אילו רצה הנשיא בוש להפציץ את איראן ו''להחזיר אותה לתקופת-האבן'' (כביטוי אחד הגנרלים בימי מלחמת ויאט-נאם) – עכשיו יש לו הזדמנות. כאשר העמים רתוקים למשחקי המונדיאל, מי היה שם לב?

ממשלת ישראל מוכיחה זאת. במאבקו בטילי הקסאם הנופלים בשדרות, התיר חיל-האוויר את הרצועה. מאז תחילת המונדיאל, יותר מעשרים פלסטיניים נהרגו בעזה, ביניהם ילדים וילדות, אישה הרה, רופא וחובשים. נדמה שכמעט איש בעולם לא שם לב. המונדיאל חשוב יותר.

כשאני חוזר מירושלים לתל-אביב, אני נוהג לקפוץ לאבו-גוש ולהיכנס שם לנווה-מדבר מיוחד-במינו: בית-קפה שבו מתרווחים על ספות וכורסאות צעירים וצעירות יהודים, צעירים ערביים (אך לא צעירות), ולעתים גם קבוצות של אנשי משמר-הגבול, יהודים ודרוזים. כולם יושבים שם שבת-אחים-גם-יחד, נינוחים, מעשנים נרגילות, טועמים בקלאווה, מדברים, צוחקים, מאזינים לפירוז ולזהבה בן.

כאשר עברתי שם השבוע, ישבו כולם בדריכות מול מסך גדול ועקבו אחר משחקן של נבחרות הולנד וארגנטינה. התרגשו ביחד, קפצו ביחד, צעקו ביחד.

כמה ימים לפני כן ראיתי את אותו המחזה בסרייבו. בבתי-הקפה במרכז העיר ישבו המוני בני המקום, מוסלמים, קרואטים וסרבים, הסתכלו ביחד, התרגשו ביחד, קפצו ביחד, הריעו ביחד.

אותו הדבר קרה באותה עת בכל הארצות, מקנדה עד קמבודיה, מדרום-אפריקה עד צפון-קוריאה.

האם זה טוב? האם זה רע?

אינני חובב כדורגל מושבע. כמו אנשים רבים בעולם המגדירים את עצמם כאינטלקטואלים (תהיה משמעות המילה כאשר תהיה), אני רגיל לפטור את התופעה בחיוך אירוני דק ומתנשא, גם כשבימים אלה אני תופס את עצמי מציץ במשחקים דקות ארוכות למדי. בבית אבי למדתי שהספורט הוא ''גויים נאחס'' (נחת של גויים), ושהספורט היהודי האמיתי עוסק בפילוסופיה של שפינוזה או שופנהאואר, או, לחילופין, בדפי הגמרא. ישעיהו ליבוביץ, יהודי שומר-מצוות, הגדיר קבוצת כדורגל כ''אחד-עשר חוליגאנים הרצים אחרים כדור!'' (יהודי אחר הציע, למען השלום: ''למה לריב? שיתנו כדור לכל אחת משתי הקבוצות, ודי.'')

(גם) מבחינה זו, ישראל חדלה מזמן מלהיות מדינה יהודית, במובן הרוחני של המילה. הגוי הישראלי דומה לכל גוי אחר עלי אדמות. והמונדיאל יוכיח.

תופעה המעוררת רגשות כה נלהבים בליבם של מיליארד בני-אדם, אי-אפשר לפטור אותה במשיכת-כתף. יש כאן תופעה אנושית עמוקה ביותר. מה פישרה? מניין היא נובעת?

קונרד לורנץ, ממייסדי האתולוגיה, מדע העוסק בחקר התנהגות בעלי-החיים (כולל החיה האנושית) טען כי תוקפנות האדם היא תכונה מולדת, פרי מיליוני שנים של התפתחות ביולוגית. בני-האדם הקדמונים חיו בשבטים, שכל אחד מהם היה צריך לשמור על מרחב-מחייה בגודל מסוים כדי לשרוד. התוקפנות הייתה דרושה להם כדי לגרש בכוח שבטים אחרים, שאיימו לחדור לשטחם.

חיות-הטרף האחרות בטבע, שיש להן נשק קטלני – שיניים, ציפורניים, רעל ועוד – מצוידים בדרך כלל במנגנון עוצר, המונע מהם להרוג את בני-מינם. אחרת הרי לא היו שורדים עד היום. אבל לאדם אין נשק טבעי, ולכן לא צייד אותו הטבע במעצור כזה. זאת הייתה טעות נוראה. כי לאדם אמנם אין שיניים וציפורניים קטלניות, אבל יש לו דבר שהוא יעיל מכל נשק טבעי: המוח האנושי, שאיפשר לו להמציא את האלה, החנית, התותח והפצצה האטומית. כך יש באדם צירוף מסוכן של שלושה דברים: תוקפנות מולדת, נשק קטלני וחוסר מעצורים לגבי הריגת בני-מינו. התוצאה: הנטייה האנושית למלחמה.

איך להתגבר על זה? לורנץ הצביע על התרופה: הספורט, ובעיקר הכדורגל. הכדורגל הוא-הוא התחליף למלחמה. הוא מתעל את התוקפנות האנושית לאפיקים בלתי-מזיקים. לכן יש לו חשיבות כה רבה – וכה חיובית.

התוקפנות והלאומיות צמודים זה לזה. גם מבחינה זו מאפשר הכדורגל הצצה למעמקי הנפש האנושית.

לחיה האנושית יש צורך חיוני להשתייך לישות קולקטיבית. היא חיה בקבוצה. האדם הקדמון חי בשבט. מאז התחלפו הצורות החברתיות פעמים רבות. ה''אנחנו'' השתנה מעת לעת, כאשר התחלפה המערכת החברתית. האדם חי במסגרות דתיות ועדתיות, במשטר פיאודלי, במונרכיה, ועוד ועוד. בעידן המודרני, הוא חי במסגרת לאומית.

ההזדהות עם לאום היא צורך חיוני של האדם המודרני (להוציא חריגים מעטים מאוד). הכדורגל נותן פורקן להזדהות זו, בצורה הדומה מבחינה חיצונית למלחמה. לכן ממלאים הדגל הלאומי וההמנון הלאומי תפקיד כל-כך מרכזי בכדורגל. ההמונים המניפים דגלים, הצובעים את פניהם בצבעי הדגל, הצועקים סיסמאות לאומיות, נותנים ביטוי סוער לתופעה זו.

לפעמים זה די מצחיק, ובשבוע שעבר זה קרה לנו. ישראל אינה שותפה למונדיאל, מכיוון שהנבחרת הלאומית שלנו נפלטה בשלב מוקדם. אבל ג'ון פנסטיל, שחקן נבחרת גאנה, המשחק גם בקבוצת הפועל תל-אביב, הניף על מגרש המונדיאל דגל ישראלי – והמדינה כולה הייתה שמחה: אנחנו שם! אנחנו במונדיאל!

תופעה פחות מגוחכת: בפעם הראשונה מאז קרס הרייך השלישי מניפים המוני גרמנים את דגלם הלאומי בהתלהבות המגיעה לכדי אקסטאזה. יש המדברים על תחיית הלאומנות הגרמנית, ומה עוד. אבל בעינַי זוהי דווקא תופעה חיובית. אומה אינה יכול לחיות חיים נורמליים כשחבריה מתביישים בה. זה יכול לגרום למופרעות קולקטיבית ולהוליד תופעות מסוכנות. עכשיו, בעזרת הכדורגל, הגיע הדבר על תיקונו.

הלאומיות של הכדורגל גוברת על כל סנטימנט אחר. דוגמה קלאסית: בווינה כיהן בתקופת הרצל ראש-עירייה, שהיה אנטישמי קיצוני ומוצהר. אך כאשר התייצבה הקבוצה היהודית ''הכוח וינה'' מול קבוצה הונגרית, הריע ראש-העירייה לקבוצה המקומית. כאשר הזכירו לו שזוהי קבוצה יהודית, אמר את הפסוק המפורסם: ''עזבו, אני הוא הקובע מי יהודי ומי לא!''

כאשר שחקן אלג'ירי-צרפתי היה כוכב הנבחרת הצרפתית, גזענים צרפתים הריעו לו עד צרידות. זה קרה גם לקהל היהודי בישראל, שהריע לשחקן ערבי בנבחרת שלנו.

הוגה-דעות אירופי אמר לי לא מכבר: יש בדיחות על פולני, על גרמני, על צרפתי ועל בני כל האומות האחרות באירופה. אבל הוא מעולם לא שמע בדיחה על אירופי. ושזה מוכיח שעדיין אין אדם אירופי.

הייתי אומר את אותו הדבר על הכדורגל. לכל עמי אירופה יש נבחרות, אך אין נבחרת אירופית. לא תיתכן תודעה אירופית עממית, כל עוד נבחרת אירופה לא תתייצב תחת הדגל האירופי מול נבחרת אסיה או אפריקה. (אוטופיסט אמיתי יכול לחלום גם על משחק של נבחרת כדור-הארץ נגד נבחרת המאדים או כוכב X.)

ידידי הפלסטיני עיצאם סרטאווי, שנרצח לפני 32 שנה בגלל מגעיו איתנו, אמר פעם: לא יהיה שלום עד שנבחרת ישראל תשחק נגד נבחרת פלסטין – ואנחנו ננצח.''

יש, כמובן, גם צד מגדרי לעניין.

קופירייטר זריז הדביק בחוצות תל-אביב מודעה גדולה, בצורת פתק של אישה לבן-זוגה: ''איציק, שהשוער של ברזיל יכין לך קפה. אני הולכת עם החברות שלי לחנות תמרוקים. גלי''. באחת הקריקטורות אומרת אישה לבעלה, השרוע לפני מכשיר הטלוויזיה: ''אתה בטוח שאתה לא רוצה לבוא איתי לשבוע הספר?''

הכדורגל הוא עניין גברי כוחני, ולא חשוב שיש גם נשים אוהדות. גם מבחינה זו הוא ממלא תפקיד של תחליף למלחמה, ואולי גם לציד של האדם הקדמון. (בארצות-הברית, הכדורגל האירופי, הנקרא שם סוקר, מושך דווקא נשים, מפני שה''פוטבול'' האמריקאי הוא מִשחק אלים הרבה יותר.)

בכדורגל מותר לגברים לעשות דברים, שלא היו מעזים לעשות בכל הקשר אחר: לחבק זה את זה, לנשק זה את זה, לשכב זה על גבי זה אחרי הבקעת שער. זה מבטא, בלי ספק, דחפים עמוקים וזה לא מזיק לאיש.

מכל הבחינות האלה, הכדורגל הוא תופעה חיובית, המחליפה תופעות הרבה יותר שליליות. כמובן בתנאי שהנשיא בוש לא ינצל את הרגע כדי להפציץ את איראן, ושאנחנו לא ננצל אותו כדי להפגיז ילדים בעזה.

---