השרות הציבורי מלא באנשים בעלי הכשרה אקדמית. במשרד האוצר ובבנק ישראל עובדים כלכלנים, במשרד רווחה עובדים בעלי הכשרה במדעי החברה האחרים, וכך גם במשרדים אחרים. הצפי הוא שהם ינצלו את הידע שרכשו בגיבוש ובביצוע מדיניות של משרדי הממשלה. האקדמאים הללו מהווים את הדרג המקצועי שאמור לספק לדרג הפוליטי המחליט מידע מקצועי ובכך לשפר את תהליך קבלת ההחלטות ואת התוצאות.
כפי שאני מביע את עמדתי כלפי החלטות על מדיניות כלכלית תוך שימוש בידע המקצועי שלי, עושים זאת גם אחרים. לעיתים קרובות כאשר מתעורר ויכוח ציבורי על נושאים שונים מצטרפים חוקרים מן האקדמיה המנצלים את מומחיותם כדי לתרום לדיון הציבורי ולהשפיע על תהליך קבלת ההחלטות. לפעמים כאשר נושא הדיון גם מהווה קו מחלוקת בין גושים פוליטיים, נמצא את המומחים בשני צידי המתרס.
בשני נושאים התחמם לאחרונה הדיון הציבורי כאשר משני צידי המתרס מתייצבים חוקרים עם עמדות מגובשות. הם גם טורחים ומפרסמים את עמדותיהם בתקשורת. איך אנחנו, חסרי הידע המקצועי, אמורים לדעת מי ''צודק''?
הבעיה הדמוגרפית
הבעיה הדמוגרפית, המאזן בין יהודים לערבים, עלתה על פני השטח כאשר ראש הממשלה אריאל שרון אמר: ''לא ניתן להחזיק 3.5 מיליון פלשתינים תחת כיבוש'' (
חוקרים: רק 2.4 מיליון פלשתינים ביש''ע). ראש הממשלה שרון השתמש בשאלת המאזן הדמוגרפי כנימוק חשוב לתוכנית ההתנתקות – שמירה על מדינה יהודית ודמוקרטית. העמדה הזאת אמרה שבעתיד הקרוב יווצר רוב ערבי בין הים והירדן. במקרה הזה יהיה קשה לשמור על אופיה היהודי והדמוקרטי של המדינה ולכן כדאי להתנתק מרצועת עזה.
מול העמדה הזאת התגבשה עמדה אחרת שבתמצית אומרת שאין לנו בעיה דמוגרפית. ראשית הם טענו כי המספר הנכון של ערביי יש''ע הוא ''רק'' 2.4 מיליון. שנית הם טענו שעל פי ממצאי המחקר שלהם הרוב היהודי לא בסכנה בכלל -לא בטווח הקצר ולא בטווח הארוך. את צוות הזה הוביל מר יורם אטינגר (
מחקר דמוגרפי - ערביי הגדה המערבית ועזה מה פשר הפער של 1.5 מליון?). בגוף התקציר הם מציגים גם את ''ההשקפה הדמוגרפית הרווחת'' שלדבריהם מקבלת ביטוי במאמר של פרופסור ארנון סופר (
ישראל דמוגרפיה 2004-2020 לאור תהליך ההנתקות'', אוקטובר 2004).
נזכרתי בויכוח על המאזן הדמוגרפי כאשר שמעתי ראיון עם מר אטינגר בחדשות הלילה של ערוץ 1. הצד השני לא נשאר חייב כאשר פרופסור סרג'יו דלה-פרגולה פירסם מאמר נוסף,
''הבעיה הדמוגרפית'' לא מתה, שטוען שכל הטיעונים של הצד היריב כבר נהדפו בעבר על בסיס מקצועי. יחד עם זאת, הוא מציג עמדה המתחשבת בנתון שהציג צוותו של מר אטינגר. השורה התחתונה של המאמר היא שגם כאשר מניחים שהאוכלוסיה הפלשתינית הקיימת ביש''ע היא ''רק'' 2.4 מיליון נפש הרוב היהודי צפוי להיעלם כבר בתוך כ-15 שנה. המשמעות המתבקשת מן המסקנה הזו היא שיש לנו מעט זמן כדי לפעול לשימור הרוב היהודי.
הוגשו לנו שתי עמדות מנוגדות על ידי שתי קבוצות חוקרים מכובדות כאשר לכל אחת נימוקים כבדי משקל. איזה מהן יותר נכונה ומבוססת?
המחלוקת בעקבות דו''ח העוני
העוני הוא מכה. קודם כל זה נכון לגבי העני עצמו משום שההישרדות שלו ושל משפחתו היא בסכנה. היכולת של העניים לקיים את משפחתם בכבוד היא מאד מוגבלת כי היכולת שלהם לטפל בבריאותם ולטפל בצרכים בסיסיים שלהם מוגבלת. יותר מכך העוני מגביל גם את היכולת שלהם לתרום לחברה, גם במימד החברתי וגם בזה העסקי.
כבכל שנה, גם השנה כאשר פורסם דו''ח העוני (
דו''ח ממדי העוני והפערים בהכנסות 2004) התעוררה ''סערת'' הרוחות. אלא שהשנה בגלל הבחירות המתקרבות ה''סערה'' קיבלה ביטוי בולט יותר והפכה לנושא מרכזי בתעמולת הבחירות (למשל:
בנימין נתניהו אומר כי יחסל את העוני בישראל בתוך שלוש שנים). גם בנושא הזה התייצבו חוקרים בעלי שם מהעולם האקדמי במרכז הויכוח הציבורי.
הפרופסורים עוז אלמוג וגבי וימן הציגו ביקורת על רמת הדיון הציבורי בסמוך למועד פרסום הדו''ח:
הנושא זוכה לסיקור תקשורתי בולט המסתייע בקידום נמרץ מצד קבוצות שונות ובהן עמותות וארגונים ציבוריים, דמויות פוליטיות, חוקרי עוני ועיתונאים בעלי ''אג'נדה חברתית''...... אבל השיח החברתי על העוני בישראל ומשמעויותיו נותר בבסיסו עני, שטחי, חשוף למניפולציות של בעלי עניין.......
השנים הציגו קווי את המחלוקת העיקריים בנושא מאפייני העוני כמו ההגדרה של העוני, כיצד מודדים עוני והמשמעות הנובעת, ממדי העוני (כמה עניים ''באמת'' יש?) ועומקו, הקשר בין העוני לאי-שוויון ואיזה כלים קיימים כדי לטפל בבעית העוני. המאמר הזה עורר את התגובה של שני חוקרים ''חברתיים'' מוכרים, יוסי דהאן ואיציק ספורטא, כדי להדוף את הביקורת שהיתה מכוונת גם לעברם.
השניים מחזירים את הכדור למגרשם של אלמוג וּוימן:
לצערנו הדיון של אלמוג ווימן אינו מקדם את השיח הציבורי, הוא לוקה באותן מידות של שטחיות, בלבול מושגי ומניפולציה שנגדם הם מתקוממים. מתחת למעטה האקדמיות הניטראלית כיכול מבצבצות הטיות אידיאולוגיות, הנחות מובלעות מוטעות ודעות קדומות.
זה נכון שמבצבצות הטיות אידיאולוגיות אלא שזה נכון לגבי שני הצדדים. מה שיותר חשוב הוא שהמאמר של אלמוג וּוימן לא מאבד את ערכו ככלי להבנת המחלוקות בקשר לממדי העוני. המאמר גם מציג את הבעייתיות הקשורה במשמעות המדדים שבאמצעותם מציגים את ממדי העוני.
שלא כמו במקרה הקודם יש לנו כאן מחלוקת (ויכוח) עם כמה נקודות הסכמה.
מי צודק?
בכוונה לא ממש נכנסתי לנבכי המחלוקות כי רציתי למקד את עצמי בתשובה לשאלות החשובות באמת: מהן העובדות הנכונות (הנתונים הנכונים) והמסקנות הנובעות מהן? חוקר אמיתי קובע את עמדתו הפוליטית רק אחרי שבחן את העובדות וניסח את המסקנות שלו.
באופן מעשי, למשל בנושא הדמוגרפי, הבחינה צריכה להתחיל בבדיקת הסיבות להבדלים בנתונים ולהחליט איזה מהנתונים יותר מתאים לתיאור המציאות. אחר כך צריך לבחון את ההבדלים בין המודלים שמשמשים תשתית להסקת המסקנות. הבדלים כאלו קשורים בדרך כלל להבדלים בהנחות עליהן מבוסס המודל. השלב הבא יהיה בחינת ההבדלים בין המסקנות ואם ניתן לגשר על הפערים. כך עלינו לעשות גם במקרה של הויכוח על משמעות דו''ח העוני.
הדרך הזאת מבטאת מבט יותר מפוכח על המציאות שמנטרל חלק מההתלבטויות בתהליכי בחירה בין העמדות. אבל הבעיה בבחירת העמדה הפוליטית תהיה קיימת גם לאחר הניתוח המפוכח, ''הנכון''. זה קורה משום שברוב המקרים יש יותר מפתרון טוב אחד. זה מה שרומז הקטע הבא של בן דרור ימיני במעריב:
יושב ראש הליכוד בנימין נתניהו השווה בין עליית החמאס לעליית היטלר. כצפוי,..... העובדה שנתניהו רואה נכון יותר את המציאות אינה אומרת שגם המסקנות המעשיות שלו נכונות יותר.
