אחד ממאפייני דורנו הוא היווצרותו של מעמד חדש, אנשים שקריאת העתיד היא עיסוקם העיקרי. הכוכב התורן בימינו הוא ה''מייבין'' – יודע כל שהפך להיות חלק בלתי נפרד של סדר היום. בכל אשר תפנה, בתקשורת או באקדמיה, אתה נתקל בו. אין זה כלל משנה מה הנושא, תמיד יימצא לו מומחה. בימים קדומים אנשים כאלה היו ידועים כידעונים או בעלי אוב, ומנהיגים היו משחרים לפתחם לפני קבלת החלטות גורליות. כל המומחים האלה, ללא יוצא מן הכלל, יודעים לספר לנו מה עומד לקרות אם רק יינקט צעד כזה, או מה יקרה אם לא יינקט צעד אחר. כולם, ללא יוצא מן הכלל, מומחים בלמצוא סיבות לאחר מעשה מדוע לא קרה מה שהם הבטיחו שיקרה, למרות ששמעו לעצתם. את אימרת חז''ל ש''מיום שחרב בית המיקדש, ניתנה נבואה לשוטים'', מכירים כולם, אבל אין זה מונע מכל אותם מאורות לקחת את עצמם ברצינות. מה שיותר גרוע, הם גם מאמינים שהציבור צריך להתייחס אליהם ברצינות ושאסון ייתרגש עלינו אם רק נעיז שלא ללכת בדרך אותה הם מתווים.

ספר שיצא לאחרונה בהוצאת פרינסטון, בשם ניתוחים פוליטיים של מומחים: מה ערכם? איך אפשר לדעת? (Expert Political Judgment: How Good Is It? How Can We Know?), עוסק במעמדם של המומחים האלה המציפים אותנו חדשות לבקרים בניתוחים, פרשנויות ותחזיות. מחבר הספר, פיליפ טטלוק (Philip Tetlock), הוא פסיכולוג מאוניברסיטת ברקלי, והספר מהווה סיכום של מחקר שהוא ניהל במשך קרוב ל-‏20 שנה.

המסקנה העיקרית של טטלוק היא שיכולתם של כוכבי התקשורת, מאורות האקדמיה ו''צוותי חשיבה'' (Think Tanks) השונים בכל מה שקשור לחיזוי העתיד, איננה עולה על זו של שאר האדם. מה שנכון הוא שיש להם ''מחסן תחמושת'' שלם של תרוצים, הסברים והצטדקויות. הם אף פעם אינם טועים. המציאות פשוט איננה ''מבינה'' אותם.

מידת הדיוק של תחזיותיהם של מומחים עומדת ביחס הפוך לביטחון העצמי, למעמדו התקשורתי ולעומק הידע של המומחה. קורא עיתונים ממוצע, העוקב אחרי החדשות באופן סדיר, מצליח בדרך כלל לחזות את העתיד בוודאות שאיננה נופלת מזו של המומחה-פרשן המצוטט בעיתון או מעל מסך הטלוויזיה.

לצורך המחקר, טטלוק פנה ל-‏284 מומחים המתפרנסים מ''פרשנות וייעוץ בנושאים פוליטיים וכלכליים'' (commenting or offering advice on political and economic trends). המומחים התבקשו להעריך את הסיכוי שדברים מסויימים ייקרו או לא ייקרו, הן בתחומי ההתמחות שלהם והן בתחומים שלא בשטחי התמחותם (שאלות לדוגמא היו ''האם יבוא קץ למישטר האפארטהייד בדרום אפריקה ללא אלימות'', ''האם גורבצ'וב יודח בהפיכה צבאית'', ''האם קנדה תתפרק'', ''האם ארה''ב תצא למלחמה במפרץ הפרסי'' וכיוצא באלה). בתום המחקר, בשנת 2003, היו בידי טטלוק 82,361 תחזיות של אותם המומחים. בין השאר, המומחים התבקשו להסביר על מה הם ביססו את התחזיות שלהם, ולהגיב על המקרים בהם התחזיות לא התממשו. הם גם התבקשו לתאר את תגובותיהם למידע חדש שלא תמך בקביעותיהם הקודמות, וכן להעריך את הסיכוי שתחזיות מתחרות תתאמתנה.

בכל אחת מהשאלות, המומחים התבקשו להעריך באחוזים את הסיכוי של שלושה תרחישים אפשריים: המצב הקיים ימשיך ללא שינוי (סטטוס קוו), המצב הקיים ישתנה לטובה (למשל צמיחה כלכלית, הרחבת זכויות הפרט והחופש או סיום מצב לוחמה), והמצב הקיים ישתנה לרעה (למשל, שפל כלכלי, דיכוי החופש או פרוץ מילחמה). השוואה בין אחוזי הסבירות שהמומחים ייחסו לתפתחויות השונות לבין אחוז המקרים בהם ההתפתחויות האלו אכן התרחשו בפועל הראתה שללא יוצא מן הכלל המומחים ''פיספסו'' בגדול. התוצאות היו הרבה יותר גרועות ממה שהיה מתקבל לו היו מייחסים באופן שרירותי הסתברות שווה (33 אחוז) לכל אחד מהתרחישים. טטלוק מצא גם שלא היה הבדל משמעותי בין הצלחתם של המומחים לחזות את העומד לקרות בתחומי ההתמחות שלהם לבין הצלחתם בתחומים בהם לא היה להם יידע מיוחד. לדעתו של טטלוק, לעתים קרובות עודף ידע גורע מהיכולת להגיע לתחזית מהימנה – בחינת ''מרוב עצים לא רואים את היער''. דווקא מומחים בעלי מוניטין, הנהנים מיוקרה בין לאומית שכולם מייחלים למוצא פיהם, נוטים לפתח עודף ביטחון עצמי, ומאבדים את היכולת להפריד בין דעותיהם האישיות לבין המציאות.
במאמר מוסגר, אחת ההשמצות הנפוצות על הנשיא רייגן היתה שרעייתו נהגה להתייעץ עם אסטרולוגים ושהוא קיבל לפחות חלק מהחלטותיו בהשפעתם. אינני יודע אם הסיפור הזה נכון או לא, אבל אין לי ספק שהעצות שלהם לא יכלו להיות יותר גרועות מאלו שקבל מהמומחים המועסקים בשכר מלא ע''י מחלקת המדינה.

כתרגיל מעניין, הניו יורק טיימס של ה-‏30 לדצמבר, לקראת ראש השנה האזרחית, מציג רשימה של נושאים עבורם הקורא מתבקש להכין תחזיות של ההתפתחויות הצפויות בשנת 2006 (The Office Pool, 2006). כל אחד יכול להכין לעצמו רשימת תחזיות אותה הוא יוכל להשוות בסוף השנה עם מה שקרה בפועל וכן עם התחזיות של המומחים.

---