היתה הפתעה?

סקר דעת קהל בשיטת האסטרולוגיהעכשיו, כשבפנינו תוצאות הבחירות הסופיות, הגיע הזמן לנתח לעומק את מה שהתרחש במערכת הבחירות ואת המשמעויות לעתיד. באופן כללי ניתן לומר שלא היו הפתעות מרעישות מאחר ש''קדימה'' יצאה מהבחירות כמפלגה המובילה בהתאם למה שחזו הסקרים השונים. במבט לאחור, אי-אפשר לומר שהסקרים היו סיפור הצלחה מי יודע מה. לא יהיה זה מוגזם לומר שכל אסטרולוג חובב או מגדת עתידות הקוראת בכדור בדולח היו מגיעים להישגים דומים למרות שהשיטות שלהם פחות ''מדעיות'', ושסתם ניחוש אקראי היה אולי מצליח יותר. למעשה, התחזית היחידה שקלעה כמעט ''בול'' היתה לגבי הליכוד.
מגיד עתידות עם כדור בדולח לגבי כל יתר המפלגות היו החמצות משמעותיות, בכמה מקרים אפילו פנומנליות. אני מתכוון ל''קדימה'' שזכתה ב-‏29 מנדטים, בעוד כל הסקרים נתנו לה בסביבות 40 (התחזית הכי פסימית שראיתי לפני מועד הבחירות דיברה על 38), ולמפלגת הגמלאים שזכתה ב-‏7 מנדטים בעוד כל התחזיות פיקפקו ביכולתה לעבור את אחוז החסימה.

הסטטיסטיקה היא מדע מדויק וסקרי דעת הקהל, כשהם מנוהלים נכון, נותנים תמונה נכונה למועד בו נערך הסקר. צריך להבין שמשמעות המושג ''מדע מדויק'' איננה שהתוצאות הן מדויקות – זה אף פעם לא קורה, כי בכל מדידה ישנה שגיאה. השגיאה יכולה להיות גדולה או קטנה, ולפעמים מזערית, אבל היא קיימת תמיד. המאפיין של קבוצת המדעים המכונים ''מדעים מדויקים'' הוא זה שניתן להעריך באופן כמותי את השגיאה, לדעת עד כמה התוצאה שהתקבלה קרובה למציאות. ''מכשיר המדידה'' בו משתמשים בסקרי דעת קהל הוא המדגם.

תוצאות הבחירות

מפלגה	מושבים
קדימה	29
עבודה	19
ליכוד	12
ש''ס	12
ישראל ביתנו	11
לאומי/מפד''ל	9
גמלאים	7
יהדות התורה	6
מרצ	5
רע''מ	4
חד''ש	3
בל''ד	3

מהימנות התוצאות המתקבלות נקבעת ע''י גודלו של המדגם וע''י אופן הבחירה שלו. להלכה ניתן להגיע לתוצאות מהימנות במאה אחוזים אם כוללים במדגם את כל האוכלוסיה (בהנחה שכל הנשאלים משתפים פעולה עם הסוקרים ונותנים תשובות אמיתיות), אבל זה לא ניתן לביצוע באופן מעשי. בארה''ב מתקיים מיפקד אוכלוסין אחת לעשר שנים, שהוא למעשה סקר שכולל את כל האוכלוסיה. למרות גודל המדגם יש המון שגיאות. כדי לעמוד בדרישות המעשיות של ביצוע סקרים ובלוחות הזמנים, נהוג לבסס סקרי דעת קהל על מדגם של בערך 500 נשאלים. מי שמתמצא בתורת ההסתברות (הענף המתמטי שהוא הבסיס של הסטטיסטיקה) יודע שעם מדגם בגודל הזה, בהנחה שבחירת הנשאלים מייצגת נכון את מגזרי האוכלוסיה השונים, השגיאה של התוצאות תהיה בסביבות 4%. אפשר להקטין את השגיאה ע''י הגדלת המדגם, אבל המאמץ הכרוך בהקטנת השגיאה באופן משמעותי הוא מעל ומעבר. מקובל לראות בשגיאה של 4% משהו שאפשר לחיות אתו (Acceptable). אם נחזור לתוצאות של הסקרים במהלך מערכת הבחירות בארץ, למעט התחזיות לגבי הליכוד, הסטיות חרגו מהשגיאה הסטטיסטית של 4% באופן דרסטי (קרוב ל-‏30% לגבי ''קדימה'' ויותר מ-‏300% לגבי מפלגת הגמלאים – אלה המקרים הקיצוניים. גם התוצאות לגבי מפלגת העבודה או מרצ אינן מחמיאות לעורכי הסקרים). האם זה רק מקרה? האם הטעויות האלו משקפות תום לב? סטיות יכולות להיות תמיד, אבל הסיכוי שהן תקרינה פוחת והולך ככל שמתרחקים מהתוצאה הצפויה. הסיכוי שסקר דעת קהל שבנוי נכון ישגה ב-‏30% במקום ה-‏4% הצפויים הוא מזערי ביותר (0 מבחינה מעשית). הסיכוי שזה יקרה יותר מפעם אחת פשוט לא קיים.

אז איך בכל זאת? התשובה היחידה עליה אני יכול לחשוב היא שלא היתה כאן כל טעות. היתה כאן הונאה מכוונת של הציבור מתוך כוונה ליצור ''מומנטום'' שיבטיח את זכייתה של ''קדימה''. זה עבד, אבל רק באופן חלקי, כפי שנראה בהמשך.

מלאכת המרכבה

לזכות בבחירות זה לא מספיק. עכשיו צריך להרכיב ממשלה. בנושא הזה אני מרשה לעצמי מספר הרהורי כפירה. למרות שעל הנייר זה נראה פשוט (מישהו כאן בפורום כבר הרכיב קואליציה של כ-‏70 או יותר בראשות ''קדימה''), בחיים זה לא עובד כך, ועל סמך הכרת חלק מהנפשות הפועלות וההיסטוריה של מדינת ישראל, אני מעז להעלות את האפשרות שאולמרט לא ילקק דבש במאמציו לכונן ממשלה. העיתונים של היום מלאים ברעיונות איך ומה על אולמרט לעשות, את מי לקבל ואת מי לא לקבל לקואליציה ובאלו תנאים. ממה שקוראים מפי כל המומחים והמייבינים האלה מתקבל הרושם שמה שקרה ביום הבחירות כאילו לא קרה. הם עדיין חיים לפי תוצאות הסקרים ולא לפי מה שקרה בקלפיות.

מנקודת מבטו של אולמרט, עובדה אכזרית מס' 1 היא שעם 29 מנדטים ''קדימה'' תהיה מיעוט בכל הרכב קואליציוני עתידי. למה? מפני ש-‏29 זה פחות מחצי מ-‏60. מה לעשות, ככה זה במתמטיקה, ושום קומבינות אינן יכולות לשנות את זה. מתקבל הרושם שכל אלה שמראים בקיאות כזאת במדיניות ובפוליטיקה ובמלאכת המחשבת של הרכבת קואליציה, לא יודעים את זה. כדאי לאולמרט לזכור את גורל ממשלתו של ברק, הממשלה עם זמן החיים הקצר ביותר בהיסטוריה של מדינת ישראל. בישראל אף מפלגה לא זכתה אף פעם לרוב מוחלט, אבל בכל הממשלות שתיפקדו, למרכיב הדומיננטי היה רוב מכריע (40 פלוס מנדטים) בקואליציה, מה שאיפשר לו לבצע את המדיניות שלו בלי להתחשב יותר מדי בשגיונות של שותפיו, אותם יכול היה להחליף בכל עת. ממשלה של שותפים שווים היא בדרך כלל מתכון לאנרכיה.

עובדה אכזרית מס' 2, שיתכן שאולמרט עדיין לא הפנים אותה, היא שהוא תלוי לחלוטין ברצונם הטוב של שותפיו הפוטנציאליים. בלי העבודה הוא לא יוכל להרכיב ממשלה. חד וחלק. גם עם העבודה הוא עדיין רחוק מהמנוחה והנחלה, כי גם אם יצרף את מרצ ואת הגמלאים, לקואליציה שלו יש לו 61 מנדטים, זה לא מספיק כדי לקיים קואליציה יציבה לאורך זמן. ש''ס נמצאת שוב בעמדת מפתח וכולנו יודעים מה זה אומר. לשותפים שאתה תלוי ברצונם הטוב אתה לא מכתיב תנאים. לשותפים כאלה אתה נותן את כל מה שהם רוצים. ''כשאתה מחזיק אותם בביצים, הם ילכו אחריך לכל מקום שתרצה'' (זה תרגום חופשי שלי לאמרתו של הנשיא ניקסון When you hold them by the balls, their hearts and minds will follow). עמיר פרץ, ובמידה לא מעטה גם אלי ישי, מחזיקים את אולמרט בדיוק בנקודה הרגישה הזאת. הם יודעים את זה, ומניסיון העבר (אצל אלי ישי בטוח, אבל גם עמיר פרץ לא נולד אתמול), הם יגבו את המחיר המלא – תקציבים ומשרדי מפתח זה רק הסיפתח. להרכיב קואליציה שהמכנה המשותף היחיד של כל מרכיביה הוא מדיניות הנסיגה החד צדדית (או ההתנתקות, או ההתכנסות – אני כבר לא יודע איזה מונחים יופקו ע''י צוות הפרסומאים המנהל את ''קדימה'' – אפשר גם התקבצות ואולי אפילו ''שבו בנים לגבולם'') זו לא סגולה לאריכות ימים. לקואליציה העתידית יהיו אתגרים נוספים ולא בכל הנושאים ישנה הסכמה בין כל השותפים הפוטנציאליים (זה בלשון המעטה, כי ישנם נושאים בהם קיימים ניגודים קוטביים). כל זה בלי להיכנס לבעיות הצפויות לאולמרט בבית. כל משרד שילך לשותפים זה משרד אחד פחות לחברי ''קדימה'', בה על כל משרד מפתח יש לפחות שניים או שלושה הרואים את עצמם כמועמדים ''אידיאליים'', שלא לדבר על ההבטחות שאולמרט חילק ימינה ושמאלה כאשר היה נתון להשפעת האופוריה של 40 ויותר המנדטים אותם ציפה לקטוף. למי שמאמין שעמיר פרץ יסתפק במשרד התקשורת או במשרד החינוך או במשרד לביטחון פנים צפויה הפתעה בחיים. להערכתי יזרמו הרבה מים בירדן עד שאולמרט יציג בפני הנשיא את הקואליציה בראשות ''קדימה''.

''חבורת המופלאים'' – מועמדים אפשריים לממשלת ''קדימה''

במאמר מוסגר, שידורי הטלוויזיה כאן הראו את אולמרט מתפלל בדבקות ליד הכותל. לא היה ברור מה בדיוק הוא חיפש שם, אבל אין לפסול את האפשרות שהוא פנה ישירות לקב''ה כדי שזה יתערב אצל הרב עובדיה יוסף שיפעיל את השפעתו על אלי ישי...

צריך לזכור ש''קדימה'' איננה מפלגה במובן המקובל של המילה, אלא מקבץ של עסקנים שחברו לצורך השעה כדי לזכות בבחירות וליהנות ממנעמי השלטון. הניצחון הדחוק של ''קדימה'' לא יאפשר לספק את האמביציות של כל המי ומי שנאספו שם. חלוקת התיקים, לכשתסתיים, תשאיר קבוצה לא קטנה של מתוסכלים עם ההרגשה שהצטרפותם לקדימה לא היתה רעיון כל כך מוצלח. בהעדר מסורת מפלגתית שהיוותה את הדבק שהחזיק מפלגות כמו מפא''י, אני משער שלא ירחק היום והגוף הזה יתפורר.

לסיום הפרק, תמונה קבוצתית של מועמדים אפשריים לכהן בממשלה עתידית בראשותו של אולמרט. המכנה המשותף לנפשות הפועלות הוא שנאה אובססיבית למפעל ההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון (לא כללתי את ליברמן, למרות ששמו הוזכר כשותף אפשרי, כי קשה לי לראות אותו מצטרף ל''שמחה'').

ומה הלאה?

במוקדם או במאוחר ''קדימה'' תרכיב ממשלה בראשותו של אולמרט. בשלב הראשון הרצון המשותף להרוס את ההתיישבות היהודית כפי שהוא בא לידי ביטוי במדיניות הנסיגה החד צדדית, יאפשר לנפשות הפועלות להתגבר על חילוקי הדעות שיש להם בנושאים אחרים. כאשר האופוריה הזאת תחלוף יגיע רגע האמת בו יצטרכו להתמודד עם המציאות של ניהול המדינה עם כל הבעיות האחרות שלה. כמה זמן זה יחזיק מעמד? לא אסתכן בניחוש. התקדים של ממשלת ברק איננו מהווה סימן מעודד. האפשרות (הריאלית מאוד לדעתי) של התנתקויות ממפלגת האם של חלק ממאוכזבי ''קדימה'' יכולה בהחלט להביא לכך שיישבר השיא של ברק בקוצר החיים של הממשלה.

שאלה שוודאי תתעורר ותחזור ללא הרף תהיה האם נצחונה של ''קדימה'' מהווה מנדט לביצוע מדיניות הנסיגה החד צדדית או לא. התקשורת והשמאל יטענו שכן, מאחר שזו היתה למעשה ה''סחורה'' היחידה ש''קדימה'' הציעה לציבור, הרי שעצם העובדה ש''קדימה'' זכתה ברוב (כמעט 25% מחברי הכנסת, לא צריך לזלזל...) היא ראיה לכך שהציבור נותן אמון המדיניות הזאת וזה מה שהוא רוצה. המחנה הלאומי שלא זכה בבחירות יטען שלא, מאחר שמימדי הזכיה של ''קדימה'' (קצת פחות מ 25% מחברי הכנסת, רק מעט יותר ממה שהיה לממשלתו הכושלת של ברק...) אינם משכנעים שזה באמת מה שהציבור בישראל רוצה. לוויכוח הזה לא יהיה סוף. בתקשורת יקיימו סימפוזיונים ודיונים מרתוניים, שבהם יחזרו ויטחנו את כל הנימוקים בעד ונגד שכולנו מכירים מימים ימימה. אף צד לא יצליח לשכנע את הצד השני, הוא גם לא ינסה, כי העיקר בכל דיונים האלה יהיה ללכלך ולהכפיש את הצד שכנגד. האמת היא שזה בכלל לא משנה. כמו בעבר, הציבור אמר את דברו ומשחלף יום הבחירות הסתיים הפרק הדמוקרטי. מרגע זה ואילך השליט חופשי לעשות מה שמתחשק לו. למה? כי ''מה שרואים מכאן לא רואים משם''.

---