השנאה לעולם איננה יכולה להיות דבר טוב – odium numquam potest esse bonum

שפינוזה

שנאת יהודים איננה דבר חדש. שנאת יהודים היא תופעה המלווה את האנושות כמעט לאורך כל ההיסטוריה. תופעה מחליאה שמסרבת לעבור מן העולם. בדומה להידרה (Hydra) המתוארת במיתולגיה היוונית, מפלצת בעלת מספר ראשים שבכל פעם שמקצצים את אחד מראשיה, צומחים לה שניים חדשים תחתיו, כך שנאת היהודים – בכל פעם שנדמה שהיא עברה מן העולם, שהמין האנושי התעשת וירד סוף סוף מן העץ הזה, היא חוזרת ומכה במקום שהכי פחות ציפו לו.

בימים אלה ימלאו מאה שנים לזיכויו הסופי של אלפרד דרייפוס, יהודי ששרת בצבא הצרפתי כקצין תותחנים בדרגת סרן והיה היהודי היחיד שהגיע לתפקיד במטה העליון של צבא צרפת. ב-‏1894 הוא הואשם בריגול לטובת גרמניה, הורשע
אלפרד דרייפוס (1859-1935) בבגידה ונידון למאסר עולם באי השדים, מושבת עונשין בגוייאנה הצרפתית באמריקה. דרגתו נשללה ממנו והוא גורש מהצבא. ב-‏12 ביולי 1906 הוא זוכה סופית ע''י בית המשפט העליון של צרפת, אחרי שעוד קודם לכן, ב-‏1899, כשהוא הורשע שנית בעקבות הפסד בערעור שהגיש, הוא קבל חנינה ע''י נשיא צרפת. נדרשו שבע שנים נוספות של מאבק עד שדרייפוס טוהר סופית מכל אשמה. ימים ספורים אחרי זיכויו של דרייפוס הוא הוחזר לשורות הצבא, הועלה בדרגה לרב סרן וקבל את אות לגיון הכבוד. בכך באה לסיומה פרשה שפלגה את צרפת וגרמה להתפרצות גל חסר תקדים של שנאת יהודים במדינה בה היהודים נהנו מחופש ושוויון מלא במשך קרוב למאה שנים. מנקודת מבט יהודית, משפט דרייפוס היווה נקודת מפנה היסטורית. משפט דרייפוס הצביע על כשלון הטמיעה של היהודים בקרב העמים בהם הם חיו, טמיעה שהתבטאה במושג הנפוליוני ''צרפתים בני דת משה''.

בהשפעת האירועים שליוו את משפט דרייפוס, הרצל, שנשלח ע''י העיתון בו עבד בווינה לסקר את המשפט, הגיע למסקנה שלאורך זמן לעם היהודי אין עתיד כמיעוט בקרב
בנימין זאב הרצל (1860-1904) עמים אחרים ושעליו לחיות בטריטוריה עצמאית משלו. התוצאה הישירה היתה הקמת הציונות המדינית, תהליך שהביא בסופו של דבר להקמתה של מדינת ישראל 50 שנה יותר מאוחר.


מארי שארל אסתרהאזי (1847-1923)למרות שלכאורה הזיכוי הסופי בבית המשפט העליון והחזרתו של דרייפוס לשורות הצבא היו צריכים לשים קץ לפרשה, בפועל נותרו חוגים רחבים בחברה הצרפתית שהמשיכו להאמין באשמתו של דרייפוס. הבוגד האמיתי, קצין בשם אסתרהזי, לא רק שהתגלה אלא אף הודה בגלוי במעשיו, ובכל זאת רבים סרבו לקבל זאת (למרות כל ההוכחות נגדו, אסתרהזי יצא זכאי כשהועמד לדין בתקופה בה דרייפוס ''בילה'' באי השדים. יותר מאוחר, כשהוא הודה, אסתרהזי כבר התגורר באנגליה, מחוץ להישג ידו של החוק הצרפתי). מאה שנה אחרי משפט דרייפוס, ב-‏1994, היסטוריון של הצבא הצרפתי מצא לנכון לפרסם מאמר בו הוא מטיל ספק בחפותו של דרייפוס. מפלצת השנאה מסרבת למות.


קריקטורה אנטי-דרייפוסית, צרפת, בערך 1898שנאת היהודים, שהחלה את דרכה כמחלוקת דתית בין היהדות והנצרות, עברה מספר ''שידרוגים'' במהלך ההיסטוריה. העיקרי שבהם התבטא בהמרת הבסיס התיאולוגי לשנאת היהודים במשהו יותר ''רציונלי'', משהו מדעי כביכול. זה היה התפקיד שנועד לתורת הגזע. הניצנים הראשונים של התהליך הזה התגלו בספרד של המאה ה-‏15, בתקופת האינקוויזיציה. יהודים שהעדיפו להמיר את דתם במקום לצאת לגלות (Conversos), היו בחזקת חשודים שהדבר נעשה רק מטעמי נוחיות ולא מתוך אמונה אמיתית. השימוש במושג ''דם רע'' (mala sangre) החל רווח לציון כאלה שטוהר מוצאם היה בסימן שאלה, להבדיל מבעלי ''דם טהור'' (limpiezza de sangre) שהתייחס לכאלה שלא היה ספק לגבי טוהר מוצאם. זה היה ניסיון ראשון לתת בסיס גזעני לשנאת היהודים, תופעה שהגיעה לשיאה בגרמניה של המאה העשרים.

תהליך ההשתחררות מכבלי הכנסיה שתחילתו בתקופת הרנסאנס, הגיע לשיאו במאות ה-‏18 וה-‏19, בתקופת הנאורות (Enlightenment) או עידן השכלתנות (The Age of Reason). האינטלקטואלים של אותה תקופה התאפיינו במאמציהם הבלתי נלאים להשתחרר מכבלי הדעות הקדומות שהיו עמוד השדרה של האמונה הדתית. זה עבד עד לנקודה מסויימת, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בהתפתחויות במדע, אבל מה לעשות – ל''גירסא דינקותא'' עדיין היה משקל. כולם קבלו חינוך נוצרי ''טוב'', בו המוטיב המרכזי היה הצגת היהודים כ''רוצחי אל''. את המשקע שזה הותיר קשה היה למחוק אפילו אצל הנאורים שבנאורים. וולטיר, מגדולי הוגי הדעות של המאה ה-‏18, אדם שטבע את חותמו על המחשבה האנושית עד לימינו, כתב מאמרי שטנה אנטי יהודיים שלא היו מביישים את ה''שטירמר'' בגרמניה הנאצית. קרל מרקס (שלמרות מוצאו היהודי קבל חינוך נוצרי בילדותו) לא הסס להתבטא בצורה שלילית ביותר על היהודים. רגשות אנטי יהודיים כמוסים רווחו גם אצל אנשים שלא היו מזוהים עם שנאת יהודים ואפילו היו פרו יהודים. כך, ז'אן ז'ורס (Jean Jaurés), המנהיג הצרפתי משלהי המאה ה-‏19 שהיה מגדולי הלוחמים לזכותו של דרייפוס התבטא על היהודים כ''הגזע היהודי הערמומי והמסתגר, הנתון לבולמוס של רכישה עוד ועוד'' (la race juive concentrée, subtile, toujours dévorée par la fièvre du gain).

לקראת סוף המאה ה-‏19 בא ''גואל'' שאפשר לכל האינטלקטואלים האלה להתגבר על הסתירה שבין רגשותיהם האנטי יהודיים לבין היותם ''משוחררים'' מדעות קדומות שמקורן בדת. וילהלם מר (Wilhelm Marr, 1819-1904), פוליטיקאי סוג ד' בגרמניה, המציא ב-‏1879 את המושג ''אנטישמיות'', מושג שהרעיון המרכזי מאחוריו היה שהיהודים הם גזע נחות ומאוס, גזע בעל תכונות שליליות שהן הן הסיבות לשנאה שהם מעוררים. זה היה ניסיון להקנות בסיס ''מדעי'' (תורת הגזע) לשנאת היהודים, ולהוציא ממנה את הצביון דתי. מר לא הסתפק בתיאוריה בלבד, הוא אפילו נסה להקים מפלגה פוליטית בשם ''ליגת האנטישמיות'' (League for Anti-Semitism). הוא לא הגיע רחוק, ומפלגתו לא זכתה להישגים מרשימים. מעטים זוכרים היום את שמו. המושג שהוא המציא, ''אנטישמיות'' כמלת כיסוי (Euphemism) לשנאת יהודים, הפך להיות נכס צאן וברזל של שונאי ישראל מאז ועד היום. שאלה מעניינת היא מה היה קורה לו מר היה חי 20 שנה יותר מאוחר, ובעקבות הקונגרס הציוני הראשון (1897) היה נותן לרעיון שלו את השם ''אנטיציונות'' במקום ''אנטישמיות''. כמה מאמץ היה נחסך לשונאי ישראל של היום בכך שלא היו צריכים להתפתל ולעשות שמיניות אינטלקטואליות באוויר כדי להסביר שהם ''רק'' אנטי ציונים ולא אנטי שמיים.


הפרוטוקולים של זקני ציון, צרפת 1934המצאתו של מר לא היתה ההתפתחות היחידה באותה תקופה, שלהי המאה ה-‏19. התפתחות אחרת, לא פחות חשובה מנקודת מבט של השפעתה על העתיד, היתה הופעתו של מסמך בשם ''הפרוטוקולים של זקני ציון'' (The Protocols of the Elders of Zion), שתיאר קנוניה יהודית להשתלטות על העולם. המסמך התפרסם לראשונה בפומבי ברוסיה ב-‏1905 ע''י נזיר בשם סרגיוס נילוס (Sergius Nilus). שורשיו של המסמך בסאטירה פוליטית על לואי נפוליון שהתפרסמה בצרפת ב-‏1864 בשם ''דו שיח בגיהינום בין מקיאוולי ומונטסקיה'' (Dialogues in Hell Between Machiavelli and Montesquieu). הסטירה הזאת עברה ''שיכתוב'' ע''י אנטישמי גרמני בשם הרמן גודשה (Hermann Goedsche) והתפרסמה ב-‏1868 כחלק מסדרה בשם ''ביאריץ'' (Biarritz), בה הופיע פרק בשם ''בית הקברות היהודי בפראג ומועצת נציגי שנים עשר שבטי ישראל'' (The Jewish Cemetery in Prague and the Council of Representatives of the Twelve Tribes of Israel), פרק בו מסופר על מועצה רבנית חשאית הנפגשת בחשכת הליל. בתקופת משפט דרייפוס, סוכנים של האוכראנה (המשטרה החשאית הרוסית בתקופת הצאר) בפריס ערכו את ה''דיאלוגים'' ואת יצירתו של גודשה והפיקו מהם מסמך בשם ''הפרוטוקולים של זקני ציון'' אותו העבירו לרוסיה ב-‏1895. אחרי התבוסה הרוסית במלחמת רוסיה יפן ב-‏1905, המסמך ראה אור ושמש כחלק מהתעמולה בה הסיתו את ההמונים הרוסים לביצוע פוגרומים ביהודים בהשראת האוכראנה, כדי להסיח את דעת הציבור מהתבוסה במלחמה. גם ה''פרוטוקולים'' הפכו לנכס צאן וברזל של שונאי ישראל.

הפרוטוקולים לא נס ליחם ואפילו בימינו הם זוכים לאוזן קשבת. בפברואר 2004 הופיע הקטע הבא במאמר מערכת ''השדולה הפרו ישראלית השתלטה על ממשלת ארצות הברית, והיא מחזיקה את הנשיא במעצר בית במשרד הסגלגל, כדי להבטיח שלא יופעל כל לחץ על ישראל''
הקטע הזה לא הופיע באחד מעיתוני ארצות ערב. הוא גם לא הופיע באחד מהעיתונים האנטישמיים שלא חסרים בארה''ב. הזבל המערכתי הזה הודפס בניו יורק טיימס, ומחברו היה לא פחות ולא יותר מאשר ''כוכב'' המערכת תומס פרידמן, יהודי שזכה עד היום לשלושה פרסי פוליצר על הסיקור העיתונאי שלו של המזרח התיכון. מערכת העיתון, שהוא בבעלות יהודית, לא ראתה כל פגם בפרסום הקטע הזה, מה שמלמד שבחוגי האינטלקטואלים הליברליים של היום, להיות מזוהה כשונא יהודים כבר לא מהווה כתם. להיות מזוהה כשונא יהודים, אולי איננו עדיין כבוד גדול, אבל זו גם כבר לא בושה. למרבה הצער, בחוגי השמאל הליברלי זו כבר בהחלט נורמה חברתית מקובלת (salonfaehig – socially acceptable).

לפני מספר חודשים התפרסמה בארה''ב גרסא חדשה של ה''פרוטוקולים''. בלבוש מודרני ותחת שם חדש. הפעם זה נכתב באנגלית והמחברים אינם אלמונים. אחד מהם מכהן כפרופסור למדעי המדינה באוניברסיטת הרווארד היוקרתית והשני הוא פרופסור באוניברסיטה של שיקגו. המסמך כתוב בשפה שקולה, ללא כל התלהמות, ומכיל שפע של מובאות, מראי מקום ואסמכתאות. ממש ''מחקר מדעי'' פר אקסלנס. נושא ה''מחקר'' הוא ''השדולה הישראלית'' ואיך שהיא ''מסובבת על האצבע'' את כל קובעי המדיניות של ממשלת ארה''ב. המסמך גרם להרבה ''רעש'' וגרר בעקבותיו גל של ביקורות. מחברי המסמך נמנעו מכל תגובה עניינית, ולא טרחו להשיב לאף אחת מהטענות בהם הוצבע על אי דיוקים, חצאי אמיתות וסילופים בוטים בעבודתם. במקום זאת הם התחפרו מאחורי הטעון שעצם זה שמבקרים אותם היא הוכחה לכוחה של השדולה הישראלית. את הטעון האחרון הזה, אמצו גם אפולוגטים ישראליים ובראשם הצדיק מהפורום כאן, מיודענו אורי אבנרי. בינתיים השתרר קצת שקט בנושא, אבל מחברי הפרוטוקולים החדשים ממשיכים לשמור על ''זכות השתיקה'' בכל מה שנוגע לביקורת עניינית על עבודתם. למרות הלבוש המודרני ולמרות ההתייחסות לנושאים אקטואליים, האיצטלא האקדמאית של המחברים אינה יכולה להסתיר את האמת הפשוטה שמירקם הטעונים שבמסמך החדש איננו יותר מאשר העלאת גרה של כל מה שנכתב בפרוטוקולים הישנים.

הדור החדש של שונאי ישראל משקיע הרבה מאמצים כדי ליצור לעצמו תדמית של ''חסידי אומות העולם'', תדמית בה כל פעילויותיו אינן אלא פועל יוצא של דאגה ל''זכויות האדם'', ל''שלום'', ל''גלובליזציה'', ל''איכות הסביבה'' ועוד כהנה וכהנה מאוצר מונחי הפוליטיקה התקינה הצצים חדשות לבקרים כפטריות אחרי גשם בזירה של דעת הקהל המודרנית. העובדה שהם מתאמצים כל כך לעשות זאת מראה שגם אם הציונות איננה סיפור הצלחה בכל מה שקשור לחיסול מוחלט של שנאת היהודים, היא גם לא כישלון מוחלט.

ההיסטוריה אף פעם איננה חוזרת על עצמה באותה צורה. תמיד ישנם שינויים כאלה או אחרים. קשה עם זאת להמנע מהתחושה של déjà vu למראה מידת העוינות לה זוכה מדינת היהודים ממשפחת העמים בה היא מנסה להשתלב לעומת מערכת היחסים של היהודים שיצאו מהגטו עם החברה הסובבת אותם בה הם ניסו להיטמע. ניתן לאמר שבעוד שהציונות לא הצליחה לשנות את העולם, היא הצליחה לשנות את היהודים (לא את כולם למרבה הצער). חידוש העצמאות אולי איננו מבטיח ליהודים בטחון קיומי מוחלט, אבל הם אינם יותר חסרי אונים כבעבר.

---