חטיפת החייל ברצועת עזה, למרות שהיתה צפויה על פי התראות מערכת הביטחון, טרפה שוב את הקלפים. החרדה הציבורית והשפעתה על מקבלי ההחלטות משחקת תפקיד מפתח בהיערכות הפוליטית. ישראל כבר הודיעה מצד אחד שהיא לא תשא ותיתן עם החוטפים על שיחרור מחבלים. מהצד השני היא הודיעה ש''בשלב זה'' לא תהיה פעולה קרקעית, ושהיא תיתן ''למצות'' את הליכי השיחרור של החייל החטוף. במקביל ''ניתנה הוראה'' לצה''ל להיערך למתקפה קרקעית.

מאד מדאיג אם צה''ל לא ערוך לתקיפת עזה כדבר שבשגרה, היות שהכל יודעים שזה יצטרך לקרות פעם. מצד שני – היות שאינני מאמין להודעות הממשלה, אני לא ממש מודאג מהעניין המסויים הזה.

כדי להצליח להפיק מהמצב שנוצר את התוצאה המקווה, יש לפעול בדרכים שקולות. יש להעריך במדוייק את מפת האינטרסים של כל אחד מהגורמים בשטח, ולנסות ככל האפשר להתעלם מדעתנו על מה שהיינו רוצים שיקרה.

קודם כל, יש לשים לב לנקודה שנבחרה לחטיפת חייל. הקצה הדרומי של רצועת עזה רחוק, יחסית, מהעיר עזה עצמה, שבה קל יותר להסתיר אותו. רצועת עזה, הצרה והארוכה, המוקפת בישראלים, יכולה להציע מגוון של נקודות השקה בה ניתן לחטוף חייל. האם יש יתרון לנקודה שנבחרה?

חד משמעית – כן. הנקודה האמורה אינה רק גבול ישראל-עזה, אלא גבול משולש ישראל-עזה-מצרים. אנחנו יכולים להניח בוודאות מוחלטת שהפעולה היתה מתוכננת לפרטי פרטים, ואיננה גחמה פתאומית. גם דרכי המילוט הוכנו בקפידה. מעברים בין עזה למצרים קיימים מעל האדמה ומתחתיה. לדעתי, קיימת סבירות גבוהה שהחייל החטוף כבר נמצא בחו''ל. כפי שאסביר להלן – זהו הסיכוי הטוב ביותר שיש לו להישאר חי.

הבה נתרכז בכל זאת באפשרות שמר שליט נחטף לתוככי רצועת עזה. למרות שהחמאס הודיע בשלב מסויים שהפעולה נגד צה''ל הסתיימה, ירדה בהמשך דממה תקשורתית מוזרה במקצת: איש לא מודיע שהחייל בידיו ואיש אינו דורש דבר תמורת שיחרורו. מה אנחנו יכולים ללמוד מכך?

מר שליט יכול בשעה זו להיות חי או מת, על פי רצון שוביו. מהי דרך הפעולה המשתלמת ביותר מבחינתם?

אפשרות 1: החייל חי.
יתרונות: אפשר לשגע את מדינת ישראל במשך זמן רב, לתעתע בדעת הקהל ולהעלות את עניינו בכל פעם שיתגלעו חילוקי דעות בין ישראל לבין הפלשתינאים.
חסרונות: יש להחזיק מנגנון שלם להסתרת החייל, לטיפול בו (יש שמועות שהוא נפצע במהלך הקרב ונזקק כנראה לטיפול רפואי), להאכלתו ולמניעת המידע עליו לדלוף החוצה. רצועת עזה מחוררת ככברה מבחינת המודיעין הישראלי, דבר העושה את המטלה הזו קשה במיוחד.

אפשרות 2: החייל מת.
יתרונות: אין צורך בהפעלת מנגנון גדול במיוחד. יש למצוא מקום בטוח להסתרת הגופה וכל מה שיש לשמור כקלף מיקוח הוא המידע על מיקום הגופה.
חסרונות: התגובה הישראלית לתרחיש זה עלולה להיות אלימה במיוחד, ולכלול מרדף בלתי מוגבל אחר האשמים. יתרון קלף המיקוח יכול להתגלות כנמוך בהשוואה לחייל חי.

אפשרות 3: החייל מת, אבל מודיעים שהוא חי.
יתרונות: אפשר להמשיך לשגע את ישראל. ערכו כקלף מיקוח הוא גבוה (כל זמן שאין פודים את הקלף). אין צורך במנגנון מורכב של טיפול בחייל.
חסרונות: תגובה ישראלית אלימה אם תתגלה האמת. תגובת הקהילייה הבינלאומית אם יתברר שהפלשתינאים רצחו חייל שבוי.

ממבט בשלוש האפשרויות האלה, נראה שהאפשרות השלישית עדיפה עבור החוטפים. בתורת המשחקים, המונח המתאים נקרא אסטרטגיה שולטת. ניתן לפיכך לומר שהריגת החייל והסתרת העובדה הזו היא אסטרטגיה שולטת עבור החוטפים. מה גם שהאסטרטגיה הזו הופעלה כבר בהצלחה כשחטף החיזבאללה ללבנון שלושה חיילים בגזרת הר-דב. מנסיון העבר של תגובת ישראל לחטיפת חייליה ולרציחתם נראה שכל החששות שהיו יכולים להיות מהצעד הזה התבררו כמופרכים. לא נראה שרוצחי שלושת החיילים נמצאים בסיכון כלשהו מצד ישראל או מצד הקהילייה הבינלאומית.

המסקנה האופרטיבית היא: ישראלי טוב הוא ישראלי מת!

האם ניתן לשנות את המשוואה?
האמת היא שאפשר, אך הזמן פועל לרעתנו. סביר שהגורם שהיה מעורב, פיסית, בחטיפת החייל אינו זה שאמור להחליט על רציחתו. קודם כל ירצה הצד הפלשתינאי לוודא שלא מדובר בגורם בעל ערך מבצעי גבוה, כדוגמת אלחנן טננבאום, אלא באמת בלוחם. מהבחינה הזו אין ספק שישראל מסייעת לחוטפים ככל שניתן. גם שינוע החייל החי קל יותר משינועה של גופה. לכן קיימת אפשרות מסויימת שמר שליט עדיין חי, אם כי דבר זה לא יארך.
בתורת המשחקים, מהלך המשנה את חוקי המשחק נקרא מהלך אסטרטגי. כשנחטפו שלושת החיילים בלבנון ניסה ראש הממשלה דאז, אהוד ברק, בצורה גמלונית מאד, להפעיל מהלך אסטרטגי והציב אולטימטום: אם החיילים לא יוחזרו עד המועד שנקבע (48 שעות, כמדומני), ישראל תפתח בפעולה קרקעית.

הבעיה עם אולטימטום היא שיש להפעילו כדי שניתן יהיה להשתמש בדרך זו גם בעתיד. אהוד ברק התגלה במהלך ההוא כשחקן פוקר לא מוצלח. היות שישראל לא נקטה בשום צעד התקפי, נמוג האיום ההוא.

גם כעת ניתן להפעיל מהלך אסטרטגי. ההפעלה חייבת להיות מיידית, בצורה הולכת וגוברת, לקראת שיא שניתן יהיה להימנע ממנו רק אם יושב החייל החטוף. אחת מהאופציות להפעלת מהלך אסטרטגי היא הודעתו של אחד השחקנים שהוא יימנע מהצעד המתבקש. מובן שלחימה בעזה מסכנת חיילים רבים יותר מהחייל החטוף ולכן הצד השני יכול להניח בוודאות שישראל לא תנקוט בשיטה הזו. אם הוא היה משתכנע שהלחימה צפויה, היה נפתח פתח לשיחרור החייל.

לכן הדרך היחידה לשיחרור החייל היא הודעה חד משמעית של הממשלה על שורת צעדים, מהם לא תוכל לסגת. אולטימטום חייב להינתן באופן מדורג, וישראל חייבת למלא את כל הצעדים המוצהרים.

דוגמא:

1. בתוך זמן מוגדר יש להשעות את כל השיחות עם גורמים פלשתינאים.
2. בתוך זמן מוגדר יתפוס צה''ל את דרום הרצועה וינתקה יבשתית ממצרים. במקביל – לא יורשה שום כלי שיט להגיע לרצועת עזה או לעזוב אותה.
3. בתוך זמן מוגדר תנותק אספקת החשמל לרצועת עזה.
4. בתוך זמן מוגדר יופצצו וייהרסו צירי התנועה הראשיים ברצועת עזה.
5. בתוך זמן מוגדר תכריז ישראל מלחמה על הרשות הפלשתינאית.

על כל אחד מהצעדים יש להודיע באופן מופגן, עם ספירה לאחור, כך שדעת הקהל הישראלית לא תוכל לקבל נסיגה מהצעד בלי לערער את המעמד הציבורי של הממשלה. החשוב ביותר הוא להפעיל כל צעד כשזמנו מגיע, ללא שום דחיה.

יצויין במאמר מוסגר שישראל אחראית במידה רבה לפלונטר שנוצר, בשל טיפולה הכושל במשברי העבר, דבר המחייב כעת צעדים חריפים בהרבה להשבת אמינותה.

בכל שלב של המשבר יש להשאיר פתח לצד השני להשיג יתרון כלשהו: אם ישיב את החייל החטוף חייב מצבו להשתפר ביחס לאפשרות השניה. בשלב האחרון מודיעים, למעשה, ''שברו את הכלים''. בשלב זה ישראל לא תצפה יותר להחזרת החייל.

---