כמו שני מתאבקים עייפים עד מוות, הלופתים זה את זה ואין להם הכוח להיפרד, כך דבוקות עכשיו החברה הישראלית והחברה הפלסטינית זו לזו.

הבחירות הפלסטיניות, שנערכו השבוע, עמדו בסימן הבחירות בישראל. מי זה אהוד אולמרט? האם באמת חל שינוי במפלגת העבודה? האם תקום בישראל ממשלה שתרצה באמת לנהל משא-ומתן? איזו הנהגה פלסטינית מסוגלת יותר לשחרר אותנו מהכיבוש?

הבחירות הישראליות, שייערכו בעוד חודשיים בדיוק, עומדות בסימן הבחירות הפלסטיניות. מה לעשות מול ניצחון החמאס? האם לנהל משא-ומתן עם ממשלה פלסטינית שתכלול, חלילה, שרים חמאסניקים?

הדמוקרטיה הישראלית אינה בגדר חידוש בעיני הפלסטינים. אבל הדמוקרטיה הפלסטינית היא חידוש גדול לישראלים.

אמנם, עצם קיומן של בחירות אינו מעיד, בהכרח, על דמוקרטיה. יש כל מיני בחירות.

היו הבחירות בברית-המועצות. בשעתו סיפרו שבוחר הגיע לקלפי במוסקבה, ושם נמסרה לו מעטפה סגורה. אמרו לו להטיל אותה לתיבה. ''מה, אסור לי לראות בעד מי אני מצביע?'' הוא שאל. ''בוודאי שלא!'' הגיב הפקיד נחרצות, ''בברית-המועצות הבחירות חשאיות!''

מצב הפוך שרר בכפר המצרי, שבו ביקרתי לפני שנים ביום-הבחירות לנשיאות. בכפר שררה אווירה של קרנבל. ששון ושמחה. בחדר הקלפי היה הכול גלוי ופתוח. וכי מה יש להסתיר? שוטרים טובי-לב עזרו לזקנות לבחור בפתק הנכון (מובארק) ולהטיל אותו לתיבה. לא היה מועמד אחר.

אבל מי שביקר בשבועות האחרונים בגדה המערבית לא יכול היה לפקפק לרגע שכאן צומחת דמוקרטיה של ממש - הדמוקרטיה האמיתית הראשונה בעולם הערבי. נכון, היו תופעות של אנרכיה, פה ושם איימו סיעות חמושות זו על זו. אך אלה היו תופעות שוליות, שהתקשורת עטה עליהן כמוצאת שלל רב. ההתמודדות הייתה אמיתית, המפלגות היו אמיתיות, פוליטיקאים נאבקו על שלטון והשפעה. כל משטח חלק בכל עיר וכפר כוסה בכרזות צבעוניות. רמקולים מחרישי-אוזניים השמיעו שירים וסיסמאות. ובעיקר: לפני הבוחר עמדה ברירה אמיתית בין דרכים שונות וברורות - דבר שאינו בטוח כלל בישראל.

לא פשוט לנהל בחירות תחת כיבוש, כאשר הכובש לוחם בגלוי באחת המפלגות העיקריות, אוסר ואף הורג מועמדים, מחזיק בכלא מנהיגים מרכזיים, מקיים מחסומים בכל הדרכים. וכצפוי, כאשר מכונה צבאית אטומה מתערבת בחיים הפוליטיים, התוצאות היו הפוכות מהמקווה: ההצהרות והצעדים הישראליים נגד החמאס עזרו בעיקר לחמאס.

דיברתי עם אחד מראשי פת''ח על פעולת השלטונות הישראליים נגד החמאס בירושלים המזרחית הכבושה, שבה נאסרו אסיפות, נאסרו מועמדים ונקרעו כרזות. איש הפת''ח גיחך: ''מה הם חושבים? שאנשי חמאס זקוקים לאסיפות ולכרזות כדי לדעת במי לבחור? כל זה רק הוסיף להם קולות!'' התוצאות מוכיחות שהוא צדק.

מניין באה התשוקה הזאת של הציבור הפלסטיני לחיים דמוקרטיים?

גם בעניין זה יש פער גדול בין דורות - פער שהוא אחת התופעות הבולטות ביותר בחברה הפלסטינית.

הדור הקשיש, ובייחוד המנהיגים שחזרו לארץ עם יאסר ערפאת אחרי הסכם-אוסלו, לא חיו מעולם בחברה דמוקרטית. ערפאת עצמו נדד בחייו ביו דיקטטורות ערביות שונות: מצריים, כוויית, ירדן, תוניס. גם לבנון, שבה כל אדם כלוא במסגרת עדתית סמכותית, בוודאי אינה דוגמה לדמוקרטיה אמיתית. (ערפאת תמיד הקשיב בעניין כאשר הזכרתי שבישראל אפשר לשנות את מדיניות הממשלה על-ידי שינוי דעת-הקהל, אך לא היה לי הרושם שהוא באמת האמין בזה.) בסופו של דבר עמדה לנגד עיני הוותיקים מעין דמוקרטיה בע''מ, נוסח ירדן.

שונה לגמרי גישתו של הדור השני. רבבות מבני הדור הזה בילו שנים ארוכות בכלא הישראלי. שם למדו עברית, הקשיבו לרדיו הישראלי וצפו בטלוויזיה הישראלית. הם ראו איך מתפקדת הדמוקרטיה הישראלית. זהו המודל העומד לנגד עיניהם. (סיפר לי פעם ידידי סירחאן סליימה, ראש עיריית א-ראם, ששהה 12 שנים בכלא: ''הכי הרבה נהנינו מהדיונים בכנסת, כשכולם צועקים על ראש-הממשלה. השווינו את זה עם המצב בפרלמנטים הערביים. אמרנו לעצמנו שאנחנו רוצים פרלמנט כזה.'')

בישראל עמדו הבחירות הפלסטינית במשך כל השבוע במרכז תשומת-הלב הפוליטית. אהוד אולמרט. המבקש לנצל את מעמדו כ''ראש-ממשלה בפועל'' כדי להציג את עצמו כמנהיג בטחוני, כינס את האוסף הרגיל של גנרלים ושב''כניקים, שהתבוננו כרגיל דרך כוונות הרובה וגילו את חוסר-הבנתם הרגילה בעניינים פוליטיים. נערכו דיונים קדחתניים. מה לעשות אם... איך להתנהג כאשר...

מכל זה יצא שישראל לא תנהל משא-ומתן עם ממשלה פלסטינית שתכלול את חמאס. ''אי-אפשר לדרוש מאיתנו לשאת ולתת עם גוף הקורא להשמדת ישראל'' וכו' וכו'.

זוהי שטות במיץ עגבניות. ובמקרה זה: שטויות בדם.

ישראל צריכה לנהל משא-ומתן עם ההנהגה הפלסטינית שהעם הפלסטיני בחר בה. כמו בכל המאבקים בעולם, אין בוחרים במנהיגות של הצד היריב - ראשית, מפני שהיריב לא יקבל זאת, ושנית מפני ששום הסכם עם מנהיגות כזו לא יחזיק מעמד.

ככל שההנהגה רחבה יותר, כן ייטב. אם יושג הסכם, חשוב שכל חלקי הציבור הפלסטיני יהיו מחויבים לו. וזה צריך לכלול דווקא את התנועות היותר קיצוניות. אילו חמאס לא היה מחליט להשתתף בבחירות, היו צריכים להכריח אותו.

מי שמוכן לנהל משא-ומתן עם ישראל, הרי כבר מכיר בכך במדינת-ישראל. ומי שאינו מוכן לזה, אין בעיה לגביו. עניין של הגיון פשוט. אבל גנרלים ופוליטיקאים אינם פרופסורים בתורת ההגיון, וגם לא מומחים למשא-ומתן ולהסכמים.

בצד הפלסטיני: עצם השתתפות החמאס בבחירות המבוססות על הסכם אוסלו מוכיחה שכל המערכת הפוליטית הפלסטינית זזה בכיוון לשלום. על פני הדברים, ניצחון החמאס נראה כנסיגת הסיכויים לשלום. אולם התוצאה עשויה להיות דווקא הפוכה: התמתנות התנועה הקיצונית והבטחה שכל הסכם שיושג יהיה איתן ובר-קיימא.

בצד הישראלי: הפילוג בליכוד, הקמת קדימה והשינוי במפלגת העבודה מעידים שכל המערכת הפוליטית הישראלית זזה באותו הכיוון הכללי. התזוזה יכולה להיות גדולה או קטנה - אבל חץ-הכיוון ברור.

אחרי ששני הצדדים יקימו את ממשלותיהם החדשות - הן יצטרכו לדבר זו עם זו.

---