זאת תהיה שאלת המפתח במדינת ישראל בשנה שנתים הקרובות.

לפני שאתם קופצים עם תגובות מהמותן, ברצוני להבהיר שאינני מתכוון לסיבוב שני של מה שהתרחש בגוש קטיף בקיץ 2005. הצגה שניה כאן לא תהיה. בנושא הזה, בשלב הנוכחי עדיין לא נפלה הכרעה אפילו בשאלה של מה ומתי. צוות הפירסומאים המנהל את ''קדימה'' עדיין עסוק בשאלה הגורלית מה שם ייקרא ל''רך הנולד'' (הג'רוסלם פוסט, 5 למאי, 2006, From 'convergence' to 'consolidation' סביר להניח שעד הגיע המועד השם יעבור עוד מספר גלגולים. ייתכן שזאת תהיה ''התקבצות'' (באותה מידה ש''התכנסות'' מתקשרת ל''הכניסיני תחת כנפך'', ''התקבצות'' יוצרת אסוציאציה עם ''קיבוץ גלויות'', סיסמא שליוותה אותנו בשנים הראשונות שאחרי הכרזת המדינה). אפשרות אחרת, הנשקלת כנראה ע''י צוות הפירסומאים המנחה את ראש הממשלה העתידי בכל צעדיו, היא ''שיבה'' (על משקל ''ושבו בנים לגבולם''), אבל זה נשמע כבר פחות טוב כי זה מתקשר גם עם ''זכות השיבה'' לה טוענים הפלשתינאים. רעיון נוסף שוודאי נשקל בקפידה הוא ''התגבשות'' (זה אמנם מונח יותר נייטרלי, אבל אין לזלזל באסוציאציה שהוא יוצר עם תהליך הגיבוש אותו עוברים המתנדבים לשרת ביחידות העילית של צה''ל). יש כמובן שורה של אפשרויות נוספות – התכווצות, הצטמצמות, התקפלות, הצטמקות, התפרקות, שכולן ביחד וכל אחת לחוד מתארות את יוזמתו המדינית של אולמרט באופן הרבה יותר מציאותי, אבל זו בדיוק הסיבה שהן לא תיבחרנה (ועדיין לא מניתי מושגים כמו ''קיצור קווים'' או ''התקדמות לאחור'' – מונחים צה''ליים שנועדו לעקיפת השימוש במילה הגסה ''נסיגה''. אלה ודאי שלא יקבלו אי פעם מעמד לגיטימי בז'ארגון הפוליטי). גם המועד בו היוזמה הנחשונית (זה תרגום חופשי שלי למונח Bold Ideas בו השתמש הנשיא בוש לתאור רעיונותיו של אולמרט) הזאת אמורה לצאת אל הפועל נשאר בערפל. הוזכרה האפשרות שזה יהיה בשנת 2007 (אם זה באמת כל כך טוב, אז למה לחכות?), אבל שום דבר לא נסגר. מאחר שאולמרט החליט בשלב הזה להיכנע למזוז ולהשאיר את ליברמן בחוץ, ההכרעה הסופית תהיה בידי ש''ס. בלי ליברמן יכולת הסחיטה של ש''ס היא ללא גבול (מה שמכונה בפוקר Sky is the limit), ולפי מה שהתפרסם עד כה הם ניצלו את זה כבר לעילא ולעילא. עד עכשיו לא נאמר שום דבר בפומבי, זה בכלל לא בטוח שהשותפים האחרים לקואליציה מאושרים עם זה. קשה גם להאמין שלש''ס לא תהיינה תביעות נוספות בעתיד, ולאולמרט לא תהיינה הרבה אלטרנטיבות אם וכאשר זה יקרה. סביר גם להניח שישנם סעיפים חסויים בהסכם הקואליציוניים (תמיד יש כאלה). לפי ''ידיעות אחרונות'' מה-‏2 במאי, 2006 (הקומבינה של ש''ס: פתח המילוט מהממשלה), למרות האתנן הגבוה אותו הוא שילם עד עכשיו, אולמרט לא קיבל מש''ס ''צ'ק פתוח'' לביצוע יוזמתו לעיצוב מחדש של המזרח התיכון.

אחרי הסטיה הקצרה הזאת, אני מגיע לנושא המאמר. אני מתכוון לכך שבמהלך שנת 2005 התרחשו שתי התנתקויות ולא אחת. הראשונה היא זו שהתייחסתי אליה בסעיפים הקודמים, עקירת היישובים היהודיים מרצועת עזה וחיסול סופי של הנוכחות יהודית שם. במהלך שנת 2005 היתה גם התנתקות אחרת, לא פחות חשובה. כוונתי להתנתקות שהתרחשה במישור המדיני, כששרון ותומכיו התנתקו מהליכוד והקימו את מפלגת ''קדימה''. בהיסטוריה הפוליטית של מדינת ישראל היו לא מעט מקרים של נטישת מפלגה ע''י חבר בודד או כמה חברים. בזמנו קראו לתופעה הזאת ''כלנתריזם'' על שמו של עסקן דתי בשנות החמישים, בשם רחמים כלנתר, שיצר את התקדים הראשון (אם אינני טועה הוא לא היה חבר כנסת אלא חבר מועצה עירונית). היו הרבה מקרים בהם חברי כנסת בודדים אימצו את התקדים של כלנתר, נטשו את מפלגת האם והצטרפו למפלגות אחרות. המקרה הידוע ביותר הוא זה של יוסי שריד שקפץ ממפלגת העבודה למרצ. היו גם מיקרי פרישה של חברי כנסת או קבוצות קטנות של חברי כנסת שנטשו את מפלגת האם והקימו סיעות עצמאיות. צעדו של שרון היווה חידוש בכך שהפעם זאת היתה פרישה של קבוצה גדולה של חברי כנסת (כשליש) ממפלגת האם. למעשה, איך שלא מסתכלים על זה, ומה שלא יהיו המניעים של המבצעים, מדובר פה בגניבה. גניבה של קולות הבוחרים. אין במדינת ישראל בחירות אישיות, ואף אחד מחברי הכנסת שביצעו את הצעד הזה לא נבחר בזכות עצמו. בעוד שאפשר לטעון, ובמידה רבה של צדק, שאנשים שהצביעו לליכוד בבחירות של 2003 הצביעו עבור שרון, זה קצת מוגזם להגיד את זה על אולמרט. גניבת קולות איננה עבירה על החוק, וגם אם זה ''לא יפה'' או ''לא מוסרי'', זו תופעה שלא ניתן למונעה במערכת הפוליטית של מדינת ישראל (למעשה לא ניתן למנוע אותה בשום משטר דמוקרטי). המעצור היחיד הוא יושרו האישי של חבר הכנסת הבודד, ומאחר ואנחנו יודעים מי מגיע לשם, קשה לבנות על זה הרבה. למעט הצד הכמותי, ההתנתקות של שרון וחסידיו ממפלגת האם אינה שונה מזו של חבר כנסת בודד שגונב את המנדט מהמפלגה בשמה הוא נבחר. אבל כשנפרץ הסכר, אין לזה סוף. ההתמזגות של מפלגת הגמלאים עם ''קדימה'' היא גניבה המאפילה על זאת של ההתנתקות של ''קדימה''. כאן מדובר בגניבה של מפלגה שלמה. ציבור בוחרים שמונה כמאה ותשעים אלף אזרחים, בחר להצביע עבור מפלגת הגמלאים כדי לא להצביע עבור ''קדימה''. בא רפי איתן והודיע להם אתם יכולים ל''קפוץ לי''. הוא לא הספיק לחמם את מושבו בכנסת אפילו יום אחד וכבר העמיד את בוחריו בפני המציאות שקולותיהם ירדו לטמיון. בהשאלה מהסיפור על הקפה והציפורים, במקום הכלל של ''ירצו יאכלו, לא ירצו לא יאכלו'', הדמוקרטיה במדינת ישראל פועלת בהתאם לכלל של ''יאכלו גם אם לא ירצו''.

בעיקבות התקדים של ''קדימה'', והתקדים היותר טרי של מפלגת הגימלאים, נשאלת השאלה האם צפוייה התנתקות נוספת, ואם כן אצל מי?

''קדימה'' היא יצור חריג בחיים הפוליטיים של מדינת ישראל. הופעתה על הבמה ככוכב שביט הפכה אותה לאבן שואבת לשורה שלמה מבין המי ומי של הפוליטיקה הישראלית, אנשים שבאים מכל קצווי הקשת הפוליטית. כתוצאה מכך ה''נבחרת'' של ''קדימה'' מורכבת מאנשים המייצגים מיגוון רחב (לפעמים אף סותר) של דעות ועמדות בנושאים שונים מבית ומחוץ, אנשים שהמכנה המשותף היחיד שלהם הוא השאיפה להשיג נתח מעוגת השילטון. בסלנג האמריקאי אנשים כאלה מכונים Wannabees (זה קיצור של Want to be) בתרגום חופשי זה ''אנשים שרוצים להיות'' אבל הכוונה האמיתית היא ל''אנשים שחושבים שמגיע להם להיות''.

תוצאות הבחירות העניקו ל''קדימה'' את המקום הראשון, אבל ההישג האלקטורלי שלה הוא יותר ''ניצחון לוחץ'' מאשר ה''ניצחון מוחץ'' אותו ניבאו החוזים למיניהם. הנעליים של ''קדימה'' צרות מכדי לאפשר סיפוקן של כל התביעות והציפיות של קבוצת ה''מגיע לי'' המרכיבה את ''קדימה''. מאחר ש''קדימה'' היא מיעוט בקואליציה, ותישאר במעמד הזה בכל קואליציה עתידית, המחיר אותו אולמרט יאלץ לשלם לשותפים האחרים בקואליציה יותיר בקדימה קבוצה גדולה של בעלי אגו מתוסכלים. זה קיים בכל מפלגה. תמיד יהיו כאלה שיחשבו שהם קופחו בחלוקת התיקים בממשלה. גם במפלגת העבודה לא חסרים כאלה ש''נולדו'' להיות שרים (ובאמת כבר נשמעות שם חריקות על רקע חלוקת המשרות ומעמדו של פרץ כפוסק יחיד), אבל הדבק האידיאולוגי שמחזיק את מפלגת העבודה איננו קיים ב''קדימה''. דבק כזה איננו נוצר מהיום למחר. האפשרות שמקופחי ''קדימה'' יבצעו בשלב כל שהוא התנתקות שנייה נראית לי כבעלת סבירות ממשית. את הניצנים הראשונים כבר ראינו – פרישתו של רייכמן.

במשנה נאמר שעדיף להיות זנב לאריות מאשר ראש לשועלים (מסכת אבות), אבל בחיים מי שמיישם את זה הם בדרך כלל רק השועלים. אצל האריות זה לא עובד, כי אף אריה איננו מוכן להיות זנב. ראיתם פעם להקת אריות בה יש יותר מאריה אחד? תמיד זה אריה אחד עם כמה לביאות והרבה צאצאים. שני אריות ביחד, זה לא הולך, כי אף אחד מהשניים לא יסכים להיות הזנב של השני. זה לא שונה אצל הפרימדונות של הפוליטיקה במדינת ישראל. כשמופז אמר שהוא ''ישמח לכהן בכל תפקיד של שר'' (''ידיעות אחרונות'' 25 לאפריל, 2006, מופז למפגינים: ''שיפי הנפש ילכו למשפחות השכולות''), זה נשמע יפה ואצילי, אבל אני לא בטוח מה היתה תגובתו אם היו מציעים לו לכהן כשר הספורט או כשר התיירות או, לחילופין, אם אולמרט היה אומר לו ''מצטער, כל הכיסאות תפוסים''. להיות זנב זה קצת קטן עליו. הוא לא היחיד שחושב ככה.

נכון לעכשיו מופז הסכים לכהן כשר התחבורה עם ''אחריות לדיאלוגים האסטרטגיים הבינלאומיים של מדינת ישראל''. שכחו לעדכן אותו שיש בממשלה שר ביטחון ויש שרת חוץ ויש גם ראש ממשלה שלכל אחד מהם לחוד ולכולם ביחד יש גם כן מה לתרום ל''דיאלוגים האסטרטגיים הבינלאומיים של מדינת ישראל'', ועוד לא הזכרנו את שמעון פרס בהקשר הזה (המשנה לראש הממשלה, שמעון פרס, משגר היום יותר מאיום לעבר משטר האייתולות באיראן. ''על מחמוד אחמדינג'אד, לזכור שגם ארצו תוכל להימחק מהמפה'', ''מעריב'' 9 במאי, 2006, ''שאיראן תזכור שגם היא יכולה להימחק''). אינני יודע אם מופז נוהג לקרוא את ה''ג'רוסלם פוסט'', אבל אם כן, מעניין איך הוא הגיב על הידיעה שהתפרסמה שם ב-‏15 במאי, 2006, על כך שרפי איתן, מנהיג מפלגת הגימלאים ''נטל על עצמו את ניהול המגעים עם קובה'' (Rafi Eitan plans trip to Cuba).

אינני יודע איך זה בארצות אחרות, אבל מהיכרותי עם הפוליטיקה האמריקאית, קונדוליסה רייס איננה נוהגת לנהל ''דיאלוגים אסטרטגיים בינלאומיים'' עם שר התחבורה של מדינה כלשהי.

רייכמן פרש מהפוליטיקה, התפטר מהכנסת, ואת מקומו תפס המועמד הבא ברשימת ''קדימה'' כך שמספר המנדטים של ''קדימה'' נשאר בעינו. לא כל אחד הוא רייכמן. לרייכמן יש לאן ללכת. לרייכמן יש משרה מכובדת אליה הוא יכול לחזור בכל רגע, משרה המפרנסת את בעליה בכבוד. לא כולם נמצאים במעמד הזה. איך שלא מסתכלים על זה, להיות חבר כנסת זה עיסוק לגמרי לא רע. שעות העבודה הן לא מי יודע מה ויש גם הרבה חופשים. המשכורת בכלל לא רעה (נו טוב, זה לא כמו מנהל בנק, אבל אפשר לגמור את החודש). המשכורת הזאת גם מתעדכנת באופן אוטומטי פעמיים בשנה בלי שצריך לצאת למאבק או להכריז שביתה כמו שאר עם ישראל. על זה מתווספים ביטוח בריאות חינם ושרותי דואר וטלפון ללא הגבלה, ומי שנתגלגלה לו הזכות לכהן יותר מקדנציה אחת זכאי גם לפנסיה מלאה.

בסך הכל זו חבילה שאדם צריך שתהיה לו מוטיבציה גבוהה מאוד כדי לוותר עליה. אין לפיכך כל וודאות שרייכמנים אחרים שייפרשו מ''קדימה'' יעשו גם את הצעד הבא ויתפטרו מהכנסת. רבים יעדיפו את האלטרנטיבה של התנתקות מהמפלגה והישארות בכנסת מהסיבה הפשוטה שמצבם הכלכלי לא יאפשר להם לנהוג אחרת ולוותר על כל ההטבות. גם במפלגת העבודה לא הכל מתנהל על מי מנוחות. ''לא אהיה כבשה של פרץ'' הצהיר אחד מה Wannabees (''ידיעות אחרונות'' 2 למאי, 2006, איילון מטיל פצצה) שלא זכה לקבל את מה שלדעתו מגיע לו. זה לא מבשר יציבות בעתיד.

הרכב הממשלה הנוכחי מותיר גם בשורות ''קדימה'' וגם בין חברי מפלגת העבודה מספר גדול של מקופחים שחלק לא מבוטל מהם כבר תפר לעצמו חליפות.
גם אולמרט וגם פרץ אינם אריק שרון. אריק שרון היה מנהיג. לאריק שרון היתה כאריזמה ואנשים הלכו אחריו גם כשלא תמיד היו שלמים עם כל צעדיו. לא לפרץ ולא לאולמרט יש כאריזמה כזאת. אולמרט אמנם איננו נושא את החטוטרת העדתית של פרץ (''השתלטות הפלנגות הצפון אפריקאיות''), אבל מסופקני אם הרבה אריות יהיו מוכנים להיות הזנבות שלו לאורך זמן.

איך כל זה ישפיע על ''זמן מחצית החיים'' של הממשלה? ימים יגידו. הידיעה הבאה מה''ג'רוסלם פוסט'', 10 למאי 2006, יכולה להוות אות לבאות:
לסיום, ''ידיעות אחרונות'', מה-‏5 למאי, 2006, מספר על כך ש''פרס קורא לאיחוד בין קדימה והעבודה'', ''כי אין הבדלים ביניהן, וזה הדבר הנכון לעשות''. למראית עין זו התפתחות בכיוון ההפוך מזה שתארתי – התמזגות ולא התנתקות, אבל זה לא כל כך פשוט בשל זהותו של המציע. אצל פרס הדברים אף פעם אינם כפי שהם נראים מבחוץ, ותמיד צריך לבדוק לעומק מה מניע אותו לנקוט ביוזמה כזאת או אחרת. במקרה הנוכחי זה בכלל לא מסובך. מעמדו הציבורי של פרס עולה לאין שיעור גם על זה של אולמרט וגם על זה של פרץ, וזה גם נכון באשר למספר התומכים שפרס יוכל לגייס בקרב חברי המפלגה המאוחדת ''קדימה-עבודה'' (התמיכה בפרס בין חברי ''קדימה'' תספיק כדי לנטרל את הפלנגות הצפון אפריקאיות של פרץ בעבודה).

אם הרעיון הזה של פרס אכן יתממש יש לקחת בחשבון בוודאות כמעט מלאה ניסיון להפיכת חצר (''תרגיל מסריח''?) שתעלה את פרס לראשות הממשלה ותותיר את אולמרט ופרץ מחוסרי עבודה.

---