כשהייתי בגן (אולי זה היה יותר מאוחר, באחת הכיתות הנמוכות של בית הספר העממי), למדנו את הסיפור על תרנגול שהיה בטוח שרק בזכות הקוקוריקו שלו השמש זורחת כל בוקר. יום אחד, כשהרגיזו אותו, התרנגול החליט להעניש את העולם. הוא הודיע ש''מחר לא תזרח השמש'' כי הוא לא יקרקר. התרנגול לא הסתפק בדיבורים, ומימש את איומו. בבוקר שלמחרת, משלא נשמע הקוקוריקו המסורתי, כולם קמו עם תחושת אימה שהנה הם נידונים ליום שחור, מכת חושך חדשה.

למרבה הפלא, כשנפתחו התריסים והוסטו הווילונות ראו כולם שהשמש זורחת כמימים ימימה.

התרנגול, למיטב זכרוני, סיים את הקריירה שלו בסיר הבישול. עד היום ישנם השואלים איך זה באמת קרה שאת המציאות אף אחד לא חזה.

נצחון החמאס בבחירות של הרשות הפלשתינאית הוא גירסה למבוגרים של סיפור התרנגול. כל העולם עוסק בימים אלה בשאלה הגורלית, איך זה שאף אחד לא חזה, איך זה שאף אחד לא ידע ואיך זה שאף אחד אפילו לא ניחש שזה בדיוק מה שעומד לקרות. קראתי בחדשות שבאמ''ן כבר מינו קצין חוקר לברר את נסיבות ''הכשל המודיעיני'' הזה (מעניין לדעת את מי בדיוק הוא יחקור...).

האמת היא שזה לא לגמרי מדוייק. האמת היא שהיו כאלה שאמרו שזה בדיוק מה שעומד לקרות. האמת היא גם שללא יוצא מן הכלל הם הוקעו בראש חוצות כ''רואי שחורות'', כ''פאניקרים'', כ''פאשיסטים חסרי תקנה'', כ''אויבי השלום'', כ''ביביפובים'' ועוד כהנה וכהנה כינויי גנאי ממין זה. האמת היא גם שכל מי שהעיז לצייץ מתוך המערכת הודח והפך להיות שק חבטות של התקשורת. וזה לא נגמר שם. גם היום, כשהגיע זמן חשבון הנפש, אין כל התייחסות לדבריהם. אחרי ככלות הכל, זה שהם חזו נכונה את המציאות לא מקנה להם לגיטימציה. את מעמדם כמוקצים מחמת מיאוס זה לא משנה. זה איננו בבחינת תעודת ''הכשר''. כדאי להזכיר למי שאוהב לשכוח שזה היה, וממשיך להיות עד היום, דפוס החשיבה של חסידי אוסלו. אחד מעורכי הפורום כאן אפילו הגדיר צורת חשיבה כזאת כ''ראש פתוח''. ''פתוח'' מילא, אבל ''ראש''?

דב ווייסגלס, ואחרים מ''צוות החווה'', חששו שעליית החמאס תתקבל בציבור כתוצאה ישירה של מדיניות ההתנתקות ''החד צדדית'' בה נקט שרון (הציבור הרחב אחרי ככלות הכל מורכב מאנשים שאינם מספיק מתוחכמים כדי להבין שאלה מאורעות בלתי תלויים...). המדיניות הזאת היא הבסיס היחיד לקיומה של ''קדימה'' כגוף עצמאי. מדיניות זו היא ה''הישג'' היחיד אותו ''קדימה'' יכולה למכור לציבור. לכן הצלחה של החמאס בבחירות לרשות הפלשתינאית נראתה כדבר שעלול לפגוע בסיכוייה של ''קדימה'' לזכות בבחירות הקרובות לכנסת. ווייסגלס ושות' באמת מאמינים שאת המציאות קובעות התחזיות של המומחים ויודעי הדבר העומדים לרשות ממשלת הצללים של אולמרט/לבני. בהתאם לקו החשיבה הזה הם הכתיבו לגופי המודיעין השונים (אמ''ן, שב''כ, המוסד וכו') מה התוצאות אותן עליהם לחזות בבחירות של הרשות. עכשיו הם גילו את אמריקה. לא הקוקוריקו הוא מה שמביא לזריחת השמש. כפי שכבר ציינתי לעיל, אינני יודע את מי בדיוק הקצין החוקר שהתמנה למצוא את הסיבות למחדל המודיעיני מתכוון לחקור, אבל בדבר אחד אני בטוח – לחוות השקמים הוא לא יגיע. מה שמקנה לסיפור מימדים גלובליים היא העובדה שגם בעולם הרחב, ובייחוד בחוגי המימשל בארה''ב, בלעו את הלוקש (דוִד, אתה רואה, אינך היחיד...) ללא כל הסתייגות, כמו שנאמר ''כי מציון תצא תורה...''

כמו תמיד, עם תום עונת התחזיות, מגיע עידן הפרשנויות. הנושאים על הפרק הם ''האם זה טוב או רע'', ''האם ממשלת הצללים של אולמרט/לבני תנהל מו''מ עם החמאס או לא'', ''האם ממשלה ישראלית אחרת, במידה ותקום, תעשה זאת'', ''האם צריך לעשות זאת'', ''האם צריך לשחרר להם את הכספים 'המגיעים' להם כדי שיהיה להם יותר קל לממן את פעולות הטרור''. כל המומחים והמייבינים, שפיספסו בגדול בכל התחזיות שלהם בעבר, ללא יוצא מן הכלל, עוסקים עכשיו במלוא הקיטור בכתיבת ניתוחים מדיניים ובמתן עצות איך להתמודד עם המצב ''החדש''. אנשים בעלי רקורד מרשים של כשלונות בתחזיות שלהם בעבר לאורך כל הדרך קובעים בפסקנות מה על ממשלת ישראל לעשות אם יתרחש א', מה על הממשל בארה''ב לעשות אם יתרחש ב', ובמיוחד, מה החמאס צריך לעשות כדי ש... וכך אנחנו עדים למבול של מלל (אני חייב לציין שהפעם התקשורת הבין לאומית איננה מפגרת אחרי הישראלית) ולגיבוב של שטויות חסר תקדים.

בקיצור, התרנגולים ממשיכים בשלהם. אם הם לא יקראו קוקוריקו, החמאס יהפוך ל''בלתי רלוונטי''... ממש חוכמת השכווי לעילא ולעילא.
העיקר לא להביע דעות או לנקוט בצעדים שעלולים לקלקל את התחזיות של יום הבחירות לכנסת.

המציאות היא שממשלת ישראל (לא משנה מי ירכיב אותה אחרי הבחירות) תמשיך לנהל מו''מ עם הרשות הפלשתינאית גם כשהחמאס יעמוד בראשה. המציאות היא גם שממשלת ישראל (לא משנה מי ירכיב אותה אחרי הבחירות) תמשיך להעביר כספים לרשות הפלשתינאית גם אם כל הכספים האלה יועברו לחמאס למימון פעולותיו. והמציאות היא גם שממשלת ישראל (לא משנה מי ירכיב אותה אחרי הבחירות) תמשיך במדיניות של מסירת שטחים תמורת לא-שלום לרשות הפלשתינאית גם כשהחמאס יעמוד בראשה. ובזירה הבין לאומית, הממשל בארה''ב יבלע את הצפרדע ויכיר בחמאס והוא ימשיך להעניק סיוע לרשות הפלשתינאית גם כשבראשה עומד החמאס. וזה גם מה שיקרה באו''ם ובאיחוד האירופי (אלה האחרונים כבר עושים בימים אלה את הצעדים הראשונים כשצרפת נותנת את הטון). לא צריך להיות חכם גדול כדי לדעת שזה מה שעומד לקרות. הרי בהצגה הזאת כבר היינו יותר מפעם.

בצלו של ענקממשלת המעבר (או ממשלת ההמשך – תקראו לה איך שאתם רוצים) בראשותו של אהוד אולמרט מתנהלת כממשלת צללים לכל דבר בכך שהיא מאפשרת לצוות החווה להמשיך ולקבוע את מדיניותה ולהתבסס לשם כך על תחזיות קוקוריקו (אם תחשבו לרגע, זו בעצם המשמעות האמיתית של נקיטת צעדים ''חד צדדיים''). לתוך המסגרת הזאת, הרעיון אותו העלה ראובן אדלר, אסטרטג הבחירות של צוות החווה, להציב את שרון בראש רשימת ''קדימה'' למרות מצבו הבריאותי, משתלב לגמרי לא רע. מסתבר שזה איננו רעיון כל כך מקורי. זאב גלילי מביא ב''מקור ראשון'' מיום ו' האחרון (27 לינואר) סיפור מאנגליה מהמאה ה-‏19 על פילוסוף בריטי שהורה בצוואתו לחנוט את גופתו ולהושיב אותה בראש הישיבות של סנאט האוניברסיטה של לונדון שהוא היה בין מייסדיה. הצוואה הזאת ממשיכה להיות מקויימת עד היום הזה למרות שמצבה של הגופה כבר איננו מי יודע מה (כנראה שלמדע המודרני יש עדיין מה ללמוד מחכמי מצריים העתיקה שהביאו את אומנות החניטה לשיאה).

לפי צורת ההתנהלות של ממשלת אולמרט/לבני עד עכשיו, זה יכול להוות מודל לא רע ל''קדימה'', ועל אחת כמה וכמה לכל ממשלה ש''קדימה'' תרכיב אחרי הבחירות אם וכאשר...

הכורסא הריקה ליד אולמרט נראית די נוחה.

---