מדוע זוכה עדיין אריאל שרון לתמיכה כה גורפת בציבור הישראלי? לפי התבוננות בקורות החיים של האיש, יתכן מאד שאריאל שרון הוא האדם שהזיק למדינת ישראל יותר מכל אדם אחר במשך כל שנות קיומה. אם נשאל מי אחראי על פיזור עשרות ההתנחלויות בכל אזורי יש''ע, אשר המיטו על ישראל נזק תדמיתי, כלכלי, ביטחוני וחברתי מהגרועים ביותר שיכולים להיות מומטים על מדינה כלשהי, התשובה היא אריאל שרון. שרון, בשיתוף פעולה עם פלג הזוי ושולי של הדת היהודית, הידוע בשם הסותר את עצמו ''ציונות דתית'', יצרו במו ידיהם מצב בלתי אפשרי אשר מאיים על עתידה של ישראל תוך הפיכתה למוקד של פגיעה מתמשכת בזכויות אדם ובחיי אדם. ואם זה לא מספיק, אז אותו אריאל שרון המשיך בפעולתו ההרסנית ובדרכי מניפולציה ורמאות הוביל את מדינת ישראל למלחמה בלתי פוסקת בדרום לבנון, אשר המטירה עלינו טרור ומוות למכביר. לבסוף, אותו אריאל שרון, היה זה שרכב על גל הטרור אשר הוא עזר לייצרו כדי להיבחר להיות ראש ממשלה. תקופת ממשלת שרון היתה התקופה השחורה ביותר בהיסטוריה של מדינת ישראל והיא נמשכת עד היום: טרור גואה, פערים חברתיים מחריפים, חינוך בצניחה, פשיעה, הקצנת הקיטוב האידיאולוגי, שחיתות ציבורית ויאוש ציבורי הם רק חלק מהאסונות שנחתו עלינו בתקופתו של ממשלתו של אריאל שרון.

כדי להבין את סוד התמיכה באדם הזה, עלינו לחזור כמה שנים אחורה, לתקופה בה התמודד לראשונה על ראשות הממשלה מול אהוד ברק. באותה מערכת בחירות, ברק ייצג דרך מדינית אשר נתפסה בידי הציבור ככושלת ואילו שרון לא ייצג כל תפיסה מדינית שהיא. כזכור, שרון בתעמולת הבחירות שלו הציג את עצמו כאדם אחראי ושקול, מעבר לימין או שמאל, אשר מתמודד מול אידיאולוג אוטופיסט מסוכן אשר הוביל את המדינה לאסון ביטחוני בשם השקפת עולם מופשטת והוא ממשיך לאחוז בה למרות הפרכתה האמפירית לכאורה. באותה מערכת בחירות, ראינו את הציבור דוחה ברוב עצום את האוטופיסט ובוחר בפרגמטיסט. החיזוק החיובי האדיר ששרון זכה לו באותן בחירות, וביתר שאת, בבחירות מול עמרם מצנע, שפכו אור על הפוליטיקאי הנורמטיבי החדש בעיני הבוחר הישראלי: אדם שקול, מתון, לא אידיאולוגי במופגן, אך עם זאת נחוש, אבהי וחזק.

זאת בדיוק המסכה ששרון עטה על עצמו מול הציבור, שעה שהמשיך כל העת בתחזוק הכיבוש וחניקת האוכלוסייה הפלשתינית. הטרור – תגובת נגד טבעית של כל ציבור מדוכא – הוצג על ידי שרון כהוכחה לחייתיות הפלשתינית, חסר סיבה הגיונית, מול הקו המתון והפרגמטי שהוא נוקט. הוא הרי הביע תמיכה בקיומה של מדינה פלשתינית וחזר פעמים רבות על תמיכתו במפת הדרכים, אז שלא יגידו עליו שהוא קיצוני. אבל הרמאות הזאת לא יכולה היתה להימשך לאורך זמן: הצטברותן של ידיעות על ההתעללות באוכלוסייה פלשתינית חפה מפשע לצד כישלון הצבא בחיסול הטרור גרמו לציבור לפקפק ברציונליות והפרגמטיות של שרון. מתחת לפני השטח רחשו שמועות שאולי הוא עדיין ימני, אחרי הכל.

כאשר הביקוש למנהיג מתון ופרגמטי עדיין חזק מאד בציבור, שרון חייב להתנער משרידי הימניות שעדיין דבקה בו. זאת, אני מאמין, היתה אחת הסיבות לתכנית ההתנתקות. ההתנתקות: עקירה אלימה ומתוקשרת היטב של מתנחלים בשם הפרגמטיות והמעשיוּת, הבהירה לציבור שמדובר במנהיג שלא מתפתה לאידיאולוגיות. אם אבי ההתנחלויות, שכל כך אהב את ההתיישבות בשטחים והקדיש את כל חייו למענה, עוקר ישובים, הסיבה לכך חייבת להיות התגברות השכל על הרגש. פינוי ההתנחלויות לא היה חייב להיעשות בצורה כל כך אלימה ובולטת. אם באמת מתקבלת בממשלה החלטה שההתיישבות בשטחים נוגדת את האינטרסים של מדינת ישראל, אזי קיצוץ נרחב של סובסידיות והטבות ממשלתיות אחרות היו גורמים לעזיבה מרצון של יותר מתנחלים מכל אלה שפונו בכפייה מעזה וצפון השומרון, שכן רוב היושבים בשטחים עושים זאת מסיבות כלכליות. הבעיה היא, שפינוי בצורה כזאת לא היה בולט כל כך בתקשורת, והדימוי של שרון, כפרגמטיסט הנלחם באידיאולוגים הזויים, לא היה מועבר לציבור.

התמיכה בשרון היא התמיכה ביאוש. הציבור הישראלי חרד מאידיאולוגיות, נאלץ לבחור באדם היחיד שלא מציע כל אידיאולוגיה, גם אם אדם זה הוא בין הגורמים למצב העגום הזה. אם ננתח את ההתבטאויות המועטות של שרון אחרי שהקים את מפלגת ''קדימה'', נמצא מעט מאד דרכי פעולה ברורות, אבל הרבה מאד אזהרות מפני מועמדים אחרים שמציעים דרכים כלשהן ליציאה מהמצב הנוכחי, לצד תזכורת אבהית לכך ש''אין פתרונות קסם''. שרון ממתג את עצמו כאב מנוסה ואחראי אשר מסתכל באהבה וסלחנות על המועמדים האחרים – שאותם הוא מציג כילדים שובבים עם דמיון פרוע. מאד חמודים, אבל לא כדאי לתת להם לנהל את העניינים.

בהמשך משימתו להרדים את הציבור שיצביע עבורו, שרון מקיף את עצמו באנשים חסרי המעוף ביותר בפוליטיקה הישראלית: שמעון פרס, אהוד אולמרט, ציפי לבני, רונית תירוש, דליה איציק ועוד, ליצירת נבחרת מנצחת של אפרוריות ובינוניות. אנשים אלה יבטיחו שגם בסביבתו הקרובה של שרון – הממשלה – לא יצוצו אנשים שחס וחלילה יכול להיות להם רעיון לשנות משהו או לבצע תכנית כלשהי. גם הקמת ''קדימה'' איננה אלא המשך המגמה של התנערות מכל אידיאולוגיה. הליכוד, הבית הרעיוני של אנשי ארץ ישראל השלמה, אידיאולוגי (או ''קיצוני'') מדי בשביל אדם כמוהו.

בזמן שהציבור נרדם בבטחה בחיקו החם של אריק, שרון יכול להמשיך באין מפריע לממש את חזון הכיבוש והאלימות בשטחים אשר לא עזב אותו כל חייו. כאשר בנאומיו האחרונים הוא אומר שהצעד הבא יהיה ''יישום מפת הדרכים'', אנחנו כבר יכולים לדעת שהמצב הנוכחי רק יחמיר. הרי הריטואל מוכר לנו היטב: שרון יזכיר שהתנאי הראשון להתקדמות לפי מפת הדרכים הוא חיסול הטרור. מאחר והטרור לא מחוסל, אי אפשר להמשיך בהתקדמות המדינית. הרטוריקה הזאת מאפשרת לשרון גם להנציח את המצב הקיים, גם לא לעשות כלום, גם לגרום לפלשתינאים להראות רע וגם להיתפס בציבור כמנהיג אחראי, אך עם זאת נחוש.

מערכת הבחירות הבאה, כמו שתי קודמותיה, לא תהיה בין שמאל לימין, אלא בין מפלגה שמציעה דרך רעיונית מבוססת להתקדם, להתעורר, לחדש ולשנות לבין מפלגה שמציעה הירדמות ודריכה במקום. דרך המתינות והאחריות הוכיחה את עצמה כהרסנית למדינת ישראל, אשר מצבה העגום, מעצם הגדתו מחייב פעולות נחרצות, הן במישור הכלכלי והן במישור המדיני, כאלה שמוצעות למשל על ידי עמיר פרץ ומפלגתו. אלא שלמתינות ולרגיעה עדיין יש כוח משיכה רב עוצמה. בטוחני שהציבור, בתחתית הכרתו, כבר מתחיל להכיר בכך שרק רפורמות סוציאל דמוקרטיות ונסיגה מהשטחים יכולות באמת לשפר את מצבה של ישראל – התמיכה בהתנתקות, ביוזמת ז'נבה והזינוק בסקרים אצל מפלגת העבודה עם היבחרות פרץ לצד התרסקות הליכוד ומפלגות הימין מעידים על כך – אך אף על פי כן העם המתוח והחרד הזה עדיין אינו יכול להשתחרר מהשפעתו המרדימה של האֶתֶר השרוניסטי.

---