בעת ששורות אלו נכתבות, מועמדותו של עמיר פרץ לתפקיד שר הביטחון בממשלה אותה עומדת להקים מפלגת ''קדימה'' נראית כדבר מוגמר (Done Deal). ברצוני להקדים ולהבהיר שאין כוונתי כאן לעסוק בשאלת כשירותו או התאמתו של פרץ לתפקיד הזה, או לכל תפקיד אחר בממשלה לצורך העניין. לעניות דעתי, כשמדובר בפוליטיקה, למעט מספר קטן ביותר של חריגים, כל אחד יכול למלא כל תפקיד, ללא כל קשר למוצאו העדתי, מינו, רמת השכלתו או הניסיון שלו בעבר. יהיו כאלה שיצליחו יותר במילוי התפקיד, ויהיו כאלה שיצליחו פחות. ככה זה בכל תחום בחיים, כשלעתים לא מעטות המזל תורם להצלחה או אי ההצלחה לא פחות מאשר כישוריו ויכולתו של בעל התפקיד. לוי אשכול כיהן כשר הביטחון ולמרות שברקע שלו הוא לא ענה בדיוק על ההגדרה של ''מר ביטחון'', הוא סיים את התפקיד בצורה הרבה יותר מכובדת מאשר זה שהחליף אותו.

המשא ומתן המתנהל על חלוקת המשרדים הממשלתיים בין השותפים הקואליציוניים הפוטנציאליים (''סחר סוסים'' הוא כינוי הרבה יותר הולם) ובמיוחד מסירת תיק הביטחון לפרץ, ממחיש בצורה הטובה ביותר את התיזה שהבאתי כאן בדבר היות הדמוקרטיה, כפי שאנחנו מכירים אותה, פארסה (''הדמוקרטיה – מציאות או דמיון?'', פא''צ, 26 במרץ, 2006).

המקרה של פרץ איננו שונה בהרבה ממקרים אחרים בהיסטוריה של הפוליטיקה הישראלית בהם ניתן היה לקנות מנהיג של מפלגה במחיר ''נזיד העדשים'' של משרד ממשלתי יוקרתי. הבעיה מתחילה ונגמרת בכך שמה שאנחנו מכנים דמוקרטיה נמשך פחות מ 24 שעות, ומגיע לסיומו ברגע שהקלפיות נסגרות במוצאי יום הבחירות. באותו רגע (אולי יהיה יותר מדויק לומר ברגע בו מסתיים מניין הקולות) מתחילה ה''חגיגה''. נבחרי הציבור שאמורים למשול בשם הציבור, למען הציבור (government of the people, by the people for the people) מאבדים את מעט הקשר שהיה להם עם ציבור הבוחרים (אם בכלל היה להם אי פעם קשר כזה), ועוברים לעבוד ב''משרה מלאה'' (full time job) לקידום האינטרסים האישיים שלהם. אין כל ספק שקבלת משרד הביטחון משקפת את מעמדה המרכזי של מפלגת העבודה בממשלה, ולמרות שאינני מכיר את הרקע הצבאי של פרץ והיכן בדיוק הוא שרת בצה''ל, אין לי ספק שפרץ לא יהיה פחות מוצלח בתפקיד שר הביטחון מרבים אחרים הטוענים לזכות הזאת (אינני רוצה לנקוב בשמות). השאלה היא מה בדיוק מהמדיניות ומהמצע, עליהם פרץ התחייב לבוחריו, ניתן יהיה להגשים ממרומי משרד הביטחון. זכור לי מערכון של יצפאן, מהתקופה בה פרץ כיהן כמזכיר ההסתדרות, בו בתשובה לשאלה מדוע ההסתדרות איננה דואגת למובטלים, פרץ עונה ''כי זאת ההסתדרות של העובדים''. אז זו היתה בדיחה טובה. היום זאת מציאות מרה.

מה שמייחד את המקרה של פרץ הוא שבניגוד לעבר, מעמדו של פרץ איננו מחייב אותו לקבל את כל מה מציעים לו. הוא בהחלט יכול ''לעשות שריר'' ולהכתיב תנאים. בלי מפלגת העבודה, קדימה איננה יכולה להרכיב ממשלה, לפחות לא את הממשלה שאולמרט היה רוצה, ממשלה שקו היסוד המרכזי שלה הוא נסיגה חד צדדית (או התנתקות, או התכנסות, או התקבצות, או התכווצות, או הצטמצמות, או הצטמקות וכיוצא באלה). אולמרט יכול להתרברב מכאן ועד להודעה חדשה על האלטרנטיבות שיש לו, אבל אם פרץ לא יהיה בממשלה גם אולמרט לא יהיה בממשלה כי לא תהיה ממשלה.

אין מחלוקת על כך שמשרד האוצר הוא פחות יוקרתי והרבה יותר פרובלמטי ממשרד הביטחון. מעט מאוד שרי אוצר זכו לפופולריות בציבור בזכות מדיניותם. העובדה שתפקיד שר האוצר הינו הכלי היעיל ביותר ליישום המדיניות עליה הוא התחייב לבוחריו נמחקה מזכרונו של פרץ ברגע שהראו לו את מפתחות לשכת שר הביטחון.

ישנם כאלה הטוענים שהתכחשות של נבחרי הציבור למצע בשמו הם נבחרו היא דבר מובן מאליו ואף רצוי במשטר דמוקרטי, כי ''הנבחר צריך לדאוג לטובת כלל הציבור ולא רק לטובתם של אלה שבחרו בו'' או שטות אחרת ממין זה. במציאות זה בדיוק כך – נבחרי הציבור מתכחשים למצע עליו הם נבחרו, עושים מה שמתחשק להם, ומצפצפים על רצון הציבור – זה שבחר בהם וזה שלא בחר בהם כאחד. המציאות היא גם שנבחרי הציבור אינם דואגים לא לטובת כלל הציבור ולא לטובת הציבור שבחר בהם. במסווה של דאגה לטובת כלל הציבור (מה שרואים מכאן, לא רואים משם) הם דואגים אך ורק לטובת עצמם.

אין לך הוכחה טובה יותר לכך מאשר נכונותו של פרץ לוותר על משרד האוצר בתמורה לכהונת שר הביטחון.

---