הנושא המרכזי של המאמר הזה הוא גועל-נפש. לכן אני מתנצל מראש על השימוש הרב שאני עושה בו בפועל ''געל'' ודומיו.

במילון אני מוצא מלים נרדפות לגועל-נפש: בחילה, מאוס, תעוב, שקוץ, קבס, זרא, שאט-נפש, סלידה, סחי, פלצות ועוד. כולן מתארות היטב את יחסי לפעולה שבוצעה ביום השלישי ביריחו.

היא היתה מתועבת, קודם כול מפני שהיתה גימיק של תעמולת-בחירות. וכאשר פוליטיקאי משתמש בצבא כדי לרכוש קולות, זה מעשה נתעב. בפעולה זו נהרגו שלושה בני-אדם, ויכלו להיהרג הרבה יותר, פלסטינים וישראלים.

הציניות הנוראה של ההחלטה היתה גלויה לעין. אפילו הבוחרים הבחינו בכך: בסקר דעת-הקהל שנערך יומיים לאחר מכן, אמרו 47% שההחלטה הושפעה משיקולי-בחירות, רק 49% סברו אחרת.

אין זו הפעם הראשונה שאהוד אולמרט דורך על גוויות בדרכו לשלטון. כראש עיריית ירושלים, דחף בשעתו לפתיחת המנהרה באזור הר-הבית, שגרמה (כמצופה מראש) לעשרות הרוגים. בנימין נתניהו, שותפו לדבר אותה עבירה, עשוי מחומר דומה.

נתניהו לפחות היה פעם חייל קרבי וסיכן את חייו. יש לתעב כפליים פוליטיקאים השולחים אחרים לחרף את נפשם, אך נשמרים היטב מלעשות כן בעצמם. לחבורה בלתי-מפוארת זו שייכים גם ג'ורג' בוש ודיק צ'יניי, שני מחרחרי-מלחמה סידרתיים.

לאולמרט היתה בעיה. קרן מפלגתו החלה יורדת בסקרים. עם חלוף הזמן התחיל חלק מאוהדי ''קדימה'' לתפוס שאחרי ככלות הכול, אולמרט איננו שרון. הילת שרון באה לו, בעיקר, מהיותו גנרל עטור-ניצחון, אחד שהתהלך במלחמת יום-כיפור כשעל ראשו תחבושת לבנה (עד היום לא ברור בדיוק למה היא שימשה). אולמרט היה זקוק באופן דחוף לפעולה צבאית, שתעניק לו הילה של מצביא קשוח, וכדי לנער מעליו את הכינוי ''שמאלמרט'' שהדביק לו הליכוד.

ואכן, זה הצליח. באותו סקר התברר ש-‏20.7% מהבוחרים החליטו להצביע בעד ''קדימה'', או שהתחזקו בהחלטה זו, בעקבות הפעולה.

בכלל, כדאי תמיד להיזהר מפני ממלא-מקום אזרחי, התופס את מקומו של מנהיג בעל הילה של מצביא. די להזכיר את מקרהו הקלאסי של אנתוני אידן, יורשו של וינסטון צ'רצ'יל. הוא יזם את מלחמת-סואץ באוקטובר 1956, הידוע אצלנו כ''מבצע קדש''.

מה זה מזכיר לנו? נכון. את הקנוניה.

האנגלים רצו להפיל את גמאל עבד-אך-נאצר, מפני שהפקיע, ברוב חוצפתו, את רכושם של בעלי-המניות הבריטיים בחברת תעלת-סואץ. הצרפתים רצו להפיל אותו מפני שתמך במלחמת-השחרור האלג'ירית. הם עשו קנוניה עם דויד בן-גוריון, שרצה להשמיד את הצבא המצרי המתחזק. המתווך הראשי בקנוניה היה שמעון פרס, כעת מס' 2 ברשימת ''קדימה''.

זה פעל כך: כוח ישראלי, בפקודת אריאל שרון, נשלח למיצר המיתלה, בקירבת תעלת-סואץ. ממשלות בריטניה וצרפת הגישו כביכול אולטימטום למצרים ולישראל: להרחיק את כוחותיהם מהתעלה. זאת היתה חוצפה, מכיוון שתעלת-סואץ נמצאת עמוק בשטח המצרי. כפי שסוכם מראש, ישראל לא נענתה, ואז פלשו הכוחות הבריטיים והצרפתיים לאזור התעלה והניחו לישראל לכבוש את כל חצי-האי סיני. הקנוניה היתה כל כך גסה ושקופה, שהתגלתה מייד. זה היה הסוף של אידן.

פרשת יריחו דומה להפליא: הבריטים והאמריקאים העמידו פנים כאילו הם חוששים לגורל המפקחים שלהם ששהו ביריחו, לפי הסכם שעוד נגיע אליו. הם הודיעו לאבו-מאזן שהם עשויים להוציאם. במועד שהוסכם עליו בחשאי מראש עם ממשלת-ישראל, הסתלקו הבריטים והאמריקאים ונכנס צה''ל, שהכין את הפעולה זמן רב מראש.

דבר אחד אפשר להגיד לשבחם של טוני בלייר וג'ורג' בוש: הם החזירו את המקצוע העתיק ביותר בעולם לעיר העתיקה ביותר בעולם. חוט השני של רחב הזונה מוביל למעשה-הזנות שלהם.

רב-אלוף דן חלוץ יכול להתגאות מאוד בניצחונו המסחרר. בעבר התפרסם בשל אמירתו שהוא חש בסך-הכול במכה קלה בכנף מטוסו כאשר הוא מטיל פצצה על שכונת-מגורים, שבה נהרגים גם נשים וילדים. אחרי זה הוא ישן בשקט, אמר. עכשיו זכה סוף-סוף בתהילה אמיתית: בעזרת עשרות טנקים, מסוקים ודחפורים כבדים הוא הצליח ללכוד ששה אסירים בלתי-חמושים בעיר שלווה, חסרת-אלימות, החיה מתיירות. וואו!

תוך כדי כך יצרו אנשיו של חלוץ תמונה מעוררת סלידה, המכפישה את צה''ל בעיני מאות המיליונים בעולם שראו אותה על מסכיהם. הם הורו לשוטרים ולאסירים להתפשט, ואלה צולמו שוב ושוב – ושוב ושוב – בתחתוניהם. לא היה בכך שום צורך. התירוץ, שיכלו להחביא על גופם חגורת-נפץ, היה מופרך לגמרי בנסיבות אלה. וגם אילו זה היה דרוש, בוודאי לא היה צורך להציג אותם כך לעיני המצלמות. אין שום ספק: הכוונה היתה להשפיל, לבזות, לספק יצרים סדיסטיים.

אדם יכול, אולי, להדחיק מכות, ואפילו עינויים. אך הוא לא יוכל לשכוח לעולם השפלה שעבר לעיני משפחתו, ידידיו, עמיתיו וכל הצופים בעולם כולו. כמה טרוריסטים חדשים נולדו באותה שעה?

באותו יום ביקרתי ידידים בכפר פלסטיני בגדה המערבית. היינו מרותקים – המארחים שלי ואני – למסך הטלוויזיה (בעיקר אל-ג'זירה). כשהופיעו התמונות האלה, לא יכולתי להסתכל בעיניהם מרוב בושה.

התקשורת הישראלית התמוגגה. מה זה התמוגגה, היא יצאה מכליה מרוב שמחה. היא תרמה את תרומתה הייחודית לגועל-נפש הכללי והתייצבה כאיש אחד מאחורי הממשלה. כמו תוכי, חזרה בקול אחד אחרי הגרסה הרשמית השקרית.

זאת היתה חגיגה של שטיפת-מוח. ''רוצחי השר זאבי'' נתפסו! זאת היתה חובה לאומית! לא יכולנו לשקוט ולנוח עד שנפלו לידינו, חיים או מתים!

שלוש המלים האלה - ''רוצחי השר זאבי'' - הפכו למנטרה. חזרו עליהן בלי סוף - ברדיו ובטלוויזיה, בעיתונות הכתובה (כולה) ובנאומי הפוליטיקאים (כולם). ככה זה: ישראלים ''נרצחים'', פלסטינים ''מחוסלים''.

מדוע, בעצם? השר רחבעם זאבי הטיף יומם ולילה ל''טרנספר'' – גירוש הפלסטינים מהארץ. בהשוואה אליו, ז'אן-מרי לה-פן בצרפת ויורג היידר באוסטריה הם ליברלים חיוורים. חיסולו הממוקד אינו שונה מחיסולם הממוקד של השייח' אחמד יאסין, ראש החמאס, ועשרות מנהיגים פלסטיניים אחרים, ביניהם אבו-עלי מוצטפה, ראש החזית-העממית, שקיבל אחרי הסכם אוסלו רישיון מיוחד מישראל לחזור לארץ.

וכך נוצרה שרשרת האלימות: צה''ל הרג את אבו-עלי מוצטפה. במקומו בא אחמד סעדאת, שלטענת השב''כ הורה להרוג כנקמה את רחבעם זאבי. לא נותקה עוד השלשלת.

שיהיה ברור: אני מתנגד לכל מעשי הרצח. גם שלהם, גם שלנו, גם של אבו-עלי מוצטפה וגם של זאבי. אך מי שרוקד על דמו של מנהיג פלסטיני, מה לו שילין על שפיכת דמו של מנהיג ישראלי? איפה הגבול לצביעות?

יש עוד צד לעניין, שאינו מגעיל פחות: היחס לקיום הסכמים.

סעדאת וחבריו הוחזקו ביריחו על פי הסכם שישראל חתמה עליו. על סמך הסכם זה הם יצאו מרצונם מהמוקטעה ברמאללה, בשעת המצור על יאסר ערפאת, ועברו לכלא פלסטיני ביריחו. ארצות-הברית ובריטניה ערבו לביטחונם וקיבלו על עצמו את הפיקוח על מאסרם ביריחו.

מה שקרה עכשיו ביריחו הוא הפרת ההסכם, הפרה גלויה ובוטה. התירוצים העלובים שהומצאו בירושלים, בוושינגטון ובלונדון הם עלבון לאינטליגנציה של בן 10.

אצלנו מקובל לחשוב שהפרת הסכם היא מעשה פטריוטי, אם זה משרת אותנו. הסכמים מחייבים רק את הצד השני. לא זה בלבד שזה מוסר הוטנטוטי, זה גם גורם נזק כבד לאינטרס הלאומי שלנו. מי יחתום על הסכם איתנו, בידעו שזה מחייב רק אותו? ואיזה תוקף מוסרי יש לדרישה מראשי חמאס, שהם ''יכירו בכל ההסכמים'' שנחתמו על-ידי הרשות הפלסטינית?

רבים בישראל חושבים שפעולת יריחו היתה תרגיל מבריק. בעיני הוא מעורר פלצות.

---