת או נסראללה בימינו, ראה את עצמו כלוחם נגד ''כיבוש''. הכיבוש בו מדובר היה שליטתה של האימפריה האוסטרו הונגרית בחבלי ארץ של הבלקן אותם סרביה ראתה כשייכים לה.


מפת יוגוסלביה ב-‏1990, ערב התחלת ההתפוררותארבע שנים יותר מאוחר, בתום מלחמת העולם הראשונה, התגשם החלום ומדינה חדשה בשם יוגוסלביה שכללה את סרביה ואזורים אחרים בבלקן שסופחו לה נוסדה. המדינה הזאת, שעברה לא מעט תהפוכות במשך המאה העשרים, החזיקה מעמד כ-‏70 שנה וב-‏1991 החלה להתפורר, תהליך שהגיע לסיומו בימים אלה עם קבלת העצמאות של מונטנגרו.

ההיסטוריונית ברברה טוכמן כתבה ספר בשם ''התותחים של חודש אוגוסט'' (The Guns of August), בו היא מתארת בפרוט את השתלשלות העניינים שהביאו לפרוץ מלחמת העולם הראשונה, מלחמה שאף אחד לא רצה בה, מלחמה שנגרמה בעקבות הרצח הזה ושינתה לחלוטין את פני העולם. ההיסטוריה אף פעם איננה חוזרת על עצמה בדיוק. גם במצבים דומים לכאורה, ישנם תמיד הבדלים מזעריים שעשויים להביא לתוצאות שונות באופן דרסטי. תיאור ההתפתחויות של לפני 92 שנה, מראה באיזו קלות העניינים יכולים לגלוש ולקבל תנופה משלהם בלא שלמקבלי ההחלטות תהיה כל השפעה. כמו אז, גם היום יש מערך מורכב של בריתות ומדינות חסות שכל אחת מהן עשויה ל''החלץ לעזרתה'' של האחרת. אז לא היה או''ם אבל הארגון הזה בלאו הכי חסר כל רלוונטיות וכל מעורבות שלו יכולה רק להגביר את הנזק. האפשרות שלמרות כל הרצון להימנע מזה הסכסוך המקומי בין ישראל והחיזבאללה יקבל מימדים בינלאומיים היא אמיתית. גם אם בסופו של דבר יימצא הסדר (ואני לא רואה איך אלא אם ישראל תתקפל טוטאלית), הספר הוא חומר קריאה מרתק לכל מקבל החלטות.

שינוי כיוון?

העיתון ''ידיעות אחרונות'' מה-7 באוגוסט 2006 מספר על תוכנית המתגבשת בלשכת ראש הממשלה לפינוי מאסיבי של תושבים מהצפון.

לדברי ''בכיר'' בלשכה ''מספרי האנשים בהם מדובר מבהילים''. זה לא כל כך מסתדר לי עם הצהרותיו האופטימיות של ראש הממשלה ש''ישראל חיסלה לחלוטין את התשתית של החיזבאללה'', ושישראל כבר ניצחה במלחמה.

במצב העניינים הנוכחי זה טבעי שאזרחים ינקטו יוזמה ויעברו מהצפון לדרום הארץ כדי להרחיק את עצמם מטווח הטילים של החיזבאללה. זה גם הגיוני שהממשלה תסייע לכאלה שרוצים להתפנות ואינם יכולים לשאת בהוצאות. אבל שהממשלה תנקוט יוזמה לפינוי של עשרות אלפי תושבים לתקופה בלתי מוגדרת (נכון לעכשיו, אף אחד אינו יודע מתי ואיך זה יסתיים). זה כבר קצת מוגזם. זה מעיד על פשיטת רגל טוטאלית של מדיניות הבטחון של ישראל. האמת היא שזה נשמע ממש מפחיד. נכון לעכשיו ראש הממשלה נעול באופן אובססיבי על ביצוע תכנית ההתכנסות מהגדה המערבית. הוא אפילו רואה במלחמה הנוכחית ''מנוף'' לביצוע התכנית הזאת. בינתיים הוא מסתפק בהתכנסות מהצפון - מִצָּפוֹן תִּפָּתַח הָרָעָה. אפילו שם יש כבר לתכנית הזאת – ''רעננות'' או ''רענון''. האם זה רק מקרה ששמו של מנכ''ל משרד ראש הממשלה הוא רענן דימור?

אחד התירוצים בהם הצדיקו את פינוי היישובים מרצועת עזה היה שהם היוו ''נטל בטחוני''. מסתבר שאחרי הפינוי ההגנה על ישובי הדרום הפכה למעמסה בטחונית שצה''ל מתקשה להתמודד אתה. עכשיו גם הבטחת בטחונם של תושבי צפון הארץ הפכה להיות Mission Impossible עבור צה''ל. איפה זה ייגמר? מה יהיה כשתל אביב תתחיל לספוג מטחים של חפצים מעופפים או קסאמים שמסאמים בעקבות פינוי הגדה (מה שסביר ביותר לאור ההתפתחויות ברצועת עזה), מה יציעו אז? לפנות את תושבי גוש דן? ולאן יפנו אותם, לים? הרי זה בדיוק החלום הרטוב של הערבים.

דוגמא אישית

צחי הנגביידיעה אחרת מאותו היום מספרת על כך שצחי הנגבי, יו''ר וועדת החוץ והביטחון של הכנסת, החליט בימים אלה לקחת חופשה ולבלות בחו''ל. פעולתו האחרונה לפני צאתו לחופשה היתה אישור צווי גיוס לשלוש אוגדות מילואים.

כבר דובר על כך שהבושה במדינת ישראל יצאה לפנסיה.

בר-מִצווה

חגיגת בר-מצווה בכותל המערביהחודש תמלאנה 13 שנים לפרוץ השלום האוסלואי. מי עוד זוכר את התקופה שקדמה לאוסלו? במקום אוטובוסים מתפוצצים ומחבלים מתאבדים – הפגנות של רעולי פנים, הפגנות בהן נשרפו דגלים וצמיגים, הפגנות בהן הושלכו אבנים. יוסי ביילין, שלדבריו היה ה''ארכיטקט הראשי'' של אותם הסכמים אומללים, ועדר חסידיו במחנה השלום, טוענים שהטרור היה מגיע גם ללא הסכמי אוסלו. יתכן שכן, אבל מאחר שזה אף פעם לא נוסה קצת קשה להוכיח את זה. אני לא יכול לאמר שאני מבין את ההיגיון הזה – אם בכל מקרה היינו מגיעים לאותה תוצאה אז בשביל מה היה צריך את זה? לך תתווכח עם שטחים תמורתניק.

הסכמי אוסלו היוו נקודת מפנה בשני תחומים. בראש ובראשונה הם היוו מהפיכה רדיקלית בדוקטרינת הביטחון של מדינת ישראל, דוקטרינה לפיה אם וכאשר פורצת מלחמה יש לעשות הכל כדי שהיא תתנהל בשטחו של האוייב. אחרי אוסלו אומצה הגישה של קל''ב (קרוב לבית), דוקטרינה לפיה עדיף לנהל את המלחמה ברחובות ובמרכזי היישובים של מדינת ישראל. החידוש השני של הסכמי אוסלו היה בכך שזאת היתה הפעם הראשונה בהיסטוריה האנושית בה נחתם הסכם בין מדינה ריבונית לבין ארגון פשע. מי שהוא יעלה בדעתו שממשלת ארה''ב תחתום על הסכם עם קארטל הסמים של קולומביה? או שממשלת איטליה תחתום על הסכם עם ארגון המאפיה בסיציליה?

גיל 13 הוא הגיל בו יהודי מקבל עליו עול מִצוות, ובעת הטכס אבי בר-המִצווה משמיע את הפסוק ''ברוך שפטרני מעונשו של זה''. האם נזכה להגיע ליום בו נוכל לאמר את זה על הסכמי אוסלו?


לסיום, משהו אישי הפעם (והמבין יבין)

מִזְמוֹר לבֶן דּוֹדִי

בֶּן דּוֹדִי, שָׁלַח יָדוֹ מִן הַחֹר, וּמֵעַי הָמוּ עָלָי
קוֹל בֶּן דּוֹדִי, הִנֵּה זֶה בָּא
פִּיהוּ מָלֵא מִרְמוֹת וָתֹךְ, תַּחַת לְשׁוֹנוֹ עָמָל וָאָוֶן
כָּל-שִׂפְתֵי חֲלָקוֹת– לָשׁוֹן מְדַבֶּרֶת גְּדֹלוֹת
שָׁוְא יְדַבְּרוּ–אִישׁ אֶת-רֵעֵהוּ, שְׂפַת חֲלָקוֹת–בְּלֵב וָלֵב יְדַבֵּרוּ
לְשׁוֹן שָׁקֶר יָפִיחַ כְּזָבִים, וּמְשַׁלֵּחַ מְדָנִים בֵּין אַחִים
תּוֹעֲבַת שְׂפָתַי רֶשַׁע, וּפִי רְשָׁעִים יְכַסֶּה חָמָס
שִׁגָּיוֹן לבֶן דּוֹדִי, בּוֹר כָּרָה, וַיַּחְפְּרֵהוּ, וְעַל קָדְקֳדוֹ חֲמָסוֹ יֵרֵד
בְּרַח בֶּן דּוֹדִי, לֵךְ בְּרַח

כַּאֲשֶׁר יָנוּס אִישׁ מִפְּנֵי הָאֲרִי, וּפְגָעוֹ הַדֹּב; וּבָא הַבַּיִת –וְסָמַךְ יָדוֹ עַל הַקִּיר, וּנְשָׁכוֹ הַנָּחָשׁ.

---