היום הפך אהוד אולמרט לראש ממשלת-ישראל. לא עוד סתם ממלא-מקום, אלא ראש-ממשלה בפועל. במלאת 100 יום לשקיעת אריאל שרון בתרדמת, ניטל משרון גם התפקיד וגם התואר. אולמרט הוא עכשיו ראש ממשלת-המעבר ובעוד כמה שבועות, כאשר תקום הקואליציה החדשה, יהיה גם ראש הממשלה הקבועה.

כל זה קורה ללא כל דיון אמיתי על אולמרט. האיש הזה, שהיה איש-ציבור כל חייו, ממש אינו מוכר לאזרחים. לרוב הציבור די בכך שהוא ''ממשיכו של שרון''.

אבל קשה לתאר הבדל גדול יותר בין שני אנשים מזה שבין שרון לאולמרט. כמוהו כהבדל בין אריה לשועל, בין מלך החיות לבין הערמומי בחיות (לפחות לפי האגדות). שרון היה אדם בלתי-רגיל, הרפתקן, מצביא של גייסות, איש מלחמה, הוגה של תוכניות גרנדיוזיות (ולרוב גם מופרכות), אדם יצירתי, חזק, מסוכן, כריזמטי. אולמרט הוא פוליטיקאי הוא פוליטיקאי הוא פוליטיקאי.

התיאור המושלם ביותר של פוליטיקאי נכתב לפני יותר מאלפיים שנה על אדם שחי (לפי האגדה) כמעט אלף שנה לפני כן: אבימלך מלך שכם.

לפי המתואר בספר שופטים (פרק ט') היה אבימלך בנו של מנהיג שהלך לעולמו. הוא הרג את שבעים אחיו ''על אבן אחת'' והפך לשליט-יחיד.

רק האח הקטן ביותר, יותם, ניצל מהטבח. הוא בא ועמד בראש הר-גריזים והמשיל ל''בעלי שכם'' משל בן-אלמוות, בעברית נהדרת, הפותח במלים: ''הלוך הלכו העצים למשוח עליהם מלך...''

הם פנו בזה אחר זה אל כל העצים והציעו להם את השילטון. בבואם אל הזית, הוא השיב בבוז: ''החדלתי את דשני אשר בי יכבדו אלוהים ואנשים, והלכתי לנוע על העצים?'' גם התאנה הגאה סירבה: ''החדלתי את מותקי ואת תנובתי הטובה, והלכתי לנוע על העצים?''

וכך, כל אחד בתורו, העדיפו העצים לעשות דברים מועילים במקום לעסוק בפוליטיקה. ורק האטד, שאין לו לא פרי, לא ריח ולא צל, הסכים לשלוט - אבל בתנאי: ''אם באמת אתם משחים אותי למלך עליכם, בואו חסו בצילי. ואם אין - תצא אש מן האטד ותאכל את ארזי הלבנון.''

המספר התנ''כי בא לומר שהפוליטיקאי המצוי הוא אדם חסר-תועלת, וכל מי שיש לו כישרון יצירתי ירחק ממקצוע זה. זוהי דעה נפוצה כיום בישראל, ובעולם כולו. אבל היא לא עונה על שאלה פשוטה: אם כן, מי יעשה את המלאכה? כי הפוליטיקה היא מקצוע נחוץ - גיבוש רוב, יצירת קואליציה, השגת הסכמה רחבה לביצוע משימות, חקיקת חוקים, ניהול החברה. ואם הזית והתאנה אינם נרתמים למשימה, היא מוטלת על האטד. כלומר, על האדם שתכונתו הבולטת ביותר היא שאיפתו לשלטון.

לפי הידוע מהביוגרפיה שלו, אולמרט סבל בילדותו מעוני קשה. קבוצה של רוויזיוניסטים ותיקים, אנשי תנועת-חרות, הקימה לה שכונה בשולי המושבה בנימינה. בני הכפר התייחסו אליהם בזילזול. יתכן שזה נטע באהוד הילד את השאיפה להתבלט, לזכות בהערכה ציבורית וגם להתעשר.

אני הכרתי אותו בשנות ה-‏60, כשהייתי חבר-כנסת. אולמרט הצעיר היה תלמידו ונושא-כליו, תרתי משמע, של חבר-כנסת אחר: שמואל תמיר.

היה מה ללמוד מתמיר. הוא היה נרקיסיסט מוכשר והאמין שהגורל ייעד אותו מלידה להיות ראש-הממשלה. היה לו כישרון למשוך אליו בני-אדם, להפוך אותם לעבדיו הנאמנים, להשתמש בהם עד תום, ואז להשליך אותם כלימונים סחוטים. הוא היה בעל קסם אישי וגאון ביחסי-ציבור. תמיד הייתה חבורה של עיתונאים בכירים כרוכה אחריו. כמעט כולם הפכו ברבות הימים לאויביו. חייו הפוליטיים היו זיגזג מטורף בין מפלגות שונות, פרישות והצטרפויות, עמדות יוניות ונציות, עד שהגיע לתפקיד שר-המשפטים ונעצר שם. בדרך גם הצליח להתעשר.

זאת הייתה הדוגמה שעמדה לנגד עיניו של אולמרט כשצעד את צעדיו הראשונים בפוליטיקה. דרכו דומה לנחל, המתפתל ימינה ושמאלה, ולפעמים אחורה, אך אינו נח לרגע ואינו מרפה משאיפתו להגיע אל הים. הים הוא השלטון. זה ארך עשרות שנים, אבל עכשיו הגיע.

תמיר, איש אצ''ל לשעבר, היה בתנועת-החרות, פרש ממנה, חזר אליה, ניסה להפיל את מנחם בגין, נכשל, נאלץ לפרוש והקים מפלגה קטנה בשם ''המרכז החופשי''. אולמרט, רוויזיוניסט מלידה, סבר שתמיר הצעיר מבטיח יותר מאשר בגין הקשיש, והצטרף למרד. הוא מצא את עצמו פעיל צוער במפלגה קטנה.

תמיר קידם את הצעיר ולא הבין שאולמרט הוא תלמיד מוכשר מכפי שחשב: הוא עשה לתמיר מה שתמיר עשה לבגין. הוא גרם לפילוג בין תמיר לשותפו, אליעזר שוסטק, פרש והקים עם שוסטק מפלגה קטנטנה חדשה. אחר-כך הדיח את שוסטק והפך למנהיג הפלג. הפרשה עוררה חיוכים רבים, כשאולמרט חטף את חותמות המפלגה כדי להשתלט עליה.

ב-‏1973 ''ליכד'' אריאל שרון את מפלגות הימין ב''ליכוד''. מלבד תנועת-החרות והמפלגה הליברלית, שהיו ממילא כבר מאוחדות בסיעה אחת, הוא צירף לגוש החדש שתי מפלגות קיקיוניות - המרכז החופשי של תמיר והרשימה הממלכתית של חסידי בן-גוריון. (כששאלתי אז את שרון מה הטעם בצירוף שתי אלה, שלא הביאו עימן קולות, אמר: ''חשוב לי ליצור את הרושם שכל הימין מתאחד. לכן לא רציתי להשאיר אף אחד בחוץ!'')

בבחירות שהתקיימו ביום האחרון של 1973 התייצבה רשימת הליכוד, בראשות בגין, כגוף מאוחד. שרון היה מס' 6 ברשימה, אולמרט מס' 36. מאז עבד בסבלנות, באין-סוף תרגילים, כדי לטפס ברשימה. הוא עלה למקום ה-‏26 (1981), ה-‏24 (1984), ה-‏22 (1988), ה-‏13 (1991) וה-‏10 (1995). אז החליט לקצר את הדרך: הוא הופיע כמועמד הליכוד בבחירות לעיריית ירושלים וניצח את טדי קולק הזקן. הוא גם שידרג את התפקיד: במקום ''ראש העירייה'' קרא לעצמו ''ראש העיר'' - כאילו שינה עכשיו את תוארו מ''ראש הממשלה'' ל''ראש המדינה''.

כראש-העירייה עבד בשתי חזיתות: דיכוי האוכלוסייה הערבית וקידום האוכלוסייה החרדית. את השכונות הערביות הזניח. הוא דחף את ראש-הממשלה בנימין נתניהו לפתוח מנהרה ליד הר-הבית, דבר שהצית מהומות שבהן נהרגו עשרות. הוא עודד מיליונרים אמריקאיים ימניים להקים שכונות יהודיות בלב האזורים הערביים וניהל את המערכה הסוערת להפיכתה של גבעת אבו-רניים היפהפה לשכונה היהודית המבוצרת ''הר-חומה''. לבסוף דחף להקמת החומה המבתרת את השכונות הערביות.

עם החרדים, לעומת זאת, כרת ברית. הם החזיקו אותו בשלטון, ולבסוף מסר להם את מפתחות העיר. האוכלוסייה היהודית החילונית ברחה מהעיר בהמוניה.

כל זה לא עזר לו. כשהחליט לחזור לכנסת, דחק אותו מרכז הליכוד השתלטני חזרה כמעט למקום שבו התחיל: מס' 32 ברשימה. אבל אריאל שרון, ראש הרשימה, הבין שכדאי לו לרכוש את נאמנותו של האיש השאפתני והמתוסכל. כשהקים את ממשלתו, רצה להעביר לו את משרד-האוצר. הדבר לא התאפשר, מפני שאי-אפשר היה לדחוק הצידה את נתניהו, שהיה מס' 2 ברשימה.

הפיתרון היה לתת לאולמרט משרד הנחשב נחות - תעשייה ומסחר - ולנחם אותו בתואר יוקרתי: ''ממלא-מקום ראש-הממשלה''. זה היה תואר חסר-תוכן, שהסמיך את בעליו בסך-הכול לנהל את ישיבות הממשלה כשראש-הממשלה נמצא בחו''ל. שרון לא הירבה לנסוע.

ואז קרו שני דברים: שרון פילג את הליכוד, לא מעט בהשפעת אולמרט, ואחר-כך שקע בתרדמת. ''ממלא-המקום'' הפך באופן טבעי ליורשו הזמני, והיורש הזמני הפך ליורש קבוע. אחרי ארבעים שנה של פיתולים, הגיע הנהר סוף-סוף אל הים.

איך יתפתח אולמרט כראש-הממשלה? האם יהפוך השועל לאריה, פוליטיקאי שהוא רק-פוליטיקאי למדינאי?

הצעדים הראשונים לא הבטיחו טובות. למרות שאולמרט לא עשה שגיאות רציניות, ירדה המפלגה החדשה מ-‏45 המנדטים שהבטיחו הסקרים לשרון ל-‏29 בלבד. מאז הצטייר כמנהיג יהיר, בייחוד ביחסיו עם מפלגת-העבודה, שבלעדיה אינו יכול להקים ממשלה. הוא משתדל להכניס לממשלה את מפלגתו הגזענית של אביגדור ליברמן, מתייחס בבוז מופגן לאבו-מאזן, מחרים את ההנהגה הפלסטינית הנבחרת (''ממשלת החמס'') ומאפשר לשאול מופז להפגיז ולהרעיב את הפלסטינים.

כדי להפגין את עצמאותו, נתן לתוכניתו הישנה של שרון שם חדש משלו: ''התכנסות''. הוא מדבר עליה במונחים עמומים, בלי מפות ובלי לוח-זמנים. זאת יכולה להיות תכנית לסיפוח נרחב של שטחים (''בלי ערבים'') וזאת יכולה גם להיות תוכנית הזויה, שלא תתבצע לעולם. ברור ששאיפתו לקואליציה רחבה ונוחה חשובה לו יותר מביצוע תוכנית, המחייבת קואליציה צרה, נחושה וממוקדת.

מוקדם מדי לקבוע לאן יגיע. כבר היו פוליטיקאים קטנים שבאו במקום מנהיגים גדולים והפתיעו את העולם. כך היה הרי טרומן, שירש את מקומו של פרנקלין דלאנו רוזוולט והפך לנשיא חשוב. כך היה אנואר סאדאת, יורשו של גמאל עבד-אל-נאצר הכריזמטי. אבל יש גם אין-ספור דוגמאות הפוכות.

כבר נאמר: מה ההבדל בין פוליטיקאי למדינאי? שהפוליטיקאי חושב על הבחירות הבאות, ואילו המדינאי חושב על הדור הבא.

---