• מי מנצח במילחמה הזאת?

ביום ה-‏15 של המלחמה, חיזבאללה מתפקד ולוחם. זה כשלעצמו יירשם בתולדות העמים הערביים כניצחון מזהיר.

כאשר מתאגרף במשקל זבוב מתייצב מול מתאגרף במשקל כבד ונשאר עומד בסיבוב ה-‏15, זה ניצחון - ולא חשוב מה התוצאה הסופית.

• האם אפשר להרחיק את חיזבאללה מהגבול?

השאלה מבוססת אל אי-הבנה של מהות החיזבאללה.

לא במקרה נקרא הארגון הזה חיזב-אללה (''מפלגת אללה'') ולא ג'יש-אללה (''צבא אללה''). זהו גוף פוליטי, המושרש עמוק באוכלוסיה השיעית בדרום-לבנון, והוא מייצג אותה בפועל. השיעים מהווים 40% מאוכלוסיית לבנון, ויחד עם שאר המוסלמים הם מהווים רוב.

אפשר ''להזיז'' את החיזבאללה רק אם מזיזים את כל האוכלוסייה השיעית - טיהור אתני שאינו עולה אפילו על הדעת (כך אני מקווה). האוכלוסייה תחזור לכפרים ולערים בדרום, וחיזבאללה ימשיך לשגשג.

• מה יקרה אם צבא לבנון יתפוס את הקו?

זוהי אחת הסיסמאות של ממשלתנו מהרגע הראשון. היא תראה בזה את עיקר הניצחון. זה משכנע - אבל רק את מי שאין לו מושג על התסבוכת הפנימית בלבנון.

כל מי שהיה בלבנון (במלחמת 1982) וראה את הצבא הלבנוני בפעולה יודע שזה איננו כוח צבאי רציני. מה עוד שרבים מקציניו וחייליו הם שיעים. כוח זה לא יילחם בחיזבאללה.

מיקומו בדרום-לבנון יהיה תלוי כולו בהסכמת חיזבאללה - וכך יהיה כל יום של נוכחותו שם.

• האם כוח בינלאומי יעזור?

כנ''ל. זוהי סיסמה המתאימה במיוחד לדיפלומטים, המחפשים רעיון שאפשר להסכים עליו בקלות. זה נשמע יפה, בייחוד אם מוסיפים לו את התואר ''ROBUST'' (חסון).

מה בדיוק יעשה הכוח הבינלאומי החסון הזה?

הוא אמור להרחיק את חיזבאללה מהגבול. לא במלים - כמו יוניפי''ל המסכן, שהכול התעלמו מקיומו מאז יומו הראשון - אלא בכוח.

אם ימוקם כוח בינלאומי כזה לאורך הגבול בהסכמת כל הצדדים - בעיקר ישראל
וחיזבאללה - בסדר. זה יכול לשמש כסולם לממשלת ישראל כדי לרדת מהעץ שטיפסה עליו.

אבל אם יוצב הכוח בניגוד לרצון חיזבאללה, תתחיל מלחמת-גרילה נגדו. האם הוא יעמוד במקום שצה''ל האדיר ברח ממנו עם הזנב בין הרגליים?

מבחינת ישראל יש גם דילמה ממשית: מה יקרה אם חיזבאללה יפגע בכל זאת בישראל? האם ייכנס צה''ל לשטח ויסתכן בהתנגשות עם הכוח הבינלאומי? עם חיילים גרמניים, למשל?

• אולמרט אמר שלא ננהל משא-ומתן עם סוריה. זה מעשי?

אז הוא אמר. הוא אמר הרבה דברים. ועוד לשונו נטויה.

סוריה היא שחקן מרכזי במגרש הזה. לא יתכן שום הסדר אמיתי בלבנון בלי השתתפותה - הישירה או העקיפה - של סוריה.

נכון, את חיזבאללה הקמנו אנחנו. כאשר פלש צה''ל ללבנון ב-‏1982, קיבלו אותו השיעים באורז ובסוכריות. הם קיוו שנגרש את כוחות אש''ף, ששלטו אז בשטח. אך כאשר נוכחו לדעת שצה''ל מתכוון להישאר, פתחו במלחמת-גרילה שנמשכה 18 שנה. במלחמה זו נולד והתעצם חיזבאללה, עד שהפך לגוף החזק ביותר בלבנון.

אבל כל זה לא היה קורה לולא תמיכתה המאסיבית של סוריה. סוריה רוצה לקבל בחזרה את רמת-הגולן, שסופחה לישראל. לכן חשוב לה שלא לתת לישראל מנוח. מכיוון שאינה מוכנה להסתכן בגבול שלה עם ישראל, היא משתמשת בחיזבאללה כדי לגרום לנו צרות בגבול הלבנוני.

הגבול הלבנוני לא יירגע עד שנשיג הסכם עם סוריה. כלומר: עד שנחזיר את רמת-הגולן. האלטרנטיבה היא לפתוח במלחמה נגד סוריה, עם כל המשתמע מזה (טילים בליסטיים, נשק כימי וביולוגי, צבא שהוכיח את עצמו). הנשיא בוש דוחק בממשלת-ישראל לעשות זאת, כדי להסיח את הדעת מהביזיונות שלו בעיראק ובאפגניסטן.

• איזה ציון אפשר לתת לניהול הצבאי של המלחמה?

דן חלוץ לא ייכנס לספרי ההיסטוריה כאחד המצביאים הגדולים של כל הדורות.

הוא דחף את הממשלה למלחמה, בין השאר כדי לחפות על שתי פאשלות צבאיות גדולות: פעולת חמאס בכרם-שלום ופעולת חיזבאללה בגבול הצפוני. שום קצין לא נשא באחריות לשני ביזיונות אלה. מובן שאת האחריות העיקרית יש להטיל על הרמטכ''ל.

חלוץ, הרמטכ''ל הראשון שבא משורות חיל-האוויר, היה משוכנע שניתן לגמור את העניין בהפצצות מהאוויר, בסיוע חיל-התותחנים וחיל-הים. הוא טעה בגדול. גם אחרי שגרם להרס עצום בלבנון, המקים עכשיו את כל העולם נגדנו, הוא לא הצליח להכניע את היריב. עכשיו הוא נאלץ לעשות את הדבר האחד שהכול חששו מפניו: להכניס את כוחות-היבשה לבוץ הלבנוני.

ביום ה-‏15 של המלחמה לא הושגה אף מטרה אחת. מבחינת חלוץ, כאסטרטג וכמפקד, הציון שואף לאפס.

• האם האזרחים, העומדים בראש הממשלה, הוכיחו את עצמם?

אחרי הבחירות חשבו רבים שמתחיל עידן אזרחי, מכיוון שגם ראש-הממשלה וגם שר-הביטחון הם אזרחים מובהקים, ללא ניסיון צבאי. הוכח שההפך הוא הנכון.

ההיסטוריה מראה שעסקנים פוליטיים, היורשים את מקומם של מנהיגים חזקים, עלולים לעשות דברים נוראים. הם רוצים להוכיח שגם הם מנהיגים חזקים, שיש להם ביצים, שהם יכולים לעשות מלחמה. הארי טרומן, שבא במקום פרנקלין רוזוולט, אחראי לפשע-המלחמה הגדול ביותר בהיסטוריה - הטלת הפצצות האטומיות על הירושימה ונגסאקי. אנתוני אידן, יורשו של וינסטון צ'רצ'יל, עשה את מלחמת-סואץ האווילית, בקנוניה עכורה עם צרפת וישראל.

ממשלת אולמרט-פרץ פתחה במלחמה זו בקלות-דעת מזעזעת, ללא דיון רציני ובחוסר שיקול. הם פחדו להתנגד לדרישת הרמטכ''ל, שמא ייחשבו לפחדנים.

• אולמרט הבטיח שאחרי המלחמה יהיה המצב באיזור שונה מכפי שהיה. יש לזה סיכוי?

בהחלט כן. אבל המצב החדש יהיה הרבה יותר גרוע.

אחת המטרות של חסן נסראללה היא לאחד את השיעים והסונים במאבק משותף נגד ישראל.

צריכים לדעת שבמשך מאות בשנים היו השיעים והסונים אויבים בנפש. בעיני סונים אדוקים רבים, השיעים אינם אלא כופרים נתעבים. בבואו לעזרת הפלסטינים, שהם סונים, ביקש נסראללה, בין השאר, לחשל ברית חדשה.

באיזור עלול להיווצר ציר חדש, שיכלול את חיזבאללה, הפלסטינים, סוריה, עיראק ואיראן. סוריה היא מדינה סונית. בעיראק שולטים עכשיו השיעים, התומכים בפה מלא בחיזבאללה. גם הסונים, המנהלים מלחמת-גרילה עקשנית נגד האמריקאים, תומכים בחיזבאללה.

הגוש הזה זוכה באהדה רבה בקרב ההמונים בעולם הערבי, בגלל מלחמתו באמריקה ובישראל. הגוש הנגדי, הכולל את סעודיה, מצריים וירדן, מאבד גובה מיום ליום. מנהיגי הארצות האלה נתפסים על-ידי ההמונים כשכירי-חרב של ארצות-הברית וסוכנים של ישראל. מחמוד עבאס משתדל מאוד שלא להיכלל בקטגוריה הזאת.

• אז מה אפשר לעשות נגד זה?

לשים קץ לסיכסוך הישראלי-פלסטיני, המתסיס את האיזור כולו.

להוציא את חמאס מתוך החזית העויינת, על-ידי ניהול משא-ומתן עם הממשלה הפלסטינית הנבחרת.

לעשות הסדר עם לבנון. כדי שיחזיק מעמד לאורך ימים, צריך הסדר זה לכלול את החיזבאללה ואת סוריה. הדבר יחייב אותנו להחזיר את רמת-הגולן.

כדאי לזכור שאהוד ברק כבר הסכים לכך, וכמעט הגיע לחתימת חוזה-שלום שדמה להסכם שחתם מנחם בגין עם מצריים, אך לאסוננו ברח ברגע האחרון, מפני שפחד מפני דעת-הקהל.

---