המאמר מתפרסם בעת ובעונה אחת באתר המחבר זרקור.

ביום הבחירות לכל האזרחים, ללא יוצא מן הכלל, יש זכות להצביע. בכל ימות השנה, בדומה משהו ל''חוות החיות'' של אורוול, יש שווים ויש שווים יותר, או שווים פחות. דומני שלגבי האזרחים הערבים במדינה יש קונצנזוס רחב מאוד, לא רק בקרב המיעוט הערבי אלא גם בקרב הרוב היהודי, שהציבור הערבי בארץ מקופח מאוד בזכויות.

מדובר במיעוט גדול, מיליון בני אדם, כ- 15% מאוכלוסיית המדינה, לא כולל את תושבי מזרח ירושלים. בכנסת ה-‏16 היוצאת היו שתי רשימות ערביות: בל''ד – ברית לאומית דמוקרטית, ו-רע''מ – רשימה ערבית מאוחדת. ישנה גם רשימה ערבית יהודית, להלכה, תע''ל-חד”ש, שגרעינה הוא הקומוניסטים בעבר. אם כל אלה ייצגו, נאמנה, את האינטרסים האמיתיים של בוחריהם – זאת שאלה אחרת. שכן, בדומה למציאות במגזר היהודי הייצוג אינו עולה בקנה אחד עם האינטרסים הבוערים של הבוחרים והפיצול גדול מן המשותף.

אולם, עד כמה שזה נראה תמוה, דווקא במגזר הזה קיים הפוטנציאל לשינוי וניתן לזרוע את זרעי השיפור בראש וראשונה בתחומים החשובים ביותר לציבור בכלל ולציבור הערבי בפרט. כמה סיבות יסוד לכך. הציבור הערבי מרוכז ברובו באזורים גיאוגרפיים ממוקדים. בצפון – בין חיפה לנצרת, במשולש, ובנגב – רהט ותל שבע. ריכוזים אלה מאפשרים גיאוגרפית ונסיבתית נציגות ערבית אשר תשכיל לפעול למען התושבים, בתחומים החשובים להם ביותר. שוויון זכויות, פיתוח, חינוך, בריאות ותחומים אזרחיים אחרים. אצל ערביי ישראל, הנושא המדיני אינו עומד בראש סדר העדיפויות, אף שפוליטיקאים מנסים לדחוף אותו לשם. אם מדובר בהזדהות אישית וציבורית עם הפלשתינאים לגביהם יש קונצנזוס טבעי. אבל לא הנושא הפלשתינאי הוא שעומד בראש סדר העדיפויות של ציבור זה, והדבר מוכח שוב ושוב ולכן האינטרסים המשותפים הפנימיים גדולים פי כמה מגורמי חוץ.

לדוגמה, נצרת חזרה תוך יום לשגרה לאחר שמשפחה סהרורית, נוצרית-יהודית אומללה, הפעילה חזיזים ב''כנסית הבשורה''. אף שהיו כמה חמומי מוח שעלולים היו לגרום לשפיכות דמים, העיר לא נגררה אחר מסיתים איסלמיים, הידועים ב''סובלנותם'' כלפי שכניהם הנוצריים. הסיבה היא כלכלית. לאחר המתנה ארוכה וכמעט שיתוק כלכלי חזרה נצרת להיות עיר שוקקת שיהודים מבקרים בה, שלא לדבר על תיירי חוץ. ואנשים ברחוב ובעלי עסקים נתנו לכך ביטוי, כמו גם אותם יהודים שבאו למחרת לעיר כבימים ימימה.

לערביי ישראל אמצעי ביטוי חשובים, לרבות שלשה שבועונים רבי תפוצה. יש להם מאגר של אינטלקטואלים, עורכי דין, סופרים, עיתונאים, אמנים, אנשי עסקים ומועדוני ספורט, ובראשם בני סכנין שעשו להם שם בעולם. יש להם שני ארגוני גג מרכזיים, וועדת המעקב העליונה של ערביי ישראל וארגון עדאלה, המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי. ויש עוד גורם מלכד חשוב: רוב האוכלוסייה של ערביי ישראל הם מוסלמים סונים.

משום כך הציבור הערבי יכול היה להיות מעבדה, ''פיילוט'', לשינוי דרסטי של שיטת ייצוג האינטרסים האמיתיים של התושבים, ואף להיות לדוגמה לשינוי השיטה בקרב הציבור היהודי. בכנסת ה-‏17 הדבר לא יקרה, בין היתר בשל מריבות אישיות בין המועמדים, שהן אף גדולות יותר מאשר אצל היהודים, ובדומה לנציגות היהודית, יש לציבור הערבי נבחרת מצוינת שתוכל לייצג אותו, לאו דווקא מקרב המתמודדים הנוכחיים.

לפיכך טוב יעשה הציבור הערבי אם פעם אחת ולתמיד יתעשת ויעמיד בראשו נבחרת ראויה, אשר בעזרת התושבים עצמם תביא לשינוי המיוחל.

---