''כה אמר ה': על שלושה פשעי מפלגת-העבודה ועל ארבעה לא אשיבנו...'' אילו היה עמוס הנביא חי היום, היה מן הסתם אחד מפרקיו מתחיל במילים אלה.

אלא שחטאי המפלגה מאז מלחמת ששת-הימים רבים משלושה. הם יכלו למלא לבדם כמה פרקים של הנביא מתקוע. רשימה חלקית:

• למחרת המלחמה, ב-‏1967, החמיץ לוי אשכול את ההזדמנות ההיסטורית להציע לפלסטינים את האפשרות להקים את מדינתם ולכונן עימם שלום לדורות (כפי שהצעתי לו בשיחה פרטית ובמכתב פומבי). הוא העדיף את השטחים על שלום.
  
  
• ב-‏1974 הקים שמעון פרס את ההתנחלות הראשונה בלב השומרון - התנחלות קדומים, המטילה את חיתיתה גם כיום על כל סביבותיה.
  
  
• גולדה מאיר התעלמה בראשית שנות ה-‏70 מאיתותי-השלום של אנואר סאדאת ואלפיים צעירים ישראליים שילמו על כך בחייהם, יחד עם אלפי מצרים. היא זאת שקבעה כי ''אין דבר כזה, עם פלסטיני''.
  
  
• ב-‏1982 תמכו פרס ורבין שניהם בהתנפלות של בגין ושרון על לבנון, וכעבור שנה בהחלטה האווילית לכונן ''רצועת ביטחון'', שהאריכה את המלחמה חסרת-התוחלת ל-‏28 שנים. באותה עת הוחמר הכיבוש וגדל מספר ההתנחלויות, דבר שגרם לאינתיפאדה הראשונה.
  
  
• אחרי שרבין ופרס הסיקו סוף-סוף את המסקנה מהאינתיפאדה, הכירו באש''ף וקיבלו ב-‏1993 את הסכמי-אוסלו, הם הפרו אותם, לא פתחו את המעברים הבטוחים בין הרצועה והגדה ולא ביצעו את הנסיגה השלישית והעיקרית. בו בזמן המשיכו בהקמת התנחלויות.
  
  
• כדי להבטיח את בחירתו אחרי רצח רבין, פתח פרס ב-‏1996 במלחמה קטנה בלבנון שהסתיימה בטבח של עשרות פליטים בכפר כאנה. הוא גם אישר את הריגת ''המהנדס'' יחיה עייאש. התוצאה הצפויה-מראש הייתה סידרה של פיגועים ותבוסתו בבחירות.
  
  
• אחרי שיאסר ערפאת סירב לקבל את ההצעות האולטימטיביות של ברק בקמפ-דייוויד ב-‏2000, הכריז אהוד ברק שהפלסטינים רוצים להשמיד את ישראל וש''אין עם מי לדבר''. התוצאה היתה קריסת מחנה-השלום, תבוסת המפלגה ועליית שרון לשלטון.
  
  
• המפלגה ניהלה בכל אותו זמן מדיניות כלכלית שהרחיבה את התהום בין עשירים ועניים, הרסה את הסתדרות העובדים ויצרה פצצה מתקתקת חברתית, העלולה להתפוצץ בכל עת.

הנציג העיקרי של הקו הזה היה שמעון פרס, שרוחו הרעה מרחפת על המפלגה זה עשרות שנים. עכשיו הוא רוצה להיבחר שוב כיו''ר המפלגה. המועמד הריאלי היחידי המתייצב נגדו הוא מנהיג ההסתדרות, עמיר פרץ.

---

אחת המעלות של פרץ טמונה באות האחרונה של שמו: פרץ אינו פרס.

אומרים שמפלגת-העבודה נמצאת במצב של קיפאון. הלוואי וזה היה נכון. בפועל היא נמצאת בתהליך מתקדם של ריקבון.

אפשר לשאול: מה זה נוגע לאיש כמוני, שלא היה ולא יהיה חבר במפלגה זו? נוגע גם נוגע. מפני ששתי המפלגות הגדולות, הליכוד והעבודה, הן עמודי-התווך של המשטר הפרלמנטרי-מפלגתי, בסיס הדמוקרטיה הישראלית. התפוררות אחת מהן, קל וחומר של שתיהן, כשאין להן תחליף סביר, מערערת את יסודות קיומנו הממלכתי. זה מעלה זיכרונות מבהילים מימיה האחרונים של רפובליקת ויימאר בגרמניה.

זה קרוב לחמש שנים משמשת המפלגה כבת-ערובה לשמעון פרס. בהנהגתו היא איבדה כל צל של השקפת-עולם עצמאית, לאומית וסוציאלית. עם עליית שרון לשלטון, הוא שימש לו כמליץ-יושר עולמי. הוא העמיד אותה לשרותו. עד אז קשר העולם את שמו של שרון בטבח קיביא, בהתנפלות על לבנון ובזוועת סברה ושתילה. שמעון פרס, חתן פרס-נובל לשלום, הפך אותו למדינאי מקובל בעולם.

אחרי האינטרמצו ההיתולי-למחצה של עזיבת הממשלה לצרכי בחירות, החזיר פרס את המפלגה לממשלת-שרון השנייה כתומכת העיקרית בתכנית ''ההתנתקות''. הוא לא העמיד שום תנאי: לא שהנסיגה תתבצע בהסכם עם הפלסטינים, לא שהשטח ישוחרר באמת, לא שהנסיגה תוביל מיד למשא-ומתן על נסיגה מהגדה המערבית.

את התוצאה אנחנו רואים בעינינו: רצועת-עזה הפכה לבית-סוהר גדול, הכיבוש שם נמשך באמצעים אחרים (ניתוק מהגדה ומכל העולם), תנאי-החיים ברצועה הידרדרו עוד יותר (מי חשב שזה בכלל אפשרי), והתוצאה: שפיכות-הדמים נמשכת, וסביר שתתגבר.

יום-יום אנחנו קוראים ורואים כיצד מאפשרת מפלגת-העבודה לשרון לבצע את זממו - לספח לישראל 58% של הגדה המערבית, תוך הפיכת השאר למובלעות (''קנטונים'') מנותקים זה מזה: את חומת-ההפרדה, שהומצאה כולה על-ידי מפלגת-העבודה, ומספחת חלקים גדולים של הגדה לישראל. את המחסומים. את ההתנחלויות המתרחבות בקצב קדחתני. על פירוק ה''מאחזים'' אין בכלל מה לדבר. החיסולים והמעצרים נמשכים גם אחרי שהפלסטינים הכריזו על הפסקת-אש, ששרון סירב להצטרף אליה. אין שום משא-ומתן לשלום, ושר-הביטחון אף מכריז שהשלום יצטרך לחכות ''לדור הבא''. בהעדר הישגים מדיניים כלשהם, מעמדו של אבו-מאזן מתערער, וכך נוצר שוב המצב המיוחל של ''אין עם מי לדבר''.

במישור החברתי ממשיכה הממשלה, בתמיכת שרי העבודה, להרחיב את הפער ולהעמיק את העוני. אין הבדל אמיתי בין המדיניות התאצ'ריסטית של שרון, נתניהו ופרס, חרף כל הסיסמאות.

אין פלא שבמצב זה המפלגה עצמה מתנוונת. לא רק פרס, אלא גם כל חבורת הפוליטיקאים המתרוצצים סביבו נמאסה על הציבור. אין חיים במפלגה, אין ויכוח, אין תזוזה כלשהי.

---

הדמוקרטיה הישראלית זקוקה נואשות למפלגת-אופוזיציה, בעלת השקפת-עולם ומדיניות חלופיות. מפלגת-העבודה לא תהיה כזאת כל עוד פרס ושות' חונקים אותה. לכן, הרחקת פרס מהשלטון במפלגה היא תנאי מוקדם לכל התחדשות. נראה שבנסיבות הנתונות רק עמיר פרץ מסוגל לעשות זאת.

אינני מכיר את פרץ מקרוב, ואינני יכול לשפוט אם הוא אכן מסוגל להנהיג את המפלגה והמדינה. אבל יש לו כמה מעלות פוליטיות מובהקות, שאין לשום מנהיג בכיר אחר במפלגה: יש לו סדר-יום סוציאלי ברור, הוא עקבי בתמיכתו בשלום עם הפלסטינים, הוא נציג אותנטי של הציבור המזרחי, מבלי להיות עסקן עדתי. הוא שופע חיוניות, יש לו מגע ישיר עם הציבור, הוא הוכיח את יכולתו בהנהגת ההסתדרות. עכשיו צריך לתת לו הזדמנות להעמיד במבחן את יכולותיו כמנהיג מפלגתי ולאומי. אני מקווה שיצליח.

אבל גם אם יאכזב כמנהיג העבודה, תהיה בניצחונו בפריימריס ברכה רבה. תקופת-ביניים בראשות פרץ תנקה את השטח מן הפוליטיקאים שלא מילאו את תפקידם, תפתח את השער לרווחה לפני כוחות חדשים וצעירים, ותחזיר למפלגה את היכולת להיות אופוזיציה לוחמת.

בקיצור: דרושה שם רוח פרץ.

---