הכיבוש. מה כבר לא נאמר עליו? אין רעה חולה בעולמנו שאיננה נובעת בצורה כזאת או אחרת מהכיבוש. אין פשע ברשימת הפשעים המתקרב בחומרתו לפשע הכיבוש. רצח, אונס, טבח חסר הבחנה בילדים ונשים, כל אחד לחוד וכולם ביחד מתגמדים מול הכיבוש. אין אמצעי שיש להמנע מהשימוש בו במסגרת המאבק נגד הכיבוש. רק יקיץ הקץ על הכיבוש ותבוא גאולה לאנושות, ממש חזון אחרית הימים לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב, וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה.


שטחים תמורתניק מקבל את מנת שטיפת המוח היומית בנושא הכיבוש.זה מה שמאכילים אותנו מבוקר עד ערב. אלה סיפורי הבדים אותם אנו קוראים כל יום בעיתונות ורואים מדי ערב על מסכי הטלוויזיה. בוקר וערב, ערב ובוקר, הכיבוש, הכיבוש, הכיבוש. זה הוא ''קו המפלגה''. זה הפך מכבר להיות קו החשיבה השולט בקרב חוגים רחבים של הציבור בישראל. זה הוא גם קו החשיבה המונח ביסוד גישתם של השטחים תמורתניקים. כל עוד הכיבוש בעינו, נגזר עלינו להיות במצב מלחמה מתמשך בלא שיראה לזה סוף.

המלחמה הנוכחית בלבנון, כך אומרים לנו, היא כל כולה ''מלחמה נגד הכיבוש''. תאמרו איזה כיבוש? הרי יצאנו מלבנון לפני שש שנים ומאז לא דרכה שם כף רגלו של ישראלי, אז על איזה כיבוש הם מדברים? יש לזה תשובה: סיפור הבדים התורן הוא שנסראללה וארגון החיזבאללה ''נחלצו לעזרת אחיהם ברצועת עזה''. אבל גם שם כבר אין כיבוש, הרי יצאנו משם לפני שנה, וגם שם הקיץ הקץ על הנוכחות הישראלית. אז על איזה כיבוש הם מדברים הפעם? גם לזה יש תשובה: כאן יש יותר מסיפור בדים אחד. גירסא א', על דרך הפשט, סיפור הבדים הוא ''הכיבוש לא נפסק מאחר שישראל ממשיכה להקיף את רצועת עזה משלושה צדדים, משמע הרצועה נמצאת ב„מצור”''. ואם זה נשמע קצת חלש, שולפים את גירסא ב' של סיפור הבדים – גירסת המחץ בפניה מסתתמות כל טענות הספקנים: ''פינוי רצועת עזה במסגרת ההתנתקות היה תהליך חד צדדי, תהליך שנעשה ללא הסכמתם של הפלשתינאים. ביטול הכיבוש איננו יכול להעשות ללא הסכמתם של שני הצדדים. כל עוד הפלשתינאים לא נתנו הסכמתם, הכיבוש נמשך''. נו באמת, איזו חוצפה מצדה של ישראל – להפסיק את הכיבוש בלי לקבל רשות. לך תתווכח עם ה''היגיון'' השטחים תמורתניקי הזה.

את השקר שבסיפור הזה חושפים דווקא מקורות זרים, לאו דווקא מאוהדי ישראל. כתבת תחקיר שהתפרסמה בעיתון הבריטי ה-Guardian ב-‏29 ביולי, 2006 מנתחת את הרקע למלחמה הנוכחית של ארגון החיזבאללה. לא תמצאו שם כל התייחסות למצוקתם של הפלשתינאים ברצועת עזה. כתבת תחקיר אחרת התפרסמה בניו-יורק טיימס ב-‏6 באוגוסט, 2006. גם שם לא תמצאו את זה (הכתבה הזאת אמורה להתפרסם פעם נוספת ב-‏13 באוגוסט). השורה התחתונה היא שלמלחמה הנוכחית בה פתח החיזבאללה אין שום קשר למצוקת הפלשתינאים, ושהשימוש במונח ''כיבוש'' הוא לא יותר מאשר תרוץ שנועד לסבר את אוזניהם של השטחים תמורתניקים. זה חלק מהמאבק הנמשך כבר מאות שנים בין הסונים והשיעים על השליטה בעולם המוסלמי. במאבק הזה ארגון החיזבאללה הוא ראש החץ באמצעותו איראן מנסה לקדם את הזרם השיעי ולערער את יציבותם של המשטרים הסוניים, שהם לצנינים בעיניה. אם מישהו מאמין שאחמדינג'ד מונע ע''י דאגתו לגורלם של הפלשתינאים, אז יש לי חדשות בשבילו.

ה-Guardian הוא היוקרתי בעיתוני בריטניה היום. רק הבי.בי.סי. עולה עליו ברמת הארסיות והעוינות כלפי ישראל. על מעמדו של הניו-יורק טיימס בארה''ב ובעולם אין צורך להרחיב את הדיבור. למרות הבעלות היהודית והמספר הגדול של יהודים בין כתביו, בכל מה שנוגע לישראל הוא לא מפגר בהרבה אחרי ה-Guardian ובכל זאת לא האחד ולא השני לא נתפסו לקשקוש של סיפורי הבדים על היות מלחמת לבנון הנוכחית קשורה ל''כיבוש'' ברצועת עזה או ל''כיבוש'' אחר כל שהוא.

ואף על פי כן, ולמרות הכל, מפיו של השטחים תמורתניק או מפיו של בן דוד המייצג אותו, כל מה שאתה שומע זה ''ובכל זאת הכל מהכיבוש נובע''.

האובססיה הזאת עם הכיבוש לא מצטמצמת לתחומי ארץ הקודש בלבד. אמנם זכה עם ישראל בדורנו וכמות האידיוטים בה התברכנו שוברת את כל השיאים בכל התקופות, אבל גם שאר אומות העולם לא נגרע חלקן. כנגד כל אחד משלנו ישנם בעולם הרחב עשרות המאיישים את האקדמיה, תופסים עמדות מפתח בתקשורת וגם בחוגי הממשל לא נפקד מקומם. לא חסרים ביניהם מבני ברית (נו, איך אפשר אחרת?). עבור כולם, ללא יוצא מן הכלל, כיבוש, כיבוש ועוד פעם כיבוש. יום שלא נאמרה בו מילה בגנות הכיבוש איננו יום.

במסגרת האו''ם פועל ארגון המכונה UNDP (UN Development Programme). הארגון הזה מכין ומוציא לאור דו''חות שנתיים על ההתפתחות באזורים שונים בעולם, ולשם כך הוא מעסיק עשרות מומחים שתפקידם לאסוף את הנתונים, לנתח אותם ולהעלות הצעות לתיקונים ושיפורים. מטבע הדברים, גם העולם הערבי מהווה נשוא של הפעילות הזאת, וכך מדי שנה מתפרסם דו''ח המכונה The Arab Human Development Report – AHDR. הדו''ח הראשון פורסם בשנת 2002. אני לא בטוח שזה הדו''ח המלא, אבל מה שמובא ע''י Al Jazeera מכיל הרבה. את הדו''ח המלא של 2003 אפשר למצוא ב-miftah.org (אזהרה – זה מסמך ''כבד'', קרוב ל 300 עמוד!). הדו''ח של 2004 מוצע ע''י Amazon. הדו''ח של 2005 עדיין לא הופיע למיטב ידיעתי. את זה מ-‏2004 לא ראיתי. ממה שראיתי אפשר ללמוד הרבה. לזכותם יאמר שהם לא מצניעים את הרע, ושהם אינם מהססים להוקיע את הפיגור, הנחשלות, הדיכוי הבוטה של זכויות האדם, מעמד האשה והאופי הדיקטטורי של המשטרים (כולל אלה שבהם נשיאים נבחרים באופן דמוקרטי לכל החיים). הם מוקיעים את דיכוי החופש הבסיסי בארצות ערב ומתריעים של כך שדיכוי זה מונע את האפשרות להתפתחות ערבית כוללת:
אוסקר פרננדז (Oscar Fernandez) מהמחלקה הערבית של UNDP הצהיר:

מקור הרע הוא האופי האנטי דמוקרטי של המשטרים והתנהלותם לפי מסורת שבטית.

The source of these limits is the anti-democratic character of the regimes in power and their appeal to tradition and tribalism.

אני לא בטוח שהתרגום שלי משקף במדוייק את הטקסט האנגלי, כי גם לי היה קצת קשה להבין אותו. אבל המסר ברור: כ-‏300 מיליון ערבים נידונים לחיי מצוקה, עוני ובערות, נידונים להמצא תחת עול של משטרים דיקטטוריים המדכאים כל רמז של חופש הפרט, רק בגלל ששניים וחצי או שלושה מיליון פלשתינאים חיים תחת כיבוש ישראלי. עם מומחים שכאלה באמת אפשר להגיע רחוק.
זה נראה לכם הגיוני? או שזה לוקש נוסף כדוגמת אלה המופקים בבית היוצר של הבדאי?
300 מיליון ערבים, 22 מדינות ערביות ריבוניות, והיחידים ש''נחלצים לעזרת הפלשתינאים המסכנים'' הם נסראללה ועשרת אלפי לוחמיו, נסראללה שכל צעדיו מוכתבים ע''י איראן, שהיא בכלל לא מדינה ערבית.

הכיבוש הפך להיות סיסמת הקסם בעזרתה ניתן לפתור את הכל. מן אברא קדברא שרק צריך להפריח אותו ו... פרסטו – מגיעים אל המנוחה והנחלה, פרסטו – והנה מתגשם חלקו השני של חזון אחרית הימים וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ, וְנָמֵר עִם גְּדִי יִרְבָּץ; וְעֵגֶל וּכְפִיר וּמְרִיא יַחְדָּו, וְנַעַר קָטֹן נֹהֵג בָּם (בכל מקרה, אם אי פעם נגיע לזה הייתי מציע שמדינת ישראל תהיה הזאב ותשאיר לאחרים את תפקיד הכבש. מה שבטוח, בטוח.)

הדבקות האובססיבית בכיבוש מאפשרת לטייח את המציאות שהיא לא בדיוק בהתאם לקו של השטחים תמורתניקים. במסוה של בכיבוש קל להציג את מאבקם של הפלשתינאים כסכסוך קרקעות גרידא ''תתן פה מה שהוא, תקח שם מה שהוא, וסגרנו עיניין''. ככה זה נשמע, כל מה שחסר זה קצת רצון טוב. מרוב עיסוק בכיבוש, כל מה שהבדאי יודע זה הכיבוש וה''עוול המוסרי'' שנגרם לפלשתינאים. פה מתחיל, ופה גם נגמר, אוצר הידע שלו. הבדאי לא שמע מעולם על זכות השיבה למשל. זה בכלל לא שייך לעניין.

הדבקות האובססיבית בכיבוש מאפשרת לאטום את האוזניים ולסרב לשמוע את מה שהערבים אומרים. עבור השטחים תמורתניק מו''מ עם הערבים זו ''מפת הדרכים'', זה ''שתי מדינות לשני עמים'', וזו ''הפסקת אש''. עבור הערבים זה קצת שונה. הם דווקא בעד הפסקת אש, בתנאי שאת ההפסקה תעשה ישראל. הם חותרים ל''מדינה אחת מהנהר ועד הים'' (פייסל חוסייני, מה''מתונים'' שביניהם, דבר על זה בסיבוב הרצאות כאן בארה''ב. אני לא חושב שכוונתו היתה לנהר המיסיסיפי). עבור הערבים ''מפת הדרכים'' היא לו''ז לפרוקה של מדינת ישראל כמדינה יהודית. כמו שלושת הקופים בתמונה, השטחים תמורתניק לא רואה, לא שומע ולא יודע. סיפורי בדים הרבה יותר נעים לשמוע.

כיבוש הוא דבר רע. אין חולק על כך, ואני אהיה האחרון להתכחש לעובדה הזאת. בשביל לדעת שכיבוש זה דבר גרוע לא צריך שמונה דוקטורטים וגם לא להיות מחבר של סיפורי בדים. אבל לכל מטבע יש שני צדדים ואתה לא יכול להיות נגד מה שהוא מבלי להיות באותו הזמן נגד המה שהוא ההפוך. השאלה היא לכן מה היא האלטרנטיבה. מייחסים לצ'רצ'יל את האימרה ש''הדמוקרטיה היא משטר גרוע, אבל כל האלטרנטיבות גרועות יותר''. באותה מידה זה נכון שהכיבוש הוא דבר גרוע, אבל האלטרנטיבה גרועה הרבה יותר. למלחמת ששת הימים היו יכולות להיות שתי תוצאות. האחת זה הכיבוש, תוצאה גרועה לכל הדעות, אבל תוצאה שבזכותה אנחנו חיים היום. האלטרנטיבה – אילו היא היתה מתממשת, השורות האלו לא היו נכתבות היום. ככה זה ימשיך להיות לאורך זמן כל עוד הערבים יתעקשו על ''אנחנו או הם''. הכיבוש ימשיך להיות דבר גרוע, דבר בלתי מוסרי, דבר שיביא לשחיתות ויגרום לערבים עוול. אבל בנתונים הקיימים האלטרנטיבה תהיה הרבה יותר גרועה (לפחות מנקודת מבטה של מדינת ישראל). יש לי ספק רב אם אלה שחושבים שזה נכון וצודק ומוסרי להיות נגד הכיבוש, השטחים תמורתניקים, השקיעו אי פעם קצת מחשבה על האלטרנטיבה. זה לא קל. זה מחייב להשתמש בשני חלקי המוח, לא בשמאלי בלבד, מה שלא כולם מסוגלים לעשות.

לסיום, סיפור קטן. זמן קצר אחרי תום מלחמת ששת הימים התפרסם ספר ובו תאור של המצב לו הערבים היו מנצחים באותה מלחמה. לא זכור לי שם הסופר וגם לא שם הספר. זו לא היתה יצירה ספרותית מי יודע מה, אבל היה שם תאור ריאלי של מה שהיה עולה בגורלו של היישוב היהודי במקרה כזה. זה למעשה היה הנושא של הספר כתשובה לוויכוח שהיה אז רק בראשיתו על השאלה עם הכיבוש הוא טוב או רע. הספר הזה לא היה סיפור בדים. למרות שהוא לא זכה לתפוצה רבה התקיים עליו דיון ברדיו (אז עדיין לא היתה טלוויזיה), שבו אחד המשתתפים היה אורי אבנרי. כשהניע תורו של אבנרי לדבר, כל מה שהיה לו לאמר זה ש''הערבים אף פעם לא יוכלו לנצח את ישראל''. על הנושא עצמו הוא נמנע מלדבר כמו שהוא ממשיך לעשות מאז ועד היום. בכל מקרה, התבטאות ש''הערבים אף פעם לא יוכלו לנצח את ישראל'' היא חסרת משמעות כי ''אף פעם'' זה מושג יחסי ולא דרוש הרבה כדי לשנות אותו. אף פעם לא האמנתי שחיפה תהיה נתונה למטר של מאות טילים וכל מה שיהיה לראש הממשלה בראש באותו הזמן זו תכנית ההתכנסות שלו. ואני לא היחיד. ''אף פעם'' לא עובד גם בסרטים (Never say Never).

עם כל הכבוד לצדק, ועם כל ההערכה שיש לי למוסר, בהתחשב באלטרנטיבה, ה''עוול המוסרי'' שנגרם לפלשתינאים כתוצאה מהכיבוש בטל בששים, והוא מעניין אותי כקליפת השום. סדרי העדיפויות שלי מוכתבות ע''י המציאות ולא ע''י סיפורי בדים.