זהו הסיפור הישן על המהמר המפסיד: הוא לא מפסיק. הוא ממשיך לשחק, כדי להרוויח בחזרה את מה שהפסיד. ממשיך להפסיד וממשיך לשחק, עד שהפסיד את הכל – את החווה שלו, את אשתו, את החולצה שלו.

זה קורה גם בהימור הגדול ביותר בעולם: מלחמה. מי שפותח במלחמה ושוקע בבוץ, נאלץ להיכנס עוד יותר עמוק לבוץ. זה טבוע בעצם האופי של המלחמה: אי-אפשר להפסיק כאשר סופגים מפלה. דעת-הקהל דורשת את הניצחון המובטח. גנרלים כושלים רוצים לחפות על ביזיונם. פרשנים צבאיים ומצביאי-כורסה אחרים דורשים מתקפה מאסיבית. פוליטיקאים ציניים רוכבים על הגל. הממשלה נסחפת עם הזרם שהיא עצמה יצרה.

זה מה שקרה השבוע, בעקבות הקרב על בינת-ג'בייל, שהערבים כבר התחילו לקרוא לה בגאווה נסראללה-גראד. מכל עבר נשמעה הדרישה: להיכנס! יותר מהר! יותר רחוק! יותר עמוק!

יום אחרי הקרב העקוב-מדם החליטה הממשלה על גיוס מאסיבי של המילואים. לשם מה? הממשלה עוד לא יודעת. אבל זה כבר לא תלוי בה, וגם לא בגנרלים. ההנהגה הפוליטית והצבאית מיטלטלת על גלי המלחמה כמו סירה בלי הגה.

כבר נאמר: קל להתחיל במלחמה, קשה לסיים אותה. לממשלה נדמה שהיא שולטת במלחמה, אבל האמת היא שהמלחמה שולטת בה. היא עלתה על נמר, ועכשיו היא פוחדת לרדת ממנו. הוא עלול לטרוף אותה.

למלחמה יש חוקיות משלה. קורים בה דברים בלתי-צפויים, המכתיבים את ההמשך. וההמשך הוא תמיד בכיוון אחד: הסלמה.

דן חלוץ, אבי המלחמה הזאת, חשב להכריע את חיזבאללה באמצעות חיל-האוויר, שהוא הכי מתוחכם והכי יעיל ובכלל הכי-הכי בעולם. כמה ימים של הפצצות מאסיביות, אלפי טונות של פצצות על שכונות, כבישים, תחנות-חשמל, נמלים – וגמרנו.

אז זה לא נגמר. טילי חיזבאללה המשיכו לנחות בצפון ישראל, מאות ביממה. הציבור זעק. לא היה מנוס מפעולה על הקרקע. תחילה הוכנסו יחידות מובחרות קטנות. זה לא עזר. אז הוכנסו חטיבות. זה לא עזר. עכשיו דורשים להכניס אוגדות.

תחילה רצו רק לחסל את מוצבי חיזבאללה לאורך הגבול. ראו שזה לא מספיק, והחליטו לכבוש את הגבעות השולטות על הגבול. שם חיכו לוחמי חיזבאללה וגרמו לאבידות קשות. והטילים המשיכו לנחות.

עכשיו משוכנעים הגנרלים שאין מנוס מלכבוש את כל השטח עד לנהר הליטני, בעומק של 24 קילומטרים מהגבול, כדי שלא ישוגרו משם טילים. אחר-כך יתברר להם שצריכים להגיע אל נהר האוואלי, בעומק של 40 הקילומטרים המפורסמים של מנחם בגין.

מה אז? צה''ל יהיה פרוש על שטח גדול, ובכל מקום הוא יהיה חשוף לפעולות גרילה, מהסוג שחיזבאללה מצטיין בהן. והטילים ימשיכו לנחות.

מה הלאה? אי-אפשר לעצור. דעת-הקהל המתלהמת תדרוש פעולה יותר יעילה. הדמגוגים הפוליטיים יצווחו. הפרשנים יקטרו. האנשים במקלטים יצעקו. הגנרלים ירגישו בלחץ. אי-אפשר להחזיק ברבבות אנשי-מילואים לאורך ימים. אי-אפשר להמשיך במצב שבו שליש המדינה משותק.

הכול ידרשו להסתער קדימה. לאן? צפונה, לעבר ביירות? או מזרחה – לעבר דמשק?

שרי הממשלה מדקלמים במקהלה מדברת: לא! לא בא בחשבון! לא נעלה על סוריה!

יתכן שחלק מהם באמת מתכוונים לזה. הם לא חולמים על מלחמה עם סוריה. בהחלט לא. אבל לשרים רק נדמה שיש להם שליטה על המלחמה. המלחמה שולטת בהם.

כאשר יתברר ששום דבר לא עוזר, חיזבאללה ממשיך להילחם והטילים ממשיכים לנחות, תעמוד ההנהגה הפוליטית והצבאית בפני פשיטת-רגל. יהיה צורך לגלגל את האשמה על מישהו. על מי? על בשאר אסד, כמובן.

איך זה יכול להיות ש''ארגון טרור'' קטן, בעל כמה אלפי לוחמים בסך-הכול, ממשיך להילחם? מניין לו הכוח? מניין לו הטילים? האצבע תופנה לעבר סוריה.

כבר עכשיו טוענים מפקדי הצבא שנשק חדש זורם כל הזמן מסוריה לחיזבאללה. אמנם, הכבישים הופצצו, הגשרים נהרסו, אבל הנשק ממשיך לזרום. ממשלת-ישראל דורשת שכוח בינלאומי יוצב לא רק בגבול ישראל-לבנון, אלא גם בגבול לבנון-סוריה. לא יהיה תור של מתנדבים.

אז ידרשו הגנרלים להפציץ את הכבישים והגשרים הסוריים. לשם כך יהיה צורך לנטרל את חיל-האוויר הסורי. בקיצור - מלחמה אמיתית, שיהיו לה השלכות במזרח התיכון כולו.

אהוד אולמרט ועמיר פרץ לא חשבו על כך כאשר קיבלו לפני 17 יום בחיפזון, בקלות-דעת, בלי דיון רציני, בלי בדיקת חלופות, בלי שקילת הסיכונים, את ההחלטה לתקוף את חיזבאללה. בשביל פוליטיקאים, שלא מבינים מה זאת מלחמה, היה זה פיתוי שאי-אפשר היה לעמוד בו: פרובוקציה ברורה של חיזבאללה, אהדה עולמית מובטחת, איזו הזדמנות נפלאה! הם יעשו מה שאפילו שרון לא עשה.

דן חלוץ הגיש להם הצעה שאי-אפשר היה לסרב לה. מלחמה קטנה ונחמדה. התוכניות הצבאיות מוכנות ומתורגלות. ניצחון מובטח. מה גם שממול אין בכלל אויב אמיתי, אלא רק ''ארגון-טרור''.

עד כמה זה בער לאולמרט ולפרץ לצאת למלחמה הקטנה והנחמדה מוכיחה העובדה שלא חשבו בכלל על מצב המיגון של ערי הצפון ועל ההשלכות הכלכליות והחברתיות מרחיקות-הלכת. העיקר היה למהר ולקטוף את עלי-הדפנה.

לא היה להם גם זמן לחשוב היטב על מטרות המלחמה. הם דומים עכשיו לקלעים היורים את חיציהם בלוח ריק ומסמנים אחר-כך את העיגולים מסביב לפגיעה. המטרות מתחלפות מדי יום: להשמיד את החיזבאללה, לפרק את החיזבאללה מנשקו, לסלק את חיזבאללה מדרום לבנון, ואולי רק ''להחליש'' את חיזבאללה. להרוג את נסראללה. להחזיר את השבויים. ליצור רצועת-ביטחון חדשה. להחיל את ריבונות הממשלה הלבנונית על כל המדינה. לפרוש את הצבא הלבנוני ו/או כוח בינלאומי לאורך הגבול. לשקם את כוח-ההרתעה. לצרוב בתודעה של חיזבאללה. (בצה''ל נורא אוהבים לצרוב בתודעות. זוהי מטרה נהדרת, מפני שאינה ניתנת למדידה.)

ככל שמתארכת המלחמה הקטנה והנחמדה, כך מתברר שכל המטרות המשתנות האלה אינן ריאליות. ממשלת לבנון אינה מייצגת איש מלבד שיכבה קטנה של עשירים מושחתים, הצבא הלבנוני לא יכול ולא רוצה להילחם בחיזבאללה, רצועת הביטחון תהיה חשופה לפיגועים, כוח בינלאומי לא ייכנס לשטח בלי הסכמת חיזבאללה, ואת כוח הגרילה הזה, החיזבאללה, צה''ל אינו מסוגל לנצח.

ואין בזה שום בושה. צה''ל נמצא בחברה טובה, או – יותר נכון – רעה. המילה ''גרילה'' (''מלחמה קטנה'') נולדה בספרד, אחרי כיבוש הארץ בידי נפוליון. חבורות של לוחמים ספרדים פגעו בכובשים והביסו אותם. כך קרה לרוסים באפגניסטן, לצרפתים באלג'יריה, לבריטים בארץ ובתריסר מושבות אחרות, לאמריקאים בוויאט-נאם ועכשיו בעיראק. אפילו נניח שדן חלוץ ואודי אדם עולים על נפוליון והמרשלים שלו, הם לא יצליחו במקום שבו כל אלה נכשלו.

כאשר נפוליון לא ידע עוד מה לעשות, הוא פלש לרוסיה. אם לא נפסיק את המערכה הזאת בעוד מועד, היא תוביל למלחמה בסוריה.

העקשנות שבה לוחמת קונדוליזה רייס בכל ניסיון להביא להפסקת המלחמה מעידה כאלף עדים שזוהי אכן הכוונה האמריקאית. מהרגע הראשון של עליית ג'ורג' בוש לשלטון הטיפו הניאו-שמרנים להתקפה על סוריה, וככל שהוא שוקע יותר בבוץ העיראקי, כן גובר הצורך שלו להסיח את תשומת-הלב משם להרפתקה אחרת.

אגב (ואולי לא): יום לפני המלחמה השתתף השר בנימין בן-אליעזר בטכס פתיחת הצינור הגדול שיוביל נפט מהמצבור הענקי בים הכספי אל הנמל התורכי סייהאן, סמוך לגבול הסורי. הצינור עוקף את רוסיה ועובר דרך אזרבייג'אן וגרוזיה, שתי מדינות שיש להן קשר הדוק עם ישראל, כמו תורכיה עצמה. יש תוכנית להוביל חלק מהנפט משם לאשקלון, משם בצינור הקיים לאילת, ומשם לארצות המזרח. ישראל ותורכיה אמורות להבטיח את הדרך הזאת למען ארצות-הברית.

האם ההידרדרות לתוך מלחמה עם סוריה מוכרחה לקרות? האם אין דרך אחרת?

בוודאי שיש: להפסיק עכשיו, מיד.

כאשר הרגיש הנשיא לינדון ג'ונסון שהוא שוקע בבוץ של ויאט-נאם, הוא שאל לעצת חבריו. אחד מהם ענה בחמש מלים: ''תכריז על ניצחון ותסתלק משם!''

גם אנחנו יכולים להחליט לעשות זאת. להפסיק להשקיע עוד ועוד בעסק המופסד. להסתפק במה שניתן להשיג עכשיו. למשל: הסכם שירחיק את חיזבאללה כמה קילומטרים מהגבול, להכניס שם כוח בינלאומי ו/או הצבא הלבנוני, להחליף שבויים. אולמרט יוכל לטעון שזה ניצחון גדול, שהשגנו מה שרצינו, שלימדנו את הערבים לקח, שממילא לא התכוונו להשיג יותר. נסראללה יכריז שהוא ניצח בגדול, שלימד את האויב הציוני לקח שלא ישכח, שחיזבאללה נשאר על כנו, חזק וחמוש, שהחזיר שבויים. ושלום על שניהם.

נכון, לא נשיג הרבה. אבל זה מה שאפשר לעשות עכשיו כדי למזער נזקים, כפי שאומרים בעולם העסקים.

זה יכול עדיין לקרות. אם אולמרט יהיה מספיק פיקח כדי לצאת מהמלכודת, כל עוד לא נסגרה סופית. (והרי נאמר שאדם פיקח יודע להיחלץ ממלכודת שאדם חכם לא היה נכנס אליה מלכתחילה.) ואם קונדוליזה תקבל הוראה מהבוס להסכים לזה.

ביום ה-‏17 של המלחמה עלינו לדעת שבקרוב תעמוד לפנינו ברירה פשוטה: לגלוש לתוך מלחמה עם סוריה, מרצון או שלא מרצון, או להגיע להסדר כללי בצפון, שיכלול בהכרח גם את חיזבאללה וסוריה. במרכזו של הסדר כזה יעמוד גורל רמת-הגולן. נצטרך להחזיר אותה.

אולמרט ופרץ לא חשבו על זה באותם רגעים משכרים, ב-‏12 ביולי, כאשר קפצו על המציאה ופתחו במלחמה קטנה ונחמדה. אבל הם גם לא חשבו על שום דבר אחר.

---