תופעה חמורה בשנים האחרונות היא התפתחות המגמה של סתימת פיות במסווה של שמירה על חופש הדיבור או על החופש האקדמאי. התופעה הזאת מתפשטת כסרטן בעולם האקדמאי במערב ואין כמעט תחום שנותר מחוסן מפניה.

מה שצריך להדליק אור אדום במיוחד היא העובדה שהנפשות המעורבות הן, רובן ככולן, אנשים המתיימרים להיות אבירי חופש הדיבור, ובמיוחד החופש האקדמאי. יש להם פרוש משלהם למשמעות המושג ''חופש דיבור''. עיתונאי הכותב ב Village Voice (עיתון שמאלני רדיקלי המופיע בגריניץ' ווילאג' בניו יורק), ניסח את זה בצורה צינית: Freedom of Speech is for Me and not for Thee (חופש הדיבור נועד רק לי). אם מה שאתה רוצה לאמר אינו לרוחי אז סתום את הפה.

כמעט בכל המוסדות האקדמאיים בארה''ב הותקנו לאחרונה ''תקנוני דיבור'' (Speech Codes) האוסרים את השימוש ב''שפה מעליבה''. ניסיונות קודמים לאסור על דיונים בנושאים ''השנויים במחלוקת'' נפסל ע''י בתי המשפט כנוגד את החוקה המבטיחה את חופש הדיבור. הנסיגה של הממסד האקדמאי לאיסור על שימוש ב''שפה מעליבה'' בלבד, גם היא נוגדת את הרעיון של חופש דיבור, כי, אחרי ככלות הכל, איזו משמעות יש לחופש הדיבור אם אסור לך לאמר דברים שעשויים ל''העליב'' מישהו? יתרה מזאת, אין כמעט כל אפשרות להביע ביקורת בנושאים חברתיים או פוליטיים בלי שמישהו ייפגע. אבל האוניברסיטאות מתעקשות על זכותן להתקין תקנונים כאלה. למותר לציין שיישום התקנונים הוא מאוד חד צדדי. עד היום לא היה מקרה אחד בו איזה שהוא סטודנט, חבר סגל או בטאון סטודנטים הועמדו לדין משמעתי על הפרת התקנון במקרים של התבטאויות מעליבות והשוואות מפלצתיות שהתייחסו לממשל או לנשיא. במקרים קיצוניים במיוחד התקשורת הגיבה ועשתה קצת רעש (כשכמובן השמרנים מחו ודרשו ''לנקוט באמצעים'' ולעומתם הליברלים נזעקו ''מקארתיזם''). על התבטאויות אנטישמיות מהסוג הגרוע ביותר, לעומת זאת, עוברים לסדר היום בלי שזה מזיז לאף אחד. אבל רק תעז להגיד משהו שעשוי להתפרש כפוגע באיסלאם או בערבים ומייד יופעלו נגדך מירב האמצעים המשמעתיים, כולל צעדים קיצוניים שיכולים להגיע אפילו להשעיה מהלימודים. רק לעתים רחוקות יתקיים דיון בו יאפשרו לך להסביר את עצמך או בכלל לדעת מיהו זה ש''נעלב'' מדבריך. לא יותר טוב יהיה גורלך אם מה שתגיד עשוי להתפרש כפוגע ע''י אירגוני הפמיניסטיות.

אותם אבירי חופש הדיבור בעולם האקדמי, אינם רואים בחופש הדיבור זכות יסוד (Right), אלא זכות יתר (Privilege), זכות שניתנה רק ליחידי סגולה (לא צריך להיות גאון גדול כדי לנחש מי נכלל בקטגוריה הזאת). האורתודוקסיה של התקינות הפוליטית (Political Correctness) רואה את חופש הדיבור ואת החופש האקדמאי כזכותה לדכא את החופש של כל מי שמסרב ללכת בתלם. למעשה אפשר לאמר שהחופש האקדמאי הפך להיות מקום מפלט לנוכלי הפוליטיקה התקינה.

אירגון בשם FIRE (Foundation for Individual Rights in Education), שם לו למטרה להילחם בתופעה של דיכוי חופש הדיבור במוסדות האקדמאיים בארה''ב. עד היום הגיש האירגון למעלה ממאה תביעות נגד מוסדות אקדמאיים על הפרת זכות חופש הדיבור. הוא זכה, ללא יוצא מן הכלל, באותם מקרים שהגיעו לדיון משפטי. ברוב המקרים העדיפו האוניברסיטאות להתקפל בשל החשש (האמיתי) שפסיקה של בית המשפט תהווה תקדים שיאפשר לאסור התקנת תקנונים כאלה.

המקרה המתואר להלן הוא דוגמא טיפוסית.

ג'. דניאל (J. Daniel) הוא סטודנט שלא מן המניין באוניברסיטה קטנה (William Paterson University) בניו ג'רסי. יום אחד, הסטודנט בן ה-‏68, שכל מה שרצה היה להרחיב קצת את אופקיו לעת זיקנה, קיבל הזמנה באמצעות הדוא''ל לבוא לצפות בסרט על לסביות שעמד להיות מוקרן בקמפוס.

מאחר ונושא הסרט לא היה בדיוק בתחום ההתעניינות של מר דניאל, הוא הגיב במכתב פרטי, אותו שיגר, באמצעות הדוא''ל, לשולחת ההזמנה, מנהלת ה''תוכניות ללימודי הנשים בקמפוס'' (the head of the women's studies program). במכתבו ביקש מר דניאל להסיר את שמו מרשימת התפוצה של נושאים כאלה בעתיד, מאחר שהוא רואה בהם מופרעות (Perversion). חשוב להדגיש שמדובר במכתב פרטי שמר דניאל שלח ישירות לנמענת ולא באיזו שהיא מחאה או תגובה מעל במה ציבורית כל שהיא.

בתגובה למכתבו הפרטי, קיבל מר דניאל מכתב נזיפה (reprimand) רשמי מהנהלת האוניברסיטה, בו הוא הואשם ב''הפרת המדיניות למניעת אפליה (?) של המוסד'', מאחר שהתבטאותו היתה ''מעליבה ומשפילה'' כלפי הנמענת. למר דניאל לא נראה צודק שמיכתב נזיפה כזה ''יקשט'' את התיק שלו, והוא פנה לקבל סעד משפטי מאירגון FIRE. למרבה הפלא התובע הכללי של מדינת ניו ג'רסי מצא לנכון להגן על עמדת האוניברסיטה. המקרה עדיין תלוי בבית המשפט.

הידיעה התפרסמה במדור החדשות של Yahoo בחודש אוגוסט של השנה שעברה:

מדיניות סתימת הפיות אינה נעצרת בתחומי המשמעת. היא גולשת גם לתחומים האקדמאיים. תוכניות הלימודים ''מטוהרות'' מנושאים השנויים במחלוקת ומנושאים שעשויים להתפרש כ''מעליבים'' ע''י ציבור כזה או אחר. נושאים כמו מעמד האישה בעולם האיסלאם, או השמדת העם המתרחשת בסודאן פשוט נמחקו מהקוריקולום. מחקרים בנושאים השנויים במחלוקת הפכו להיות שדה מוקשים שמעטים בלבד מעיזים להיכנס אליו. כאשר מישהו בכל זאת מעז, ותוצאות המחקר שלו אינן עולות בקנה אחד עם הקו של התקינות הפוליטית (political correctness), הוא מגלה שבנוסף להפיכתו לשק חבטות של אורתודוכסיית התקינות הפוליטית, אפשרויותיו לפרסם את עבודתו בעיתונות המדעית מצטמצמות מאוד. המקרה המתואר להלן ממחיש יפה את התופעה.

פיטר לורנס הוא ביולוג בעל שם, העובד במעבדה לביולוגיה מולקולרית של המועצה למחקר רפואי בקיימברידג', באנגליה (Molecular Biology Laboratory of the Medical Research Council, Cambridge, United Kingdom).


פיטר לורנספיטר לורנס נושא את התואר FRS (Fellow of the Royal Society), שבאנגליה נחשב ליוקרתי לפחות כמו פרס נובל (אין הרבה שזוכים לכבוד הזה). למרות מעמדו הוא זכה לאחרונה ל''כבוד'' המפוקפק שהעיתון המדעי בעל המוניטין, Science, סרב לפרסם מאמר שלו. זה לא פשוט כמו שזה נשמע, כי המאמר התקבל לפרסום ואף נקבע לו מועד. כמקובל בעיתונים כאלה, עבר המאמר שיפוט (refereeing) של בעלי מקצוע לפני שאושר לפירסום, תהליך הנמשך בדרך כלל מספר חודשים. פיטר לורנס כבר קיבל הגהות לעריכה סופית של המאמר וגם התבקש להודיע מה מספר התדפיסים (reprints) אותם הוא מבקש. אחרי כל זה, ברגע האחרון, דונלד קנדי (Donald Kennedy), עורך העיתון, שלח לפיטר לורנס הודעת דוא''ל בה נאמר לו שהמאמר לא יפורסם. סיבת הדחיה היתה לא בשל פגמים או טעויות שהתגלו במאמר או במחקר שהוא תאר. הסיבה לדחיית המאמר נבעה מנושא המחקר ומימצאיו. המחקר עסק בשאלה – כן, ניחשתם נכון – של חוסר הייצוג ההולם שיש לנשים במדע. מנקודת מבט פמיניסטית, מה שהרגיז במיוחד היתה העובדה שהמחקר התמקד במעמדן של הנשים בתחום הביולוגיה, תחום שבניגוד למדעים ''הקשים'' – הפיסיקה, ההנדסה והמתימטיקה, איננו נחשב למעוז הגבריות.

המצב העובדתי הוא שבעוד שלמעלה מ-‏60 אחוזים מהסטודנטים לביולוגיה באוניברסיטאות הן נשים, בקושי 10 אחוזים מהפרופסורים לביולוגיה הן נשים. זהו פער משווע שקשה להתעלם ממנו, פער שבהחלט עונה על ההגדרה של העדר ''ייצוג הולם''. החוקר החליט לבדוק האם הפער הזה הוא כל כולו תוצאה של אפלייה או שישנן לכך גם סיבות אחרות. ממצאי המחקר הראו מעבר לכל ספק שבניגוד לתיאוריה של התקינות הפוליטית התרומה של האפליה, במידה שהיא קיימת, מהווה גורם חלקי בלבד ושהמצב נובע בעיקרו מהשונות בין המינים. זה כמובן לא נעם לאוזניהן של הפמיניסטיות ועורך העיתון, שזכר כנראה את מה שעלה בגורלו של נשיא אוניברסיטת הרווארד לארי סאמרס¹ (ראה את מאמרי בפא''צ ''שיוויון, שיווי זכויות וייצוג הולם'' מה-‏3 לנובמבר 2005), בנסיבות דומות, העדיף ל''שחק אותה על בטוח'' והחליט לא לפרסם את המחקר. הנימוק הרשמי לביטול הפירסום היה ש''המאמר איננו מצביע על אסטרטגיה ברורה לטיפול בנושא המינים'' (The piece ''did not lead to a clear strategy about how to deal with the gender issue'').

לא הצלחתי להבין מה בדיוק כוונת המשפט הזה אבל אולי אני לא מספיק חכם. למותר לציין שבראש מקהלת המבקרים שדרשו לאסור את פירסום
המאמר היתה מיודעתנו, הפרופסורית ננסי הופקינס מהטכניון של מאסצ'וסטס, MIT, שהיה לה תפקיד מרכזי גם בפרשת לארי סאמרס (פרטים במאמרי דלעיל). היא האשימה את החוקר שהוא ''יוצר עיסה של הבדלים גנטיים אמיתיים ודעות קדומות סטראוטיפיות ובכך הוא מביא להנצחת הבעיה'' (''mashing together true genetic differences between men and women with old-fashioned stereotypes. In so doing, he perpetuates the very problem he is trying to address about why so few women get to the top in science'').

אין כל ניסיון להתמודד עם המחקר עצמו. מה שמפריע הם המימצאים שאינם עולים בקנה אחד עם קו האורתודוקסיה של התקינות הפוליטית.

הסיפור המלא התפרסם בעיתון ה''דיילי טלגרף'' ב 7 לפברואר, 2006.

את מאמרו המקורי של פיטר לורנס אפשר למצוא באתר PLoS Biology.

הסרוב לפרסם מאמר שעומד בכל הקריטריונים ואושר לפירסום הוא דבר חסר תקדים. מעולם לא שמעתי על מקרה כזה (לפחות לא בתחום שלי – פיסיקה). היו (מקרים מעטים) של עצירת פירסום, אבל זה היה בעיקבות גילוי שגיאה מהותית או, מה שיותר נדיר, כשנחשפה הונאה. אבל מניעת פירסום של מחקר רק מפני שהנושא שנוי במחלוקת, או מפני שהממצאים לא מוצאים חן בעיני מי שהוא?

זה ז'דאנוביזם במירעו.

1. לפני מספר שבועות התפרסם שלארי סאמרס אולץ להתפטר מתפקידו.

---