ההתפתחויות של החודש האחרון היוו יקיצה לא נעימה (Rude Awakening) עבור נושאי חזון השלום בישראל. באופן סופי הקיץ הקץ על שתי קונספציות שליוו אותנו הרבה שנים. הראשונה קשורה למושג ''רצועת ביטחון'', והשניה היא המיתוס שהבריחה מלבנון לפני 6 שנים (מהדורה מוקדמת של פינוי היישובים היהודיים מרצועת עזה) היתה ''הישג''. הקונספציה הראשונה היתה נחלתו של רוב הציבור שראה בה חלופה סבירה להסתבכות ללא מוצא בביצת לבנון. הקונספציה השניה לעומת זאת, יותר משהיתה נחלת הציבור כולו, היתה פועל יוצא של הצורך הנפשי שהיה לשמאל להציג משהו חיובי מתקופת ממשלתו הכושלת של אהוד ברק. הקונספציה השניה היתה נחלתו הכמעט בלבדית של השמאל, שבמשך שנים השקיע מאמצים על אנושיים במסע שטיפת מוח למכור את הלוקש הזה לציבור. האקרובטיקה האינטלקטואלית שהתפתחה בתחום הזה היתה מלאכת מחשבת של ''שמיניות באוויר'', תרתי משמע – הרבה אוויר ומעט מאד תוכן.
''רצועת ביטחון'' – משימה בלתי אפשרית
הרעיון של רצועת ביטחון הוא איוולת ממדרגה ראשונה. לא נעסוק כאן בבעיה העקרונית הכרוכה בהשתלטות על שטח של מדינה ריבונית אחרת. זה נושא לדיון בפני עצמו. נצטמצם לצד הפרקטי אותו ניתן לסכם במשפט קצר אחד: זה לא בר ביצוע. שלא תהיה אי הבנה, אינני טוען שלא ניתן לעשות את זה. טכנית זה אפשרי, אבל זה לא עובד, לפחות לא במובן שמשתמע מהשם ''רצועת ביטחון''. רצועת ביטחון, כדי שתתמלא את יעודה, מחייבת נוכחות פיסית. רצועת ביטחון המנוהלת באמצעות ''שלט רחוק'' היא פיקציה. נוכחות פיסית, ואין זה משנה אם הנוכחות היא של ''כוח בינלאומי'' או של צה''ל, מחייבת נקיטת אמצעים להבטחת בטחונם של המבטיחים (נשמע יפה, לא?). רצועת ביטחון כזאת, במקרה הטוב תקשה על חדירות. היא לא תוכל למנוע אותן, ו''ליל הגלשנים'' הוא דוגמא טובה.
גבול הצפון של ישראל. היכן בדיוק אמורה להשתרע רצועת ביטחון אפקטיבית?רצועת ביטחון כזאת, אולי תצליח להרחיק את ישובי הגבול מטווח הקאטיושות או הטילים, אבל היא לא תוכל לעצור את הטילים מלפגוע ברצועה עצמה ובמבטיחים. לאורך זמן עשוי לפיכך להתעורר הצורך ב''רצועת ביטחון'' נוספת שתגן על רצועת הביטחון וחוזר חלילה. בעיה לא פחות חשובה היא עומקה של רצועת ביטחון כזאת. במילחמת לבנון דברו על ''40 קילומטרים''. אינני יודע אם המספר הזה היה באמת חלק מפקודת המבצע או שהוא נאמר סתם כך, אבל מאחר והגבול בצפון איננו קו ישר העובר ממערב למזרח זה מעלה מיד את השאלה מאיזו נקודה מודדים את אותם ארבעים הקילומטרים.
בשנות השמונים, ארבעים קילומטרים היו באמת מוציאים את יישובי הצפון אל מחוץ לטווח הקאטיושות, אבל הטכנולוגיה איננה שוקטת על שמריה כפי שתושבי חיפה ועפולה לומדים על בשרם בימים אלה. אם להאמין לנסראללה (ואני לא רואה שום סיבה שלא להאמין לו) השלב הבא יהיה נתניה וחדרה, וגם תורה של תל אביב יגיע. אז מה צריך להיות עומקה של רצועת הביטחון? הרי אין לזה סוף, כי, כפי שראינו כבר במלחמת המפרץ, טילים יכולים להגיע למרכזי האוכלוסיה של מדינת ישראל גם מעיראק ובעתיד יש סכנה גם שגם מאיראן. רצועת ביטחון, כדי שתהיה אפקטיבית, תחייב לפיכך לכבוש את כל המזרח התיכון. מדינת ישראל היא עדיין לא כזה מוישה גרויס גם אם מקובל לראות בה ''מעצמה'' במושגים של המזרח התיכון. (ראוי לציין באותו הקשר שברצועת עזה, בהתחשב בגודל השטח בו מדובר, כל רצועת ביטחון שהיא תחייב כיבוש מחדש של כל הרצועה). לפי המדווח בעיתונות, פרץ מתכנן הקמת ''רצועת ביטחון'' ברוחב של קילומטר אחד לאורך גבול הצפון. הוא היה הרבה יותר אפקטיבי כשהשבית את מדינת ישראל באמצעות וועדי העובדים. ומה בקשר לנוכחות הפיסית שאמורה להבטיח שרצועת הביטחון אכן תמלא את המשימה שיועדה לה? להטיל את המשימה על צה''ל לא בא בחשבון גם מסיבות פנימיות של מדינת ישראל וגם מסיבות בינלאומיות.
מוצב של יוניפיל בלבנון. דגלי האו''ם והחיזבאללה מתנוססים בצוותא.נוכחות של כוח בינלאומי, תחת כל שם שתתן לו, היא בדיחה. את שנות השרות האחרונות שלי במילואים, לפני שצה''ל החליט לוותר על שרותי, עשיתי במסגרת יחידת הקישור לאו''ם בסיני. האמינו לי, אין לזה שום סיכוי. ובאמת, למה שזה יהיה אחרת? נניח שהפעם, בניגוד לעבר, אלה יהיו ''פייטרים'' עם ''סמכויות'' אכיפה (מה זה בדיוק?) על סמך מה אפשר לצפות שחייל כזה יסכן את חייו כדי שתושבי מטולה, מנרה או חניתה יוכלו לישון בשקט בלי לרוץ למקלטים? הצרפתים כבר הטילו ווטו על שיתוף של נאט''ו וגם לאמריקאים אין כל כוונה להשתתף בכוח כזה. אז מאיפה יבואו הלוחמים האלה שאמורים להתמודד עם החיזבאללה? נסיון העבר וההווה מלמד שכוח בינלאומי ישמש לכל היותר ''מגן אנושי'' ללוחמי החיזבאללה, כפי שמלמדת התמונה המצורפת.
ע''פ הדיווחים האחרונים בחדשות כאן (שודר בחדשות פוקס ב-29 ביולי, 2006), קונדוליסה רייס הציעה כפתרון אפשרי למשבר ''שילוב של לוחמי החיזבאללה בתוך צבא לבנון''. זה ממש רעיון גאוני (איך זה שאני לא חשבתי עליו לבד?). מגדירים את לוחמי החיזבאללה כ''צבא לבנון'' ובבת אחת נענות תביעותיה העיקריות של ישראל – צבא לבנון יהיה פרוס לאורך הגבול, והחיזבאללה לא יהיה קיים יותר (ואם הוא לא קיים אין ממי לדרוש שיתפרק מנשקו ואין מי שצריך לחסל אותו). כמה חבל שאי אפשר לפתור את כל בעיות החיים באמצעות הגדרות סמנטיות כאלה.
כִּי חֲמַס לְבָנוֹן יְכַסֶּךָּ (חבקוק, ב', י''ז)
כותרת המאמר ''
ההישג הגדול ביותר של דורנו'' לקוחה ממאמר שנכתב ע''י אורנה שמעוני, אחת ממייסדות ארגון ארבע אימהות.
אורנה שמעוני
ממייסדות ארגון ארבע אימהותב
מאמר, שהתפרסם ב''ידיעות אחרונות'', ב-18 ביולי, 2006, נאמר:
ההישג הגדול ביותר של דורנו היה היציאה מלבנון. זו לא הייתה בריחה, אלא תוצאת תכנון מדויק של ראש הממשלה וצה''ל.
לא פחות ולא יותר, בייחוד הקטע על ''התכנון המדוייק''. דברי הבל דומים נשמעים גם מפי אחרים שעדיין ממשיכים לנגן לפי התווים האלה. בקיצור, האווילות חוגגת.
אהוד ברק, האחראי הישיר לפינוי, אינו רואה כל סיבה להתחרט על מעשיו. במסגרת
ראיון שנתן לרשת החדשות FOX הוא קובע ש''
רק בזכות פינוי לבנון אנו נמצאים היום ברמה מוסרית הנותנת לנו לגיטימציה להגיב ולהכות בחיזבאללה בעת הצורך'' (It is only because we pulled out from the last square inch .... that we occupied the moral high ground. And now have a legitimate kind of opportunity to strike on the Hezbolla and respond).
אני מניח שברק באמת מאמין שאכן זה המצב, אבל מעקב אחרי מה שמתפרסם בתקשורת הבינלאומית מראה שלא כל העולם קונה את זה.
כל התבטאויות האלה אינן אלא תופעה חוזרת של תהליך ההתכחשות (Denial) המסרב להכיר בקשר שבין סיבה למסובב, המאפיין את מחנה ''שוחרי השלום''. בעבר כיניתי אנשים כאלה בשם ''אוסלואידים'', אנשים שהחשיבה שלהם עברה תהליך של אוסלואידציה, אבל זה התחיל הרבה לפני אוסלו. במאמר שפרסמתי כאן לפני כארבע שנים (''
הגבול השקט'', פא''צ, 1 באוקטובר, 2002) עשיתי השוואה בין מה שקורה בגבול הצפון לבין מה שהתרחש בגבול עם מצריים בעקבות הפסקת האש במלחמת ההתשה בקיץ 1970. גם אז צה''ל נמנע מלהגיב על הפרות בוטות של ההסכם ע''י המצרים. אז, היקיצה הלא נעימה (Rude Awakening) באה ב-6 באוקטובר 1973.
אולי יש משום הגזמה בקביעה שהבריחה מלבנון (כן, זאת היתה בריחה, ולא ''יציאה'', וודאי שלא ''יציאה מתוכננת''), היתה האווילות הגדולה ביותר של דורנו, אבל אין לי ספק שלו ההיסטוריונית ברברה טוכמן היתה מכירה את ברק, הבריחה מלבנון היתה מקבלת מקום של כבוד בספרה ''מצעד האיוולת''. ייתכן גם שהיא היתה מחליפה את ה''מצעד'' (March) ב''מרוץ'' (Race).
הגברת שמעוני מתהדרת ב''שקט'' לו זכו יישובי הצפון בעקבות הבריחה מלבנון. היא מתעלמת לחלוטין מכך שהשקט הזה לא היה שקט, אלא שקר. שקט שהיה כל כולו תוצאה של הימנעות צה''ל מלהגיב על חטיפות ורציחות של ישראלים, הימנעות שכל כולה נועדה לטפח את אשליית ה''הישג''. כדי לשמור את אשליית השקט צה''ל נמנע מלהפריע לארגון חיזבאללה להצטייד ולהתארגן ללחימה של היום. כמה ימים אחרי פרוץ הקרבות, בעת שבקר ביישובי הצפון, נשאל מופז, הרמטכ''ל ושר הביטחון לשעבר, על הנושא ותשובתו היתה ''
עכשיו זה לא הזמן לדבר על כך''. אם לא עכשיו אימתי?
שאול מופז, הרמטכ''ל ושר הביטחון לשעבר.
ב''משמרת'' שלו חלה ההתעצמות של ארגון החיזבאללה.
צה''ל ישב בחיבוק ידיים, לא הגיב על פרובוקציות ונמנע מ''לעשות גלים''.
הגברת שמעוני ''יודעת'' שיציאתנו מלבנון הביאה לתמיכה בינלאומית בישראל, וש''
כעת אנו זוכים בתמיכה מקצה לקצה של המדינות המשפיעות בעולם, זאת בשל הידיעה כי הותקפנו מתוך מדינה ריבונית ללא כל פרובוקציה מצדנו''. על מה היא מדברת? ה''תמיכה הבינלאומית'' בה היא כל כך מתהדרת מתמצית בנשיא שנוי במחלוקת של מעצמת על, נשיא העומד בפני לחצים חסרי תקדים מחוץ ומבית לשנות את עמדתו. כבר בשלב הנוכחי נראים סדקים בתמיכה הזאת, סדקים המתבטאים בדברי קונדוליסה רייס על פתרון הבעיה ''באמצעות שילוב לוחמי החיזבאללה בצבא לבנון'', או כשמושמעים רמזים ש''כדאי'' לישראל לוותר על חוות שבעא (רעיון שאומץ מיד ע''י פרס: ''
ניתן לפתור את בעיית חוות שבעא'', ''מעריב'', 28 ביולי 2006). אינני יודע מאיזה ''קצה'' הגברת שמעוני מסתכלת על החדשות ומה בכלל מראים בחדשות בארץ, אבל מסכי החדשות כאן מוצפים בצילומים של הפגנות תמיכה בחיזבאללה בכל רחבי העולם, הפגנות המתקיימות ברחובות הערים ובקמפוסים בכל ארצות המערב. אני גם לא יודע למי הגברת שמעוני מתכוונת ב''מדינות המשפיעות בעולם'', אבל למעט מארה''ב, כל מה שרואים בחדשות כאן הן תגובות של ראשי מדינות והאו''ם המתייחסות ל''חוסר הפרופורציה'' בתגובת ישראל, ''למשבר ההומניטרי'' ולמאות הקורבנות של ''חפים מפשע'' בלבנון.
ממראות הגבול ה''שקט''לתמיכתה של ארה''ב בישראל במשבר הנוכחי אין כל קשר למה שקרה בלבנון לפני שש שנים. האמריקאים מזהים בחיזבאללה אויב מסוכן הקשור למלחמתם בטרור העולמי, אויב אתו יש להם חשבון ארוך עוד מימי לבנון. התמיכה האמריקאית היתה ''בערבון מוגבל'', והיתה מותנית בכך שצה''ל יעשה עבורם את המלאכה, יחסל את החיזבאללה ובכך יפגע בעקיפין באיראן הנותנת את חסותה לחיזבאללה. כשצה''ל נכשל ו[נכון לעכשיו] לא ''ספק את הסחורה'', הם עשו חושבים והתמיכה שלהם כבר איננה לא מסוייגת כפי שזה נראה בהתחלה.
הקטע החזק ביותר במאמרה של הגברת שמעוני מופיע לקראת הסוף, ובו נאמר ''
למרות הכאב הנורא אסור ללחוץ על צה''ל לפעול באופן לא שקול ובקצב מזורז'' – האם זה לא בדיוק מה שעשה ארגון ארבע אימהות? ובהמשך ''
פעולה לא מקצועית מתוך לחץ של העורף תביא להרוגים רבים של צה''ל. וההרוגים הללו הם הילדים שלנו'' – האם זה לא תאור מדוייק של תוצאותיה של פעילות ארגון ארבע אימהות?
