פורים הוא למעשה חג חתרני במהות, חתרני כנגד הדיכוי שבאופקו תמיד ההשמדה – אם לא הפיזית, אז השמדת רוח האדם החופשית. והרי התנ''ך בכללותו הוא יצירה כבירה ומהפכנית בהתפתחות הציויליזציה. אלה שעיצבו את מהותו, הינם אנשים שנילחמו בכל כוחם בסאוב, בעריצות השילטונית, בשרירות-הלב, ברשעות הפתלתלה.

תוצג כאן גישה מנוגדת למקובל.

כך, יהודים רבים מפרשים את ''המסר'' שבחג הפורים כחג הישועה בפני הצורר, משל לנס הישועה המתרחש עלינו ''בכל דור ודור''.

אנטישמים מושבעים, מהקצה השני של ''המתרס'', נהגו מצידם לאמר כי ''פורים הוא חג הדמים בו היהודים פורעים באויביהם''. כך למשל, יוליוס שטרייכר, עורך ה''דר שטירמר'' הנאצי רב-האנטישמיות השמדנית, הפטיר כשהחבל נכרך על צוורו בבית הדין הבינלאומי בנירנברג: ''חג פורים 1946''.

ברם, שימו לב לעובדה המענינת כי בחג הפורים עצמו, חרף הסיפור, אין כל הוויית שמחה וצחוק אכזרי לאיד, או תחושה הרת-גורל וחגיגית של ישועה מצוררינו.

ומדוע?

כי אין אולי לדבר על ''חג'' אלא על הוויית-חג.

הוויית חג הפורים היא אווירת קרניבל ועליצות של מעין בריחה מאחריות-גלובלית הרת כובד-ראש והשקעת משאבים. אין לכן לדבר על ''המסר'' שבחג הזה, אלא על תחושת ההווייה השונה מהיום-יום (או שונה אף מאווירת הקודש נוסח השבת) שהוא משרה.

מהי הווייה זו? הקרניבל והעליצות קלת-הראש, הטעונה אף מוטיבים מקבריים קלים, טמונים בכך שהחג מייצג את בריחת האדם העממי והפשוט העליזה והרת התחבולות ה''ממזריות'' מגורלו.
שבגורל עסקינן, נרמז אגב כבר בתחילת מגילת אסתר: ''הפור, הוא הגורל''. חד וחלק.
בטרגדיות הקלסיות וברוח הטרגדיה, פוקד הגורל גיבורים נישאים מעם, אנשי-מעלה עטורי כובד-ראש ומשא אחריות כבדה, אך שאין הם משכילים לחמוק מגורלם. אם הם אינם יכולים, כיצד נוכל אנו, הקטנים?
פשוט, נזרוק לזבל את כובד הראש. הגורל מעניש רק את יוהרת אנשי המעלה, אך לא את הקטנים הפועלים בתחבולות קלילות וממזריות כיד המלך.

זוהי משמעותו של קרניבל: כובד הראש לפח, עליצות, אפילו מעט גסויות לא נוראיות.

לא בכחנליית פריצות אורגיאסטית – זה לא. אלא, מצב מתון של האיש הקטן המפלס דרכו בסבך המהמורות והגלים של טירופים למיניהם של אנשי השררה, וזאת בכוח הטריק והשטיק המזדמנים.

אווירת הסיפור הפתלתל במגילת אסתר הזוייה מעט, שכן יש כאן גלגול של אוספי תחבולות מול כובד הראש המנופח של איש השררה תאב הכבוד המן. באווירה הזויה זאת אין טעם לשאול למשל שאלות עובדתיות כגון ''האם הרגו את ושתי''. היא פשוט נעלמת, תפקידה הקצר ונוכחותה בעלילה הפתלתלה הסתיימו. הגורל כאן אינו אלוהי. כובד הגורל בבחינת ''אין מנוס'' כביכול הינו כובדה של מלכות. כובד השררה וגאוותה. המלך – טיפש ומנופח.

המן, תאב שררה וכבוד ורצחני בגחמות רדיפת הכוח האבסולוטי. שכן, יש לשים לב שהמן אינו מתואר כאנטישמי מושבע בהכרתו מאז ומתמיד, אלא שתקרית זעם כבוד השררה המקופד (''ומרדכי לא יכרע ולא ישתחווה'') היא שהביאתהו לשטוח טעונים אנטישמיים קלאסיים מוכווני ג`נוסייד בפני אחשוורוש השוטה.

מול המטורפים ומטופשי חגיגיות השררה והממלכתיות הקטלנית האלה עומדים מרדכי ואסתר ממש כיוסריאן בספר ''מילכוד 22'' – יוסריאן העליז, הציני, המפוכח ורב התחבולות להפליא, מול מטורפי הכוח הנוקשים.

אין מרדכי ואסתר מזדהים כלל עם חגיגיות וטרוף המלכות ועלילותיה, כגון המזימה להרעיל את המלך וכיוצא בזה עלילות תאוות כוח של רודפי השררה למיניהם. אלא הם מנצלים את אלה כמנוף הן להחלץ מטרוף השררה והן להפיק ממנה המיטב, תוך תימרונים במיטב החוכמה העממית של האדם הפשוט.

כמובן, על כל הסיפור הזה מולבשת גם מסגרת חיצונית מוכרת של שנאת יהודים והחלצותם.

ברם, אין הדבר שונה בעיקרון מהחלצות וישועה מעול טירופי שררה אחרים ומתגרת ידם של העבדים למולך השררה – על השנאה, רדיפת הכבוד חסרת המיצרין, השמדנות ותשוקת הקטל וכיוצא בזה קוקטייל ההוויות השייכות להאללת השררה והמלכות ורדיפת הכוח המטורפת וחסרת הגבולות – זו היוצרת גם איוולות ואבסורדים קטלניים חסרי פשר.

---

אכן, פורים הוא למעשה חג חתרני במהות, חתרני כנגד הדיכוי שבאופקו תמיד ההשמדה – אם לא הפיזית, אז השמדת רוח האדם החופשית.
עלינו להבין – התנ''ך הוא יצירה כבירה ומהפכנית בהתפתחות הציויליזציה. אלה שעיצבו את מהותו, הינם אנשים שנילחמו בכל כוחם בסאוב, בעריצות השילטונית, בשרירות-הלב, ברשעות הפתלתלה, בתפיסה האלילית שבניגוד קוטבי למונותאיזם – דוחה את הראיה המאחדת והרב צדדית, תוך פיזור ההכרה לקטעי קטעים תלושים. היו אלה אנשים שנילחמו בקירבון (ראה עניין הקירבון המערכתי בארצנו – וועדות אור למיניהם). היו אלה אנשים שנילחמו בשררה השרירותית והכוחנית והיציגוה כפי שהיא – עקרה, חסרת יצירתיות, רצחנית תכופות ומסאבת (ראה משל יותם). היו אלה אנשים שהתייצבו כנגד מלכות פורעת ומקרבנת המדברת גבוהה גבוהה מפי האינטלקטואלים המקורנפים המשרתים אותה – ראה אליהו בפרשת כרם נבות, נתן הנביא בפני דוד, ירמיהו הנביא ורבים אחרים.

רוח התנ''ך ראתה עין בעין את הסאוב, הנוכלות והכוחניות השרירותית, העקמומיות הרשעה, והאנשים הנושאים רוח טוהר זאת מתריעים כנגד התפוררות חברתית, קריסת יסודות העוצמה שבחברה, וחורבן המדינה בנקל מידי כוחות זרים. התנ''ך מציע את דרך היושרה (''כי צור תמים פועלו'') , העוצמה האישית מול הקולקטיב המטומטם והאטום, רוח הביקורת והאוטונומיה האישית. זאת בתקופה שהעריצות וכפיפות הרוח האנושית בפני כל גורם כוח שלטה.
היו אלה אנשים חיים ואמיתיים כפי שהאדם נועד להיות, הנילחמים בכוחות החנק ודחפי המוות, הכיליון והאנטרופיה.

להלן עוד דוגמא של הפשטות השפוייה המתנגדת בדרכה הנבונה אך החתרנית – חתרנית באופן מינורי אמנם – לטרופה המסוכן של השררה.

היה זה כאשר אחאב מלך ישראל חומד את נפשו לבצע מלחמת כיבושים רבת תהילה בעבר הירדן, בברית עם מלך יהודה. אך לפני כן עליו לקבל, למטרת לגיטימציה עממית, את אישור הסמכויות הרוחניות דאז, הנביאים, שכמעט כולם הינם קרנפים בשרות השררה (ניתן לכנות טיפוס זה של איש רוח ''שפן סופר השררה'').

ניתן את רשות הדיבור לתנ''ך. הטקסט המקראי כפשוטו מדבר ממרחק אלפי שנים בלשון צלולה ובהירה, חדה וחכמה בהרבה מפרשנויות מתפלפלות ומלומדות:

י וּמֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וִיהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ-יְהוּדָה יֹשְׁבִים אִישׁ עַל-כִּסְאוֹ מְלֻבָּשִׁים בְּגָדִים, בְּגֹרֶן, פֶּתַח, שַׁעַר שֹׁמְרוֹן; וְכָל-הַנְּבִיאִים–מִתְנַבְּאִים, לִפְנֵיהֶם. (400 הנביאים ''התנבאו'' לשאלת המלך ''הַאֵלֵךְ עַל-רָמֹת גִּלְעָד לַמִּלְחָמָה, אִם-אֶחְדָּל'' בזו הלשון: ''עֲלֵה, וְיִתֵּן אֲדֹנָי בְּיַד הַמֶּלֶךְ.'') –
יג וְהַמַּלְאָךְ (השליח) אֲשֶׁר-הָלַךְ לִקְרֹא מִיכָיְהוּ (בן-ימלה), דִּבֶּר אֵלָיו לֵאמֹר, הִנֵּה-נָא דִּבְרֵי הַנְּבִיאִים פֶּה-אֶחָד טוֹב, אֶל-הַמֶּלֶךְ; יְהִי-נָא דבריך (דְבָרְךָ), כִּדְבַר אַחַד מֵהֶם–וְדִבַּרְתָּ טּוֹב.
טו וַיָּבוֹא, אֶל-הַמֶּלֶךְ, וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֵלָיו מִיכָיְהוּ הֲנֵלֵךְ אֶל-רָמֹת גִּלְעָד לַמִּלְחָמָה, אִם-נֶחְדָּל; וַיֹּאמֶר אֵלָיו עֲלֵה וְהַצְלַח, וְנָתַן יְהוָה בְּיַד הַמֶּלֶךְ.
טז וַיֹּאמֶר אֵלָיו הַמֶּלֶךְ, עַד-כַּמֶּה פְעָמִים אֲנִי מַשְׁבִּיעֶךָ: אֲשֶׁר לֹא-תְדַבֵּר אֵלַי, רַק-אֱמֶת–בְּשֵׁם ה'.
יז וַיֹּאמֶר, רָאִיתִי אֶת-כָּל-יִשְׂרָאֵל נְפֹצִים אֶל-הֶהָרִים, כַּצֹּאן, אֲשֶׁר אֵין-לָהֶם רֹעֶה;...

כד וַיִּגַּשׁ צִדְקִיָּהוּ בֶן-כְּנַעֲנָה (הנביא-השרלטן ה''מרדן'' המשחק את הנון-קונפורמיסט בפני ה''מערכת'', והנהנה לכן ממעמד מיוחד. מ.ש.), וַיַּכֶּה אֶת-מִיכָיְהוּ עַל-הַלֶּחִי; וַיֹּאמֶר, אֵי-זֶה עָבַר רוּחַ-יְהוָה מֵאִתִּי לְדַבֵּר אוֹתָךְ (האיש כמובן, איך לא, מנכס מייד לעצמו את ''דבר האמת'', תוך היפוך-תפקידים. ''הרי אני הוא השולל את המערכת בשם ''האמת הפנימית'' שבי, ומי אתה בכלל''? איך בכלל עברה רוח-ה' מאיתי אליך? זועק שרלטן-הזעם של המערכת, תוך הפלקת סטירה ל''מתחזה''. מ.ש.).
כה וַיֹּאמֶר מִיכָיְהוּ, הִנְּךָ רֹאֶה בַּיּוֹם הַהוּא, אֲשֶׁר תָּבֹא חֶדֶר בְּחֶדֶר, לְהֵחָבֵה.
כו וַיֹּאמֶר, מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, קַח אֶת-מִיכָיְהוּ, וַהֲשִׁיבֵהוּ אֶל-אָמֹן שַׂר-הָעִיר; וְאֶל-יוֹאָשׁ, בֶּן-הַמֶּלֶךְ. כז וְאָמַרְתָּ, כֹּה אָמַר הַמֶּלֶךְ, שִׂימוּ אֶת-זֶה, בֵּית הַכֶּלֶא; וְהַאֲכִלֻהוּ לֶחֶם לַחַץ, וּמַיִם לַחַץ, עַד, בֹּאִי בְשָׁלוֹם.
כח וַיֹּאמֶר מִיכָיְהוּ–אִם-שׁוֹב תָּשׁוּב בְּשָׁלוֹם, לֹא-דִבֶּר יְהוָה בִּי; וַיֹּאמֶר, שִׁמְעוּ עַמִּים כֻּלָּם.

(המלך מנסה ''לאלץ'' את התרחשות הדברים באמצעות הפעלת לחץ פיזי סביר על מיכיהו. מיכיהו אינו משחק את הגיבור ''הסובל סבל רב מידי המערכת בשם חשיפת האמת בלא כחל וסרק'', אך פשוט גם לא חוזר בו. הוא אומר למלך שידע מראש כי הדבר יתקיים בכל מקרה, דהיינו אין טעם להפעלת לחץ עליו, בבחינת ''חסר טעם'' שדבר זה יקבע את גורלי האישי. מ.ש.).

מלכים א' כב'

---

בפורים השתא, אנו עומדים בסימן פרעות ביהודים – החורבן בגוש קטיף ופרעות עמונה. ומי יודע, אולי אפילו עלה בדעתו של איזה ביצועיסט, מישהו שם במרומי השילטון, לגייס את חברי התזמורת הפילהרמונית בישראל בצו 8 כדי שינגנו מוזיקה עליזה למפונים הנוספים הצפויים עלינו לרעה, כה-לא-יהי-רצון, בהגררם על-ידי השוטרים, פרשי-האפוקליפסה וכוחות הביטחון מבתיהם וישוביהם הפורחים. כמו אז, כאשר התזמורת ניגנה שם...

נו, וגם קרקעות הקרן הקיימת כרגע כבר מוצעות לכל דיכפין מקרב בני ישמעאל. שהרי אמרו שאנו גזענים, וצריך לנהוג בערבים כמנהג דמוקרטיה. אבל היו אלה דומני גויים כמו הלורד בלפור, שהכריזו בזמנו על בית לאומי ללאום היהודי בארץ ישראל. רוצים דמוקרטיה חסרת התייחסות ללאום היהודי? אז לא חסרות מדינות כמו אוסטרליה, ניו-זילנד, ארה''ב, קנדה, בהם יהודים יכולים לחיות בדמוקרטיה שוויונית מלאה. וגם לא לסבול משרירות, מיסי עתק, ביורוקרטיה כבדה, וכל זה. והרי מה הרבותא ב''דמוקרטיה מלאה'', ומדינת כל אזרחיה דווקא כאן, כאשר אלה שאיתם אנו חולקים את החיים הדמוקרטיים השיויוניים הללו הם דווקא אויבינו הנחרצים? אם כבר, לא עדיף לשבת בקרב אנגלים, סקוטים, איטלקים ואירים וכיוצא באלה בקנדה?

---

אלא שגם בפורים, החג הנחמד מכל החגים, ובפרט בפורים השנה, בכל זאת ניתן לשים לב שאוזן המן זה לא תמיד משהו, עדיפה סופגניה לטעמם של רבים. או מרק עם קניידאלאך בראש השנה.

האם לא הגיעה העת להמציא אוזן המן טעימה-במובהק, שגם תהיה דומה יותר לאוזן וגם נימוחה בפה?

כן, על הרשויות להכריז על תחרות המצאת אוזן ההמן האולטימטיבית. ויפה שעה אחת קודם.

אולי בשטרודל יש פוטנציאל מהפכני להשתלבות בתוך אוזן המן. מי אמר שהמעטה צריך להיות קשיח? מה, יהודים צריכים תמיד קמצוץ סבל, לקבל איזו תזכורת קטנטונת של משהו לא-נעים?

בפסח יש מרור. וגם חרוסת.

בראש השנה השילוב המשונה-משהו של תפוח בדבש.

ביום כיפור ותשעה באב – נו טוב...

בחנוכה מכניסים לעיתים מרוב התרגשות על נס-חנוכה יותר מדי שמן בלביבה. אז אחרי זה צריך למצוץ לימון להקל על תחושת הכובד.

בטו' בשבט מוצאים לפעמים, נו, תולעת בתאנה הבשלה-מדי.

ומה אוכלים בל''ג בעומר? רק שורפים וכאלה. סליחה, אוכלים קרטושקאס. בכל זאת לא רע.

אז נשאר בעיקר פורים.

לכן השבחת אוזן ההמן צריך אולי להיות פרוייקט לאומי שאין להיות ערל-לב לחשיבותו.

ובקרוב? לפי הנצרות, ''יום שישי הטוב'' Good Friday – היום בו צלבו את ישו ו''הגאולה ירדה על האנושות''. אלה אפילו מצליבה מצליחים לראות שם משהוא טוב.

ובכל זאת, למרות הכל –

פורים שמח.

---