מעשה שהיה בהרשל'ה מאוסטרופולי שהגיע באחד מימי הששי לעיירה נידחת. השעה היתה שעת אחה''צ מאוחרת, השמש נטתה לשקוע ומועד כניסת השבת קרב ובא. הרשל'ה, שמזה כמה ימים לא זכה לאכול ארוחה של ממש, היה במצוקה, לא היה לו מושג היכן יקבל את השבת ומה יכניס לפיו. בצר לו החל לצעוד ליד דלת בית הכנסת כשהוא ממלמל לעצמו, אך בקול מספיק חזק כדי שישמעו אחרים, ''אם אף אחד לא יזמין אותי לארוחת שבת איאלץ לעשות מה שאבא שלי עשה''.

הלוך וחזור הוא פסע, כשבכל פעם דבריו נאמרים בקול קצת יותר חזק ובטון קצת יותר מאיים. נדלקה סקרנותם של השומעים, ואחרי הפעם השניה או השלישית העז אחד לשאול ''נו באמת, מה עשה אבא שלך?'' הרשל'ה לא הגיב ובמקום זאת חזר בקול רם יותר, כמעט בשאגה, ''אם אף אחד לא יזמין אותי לארוחת שבת לא תהיה לי ברירה אלא לעשות מה שאבא שלי עשה.''

תחושת של אי-נוחות ירדה על השומעים וכמה מהם החליטו לפנות לגביר שיושיעם. ''במטותא ממך, עשה נא מה שהוא,'' הם עתרו, ''אם הוא לא יוזמן לארוחת השבת הוא עשוי חס וחלילה להביא עלינו אסון.'' התרצה הגביר ועל מנת שלא להעמיד בסכנה את כל העיירה, הוא הזמין את הרשל'ה לביתו לסעודת השבת. בתום הארוחה, כשכרסו מלאה, התמתח הרשל'ה על מושבו כשהוא מוכן ומזומן לקחת חלק בזמירות השבת. והנה באה שאלה מפיו של הגביר ''סקרן אני לדעת מה עשה אבא שלך?'' על כך השיב לו הרשל'ה ''הוא הלך לישון רעב.''

הסיפור הזה, הלקוח מהפולקלור היהודי, ממחיש את חוסר התועלת של השימוש באולטימאטום שאין לו כיסוי. אמנם בבדיחה זה עבד, אבל רק בפעם הראשונה. בחיים גם זה לא קורה. בחיים, השימוש באולטימאטום, אותו אינך מתכוון – או אינך מסוגל – לבצע, משיג תוצאה הפוכה וכמעט תמיד גורם להסלמה. בחיים, השימוש באולטימאטום חסר כיסוי בא לחפות על חוסר אונים, חוסר יכולת לעשות מה שהוא שיביא תועלת. זה טוב לשחרור תיסכולים, אבל זה גם יכול להביא לנקיטת צעדים חסרי אחריות ולו רק כדי להוכיח שאלה לא היו ''דיבורים ריקים''. דבר אחד בטוח, איומים ואולטימאטומים שמסתיימים בלא כלום הם הדרך הטובה ביותר לחסל כל אלמנט של הרתעה אם היה אי פעם דבר כזה. נדרשות הרבה שנים כדי לבנות הרתעה אמינה (לפעמים זה גם עולה בדם). מספיק אולטימאטום אחד בנוסח הרשל'ה כדי לחסל אותה לבלי שוב.

מאז קיץ 2005, ממשלותיה של מדינת ישראל, הקודמת בראשות שרון והנוכחית בראשותו של אהוד השני, עושות ''שמיניות באוויר'' כדי להימנע מלהודות בכך שהמדיניות בהן הן נקטו היתה טעות קטסטרופאלית במימדים שלא היו מביישים את אוסלו. מרכיב מרכזי ב''תרגיל'' הזה הוא הימנעות מכל פעילות שנועדה להגן על ההתנחלויות המקיפות את רצועת עזה, ובראש ובראשונה על העיירה שדרות. לא שורר מחסור בדיבורים ואיומי סרק, אבל מעשים? למעט הפגזות של מגרשים ריקים נעשה מעט מאוד. מדברים הרבה על חידוש ה''חיסולים ממוקדים'' אבל בשטח זה מתבצע רק במשורה, וכל פגיעה מקרית ב''חפים מפשע'' גוררת הפסקה מיידית של הפעילות. כתחליף, בשכונות היוקרה של רמת אביב ורמת השרון התפתח סינדרום ה''קסאם שמסאם'', ובשיינקין לדבר על שדרות זה פשוט לא ''אין''.

ההתקפה בכרם שלום ומה שבא בעקבותיה הבליטו שוב את חוסר האונים המסתתר מאחורי המסך של איומי סרק. העדר תגובה מיידית עשה את שלו, וכל מה שארע אח''כ כבר לא ישנה כלום. בשעה ששורות אלו נכתבות, רשתות הטלוויזיה כאן מלאות בתיאורים מרשימים של ''כניסת'' צה''ל לרצועה. טורי טנקים ונגמ''שים דווקא נראים טוב על מסכי הטלוויזיה, אבל כמו שנאמר בספר משלי (כ''ה, י''ד) ''נְשִׂיאִים וְרוּחַ, וְגֶשֶׁם אָיִן''. מה ייצא מזה? מה התכלית? הרי אף אחד לא מתכוון ברצינות לכבוש מחדש את רצועת עזה. אחרי שכמעט יומיים כל אמצעי התקשורת ובמיוחד שידורי הטלוויזיה כאן דווחו בדיוק מתי ואיפה תבוא התגובה של צה''ל ספק רב אם מי שהוא מחכה להם למעט מטענים ממולכדים שהושארו כ''מתנת פרידה''. מה שנותר זה להתפלל שיצליחו לחלץ את השבוי ושלא יהיו נפגעים. אם זה יקרה זה ישקף יותר את השלומיאליות של הערבים מאשר את חוכמתו ו/או את כוחו של צה''ל.

למדינת ישראל יש ניסיון עשיר בשימוש באיומים נוסח הרשל'ה. לממשלה הנוכחית, בראשותו של אהוד השני, אין זכות ראשונים במה שקשור למדיניות הפה הגדול. יידרש לה קצת זמן כדי לשבור את השיאים בתחום הזה אותם קבעה ממשלתו של אהוד הראשון. אבל גם אז זה לא התחיל. מי לא זוכר את דברי יוסי שריד, המנהיג הבלתי מוכתר של מחנה השלום, ''אם 'הם' רק יעיזו להשתמש נגדנו בנשק שנתנו להם...'' או את דברי יוסי ביילין, הארכיטקט שהביא לנו את אוסלו, על כך שיהיה צורך ''לכבוש מחדש את שטחי הרש''פ אם 'הם' לא יעמדו בהתחייבויותיהם...'' ההיסטוריה הקצרה של מדינת ישראל משופעת באיומי סרק והתרברבויות שבדיעבד התגלו כחסרות שחר. אולטימאטומים של הרשל'ה לאורך כל הדרך. זה כבר מזמן הפך לשיטה, והתוצאה היחידה היא שבעולם הרחב היום אין אף אחד שלוקח את מדינת ישראל ברצינות.

כשזה מגיע למלחמה עם הערבים זה פשוט הפך להיות בדיחה לא מוצלחת. כמות האש והגופרית הרטורית שנשפכה מפיות מנהיגי מדינת ישראל רק מאז זכייתו של החמאס בבחירות היתה מספיקה לחסל יותר מעשר פעמים את סדום ועמורה. אם דיבורים היו יכולים להרוג אז כל הבעיות הדמוגרפיות של מדינת ישראל עם הערבים היו נפתרות מזמן. אצל הערבים גם כן הרטוריקה ממלאת תפקיד חשוב, אבל בעוד שאצל הערבים היא מובילה למעשים, במדינת ישראל היא מהווה תחליף למעשים. הערבים אולי לא שמעו על הרשל'ה אבל את מה שמסתתר מאחורי האיומים שלו הם כבר מכירים מזמן.

לסיום אני ממליץ לכל אחד לקרוא את המאמר ''את מסעודה כבר לא משקרים'', שהתפרסם ב''ידיעות אחרונות'' ב-‏21 ביוני, 2006. זה נכתב זמן קצר לפני ההתקפה בכרם שלום, אבל הדברים לא איבדו כהוא זה ממידת האקטואליות שלהם.

---